fbpx

משפיעים 2017 > שבטים וחברה > אחמד טיבי [רן אדליסט]

0

על פניו איימן עודה, כיו"ר הרשימה המשותפת, היה אמור להיות המוביל הרשמי והבלתי רשמי של ערביי ישראל בציבור הערבי בפרט והישראלי בכלל. הוא יותר צעיר מארדן, יותר רהוט מביטן, פחות קנאי מזחאלקה, יותר אשכנזי מכחלון, פחות ארסי מחנין, יותר אינטליגנטי מלפיד, ודובר אמת הרבה יותר מנתניהו. זה לא קרה (ראו הרחבה על עודה ברשימת "הלא משפיעים"). האיש שעדיין מוביל את מדדי הפופולריות הוא אחמד טיבי. עודה נכשל בלשכך את המערבולת ברשימה המשותפת שהיא כבר לא כל כך משותפת. כאשר הדברים נוגעים למאבק פרלמנטרי בנושאי אפליה ערבית־ישראלית ופלסטינית, החזית המפלגתית אחידה. אלא שעודה כמנהיג איבד מומנטום. הקרעים בין השותפות מפרנסים את התקשורת הפנים־ערבית וסימני ההתפרקות כבר צפים על פני השטח, בייחוד בהפגנות הפומביות. מוחמד ברכה, בעבר מנהיג חד"ש וכיום ראש ועדת המעקב, נושף בעורפו כמובילן. דב חנין מסיעתו עתיד לצאת מן המרוץ לכנסת (עקב תקנון המפלגה) ובמקביל מריץ חזית שמאל משותפת יהודים־ערבים בסיוע אברום בורג. בל"ד מנהלת מדיניות עצמאית, חד"ש מאבדת מנדטים, והתנועה האסלאמית עולה.

בזמנו הצליחה ההתמודדות המשותפת לסחוף את הציבור הערבי, ושיעור ההצבעה בו עלה. עכשיו מדברים על שתי מפלגות, כדי לצמצם את חילוקי הדעות ולא לאבד מנדטים לאחוז החסימה. הטוען לכתר הוא אחמד טיבי. באורח טבעי, אולי, זלגה הפופולריות שלו בין היהודים, ללא תשתית מפלגתית, גם למגזר הערבי. יתרונו של טיבי שהוא חוצה בין שבטים, יהודים וערבים, כשהוא נוגע בסנטימנט גובר והולך אפילו על חשבון הנציגים הפוליטיים של השבטיות הערבית. להוציא צפונבונים שחוששים לחצות את ואדי ערה בדרך לעמק ולאומנים שרוצים לחצות את הוואדי לטובת הסדר עם הפלסטינים, כל מי שחי עם ואת המגזר הערבי יודע וחש את ה"התמערבות" שעוברת כמעט על כל רובדי החברה. בייחוד אצל המובילים החברתיים, לאו דווקא הפוליטיים. התמערבות במובן שבו הערבי והיהודי נפגשים באמצעות הסנטימנט המערבי המשותף להם. זה קורה ברחוב, בבנק, בעבודה, בבית החולים ובשאר צומתי המפגשים הענייניים. הבת יכולה ללכת עם חיג'אב, אבל במקום שזה יהפוך להצהרה דתית זו הצהרה אופנתית, שאינה עומדת בסתירה לאורח החיים שמכתיב האינטרנט לצעירים הערבים והיהודים.

רשימה זו היא פוליטית, אך נמצאת בקטגוריית "שבטים וחברה" כי הנעלם המסקרן בסיפור הזה הוא השבט הערבי־ישראלי וכוחו הקהילתי־פוליטי, יותר מאשר השפעתו של טיבי על המערכת הפוליטית או על כנסת ישראל. והיחיד בסביבה הפוליטית הערבית שמסוגל להתכתב עם המציאות שתוארה מעלה הוא טיבי. זה כוחו כחוצה שבטים פנים־ערבי, וזו חולשתו כשהדם חם והשבטיות מנצחת. אין לו מנגנון והוא מנהל שיחות שקטות עם ראשי הרשויות, בייחוד ראש עיריית נצרת עלי סלאם. הוא אמנם מאיים לרוץ לבד, אך הרצון להוביל את כל המגזר כופה עליו חיבורים פוליטיים, אולי בלתי אפשריים. "במדינה דו־לאומית", אמר פעם, "אני אהיה ראש הממשלה". בשלב זה הוא עובד בלהיות מנהיג מוסכם במגזרו שלו.

צילום: אמיל סלמן

רשימת המשפיעים מתפרסמת במלואה בגרסה המודפסת של המגזין 'ליברל'. לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

 

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019