fbpx

משפיעים 2016 | פוליטיקה | נפתלי בנט

0

פעם, לפני עידן ועידנים בפוליטיקה הישראלית, לתקווה הסרוגה הגדולה קראו אפי איתם. זקני הציונות הדתית היו משוכנעים שתם עידן הזבולונים למיניהם, ושהעוף המוזר איתם, חוזר בתשובה וקצין בכיר, הוא בדיוק מה שהם צריכים. קשה למצוא רפים מחותמו של איתם בציבוריות הישראלית. לאחר מהומות אוקטובר 2000, אמר כך: “…ערביי ישראל הם במידה רבה הפצצה המתקתקת מתחת לכל הסדר הדמוקרטי והישראלי (…) ואיומים חמקניים טבעם שהם דומים לסרטן. סרטן זה סוג של מחלה שרוב האנשים שמתים ממנה מתים בגלל שהאבחון היה מאוחר מדי". כולנו זוכרים את ההשוואה הדומה שערכה מירי רגב לסודנים, מיעוט קטן יזכור את דברי הבלע של איתם. אלה היו השנים הרעות של המפד"ל. ודווקא בתקופה שבה הציבור הלך ימינה, אחרי קריסת אוסלו, האינתיפאדה השנייה ונעיצת המושג "אין פרטנר" בכל פינות לוח השעם הפוליטי. אחרי איתם, הגיע עוד זבולון (אורלב) ואז דניאל הרשקוביץ, שני אנשים שהמונחים "כריזמה" ו"עדכנות" מוכרים להם רק ממילון אבן שושן. כבר אז, עם סיעות מצומקות בנות שלושה מנדטים בכנסות ה־17 וה־18, החל ניסיון המיתוג מחדש כ"הבית היהודי". הוא נכשל.

ואז הגיע נפתלי בנט. ליכודניק טרי, הייטקיסט בדימוס, שהוריד והחזיר את הכיפה לראשו. מעריץ של נתניהו, שעף אל האור, הוכה סנוורים כואבים והפסיק להעריץ. ההימור שלו על הבית היהודי התברר כאחת ההשקעות והמלאכות הפוליטיות המוצלחות בהיסטוריה של ישראל. מאז המותג החדש הבית היהודי התחדש שוב. בנט הפך לפוליטיקאי על. הסקרים נטפו דבש, התוצאות בקלפי מעט פחות; אבל גם איתן, חזרה המפד"ל/הבית להיות מפלגה בינונית, ולא קטנה.

אבל בנט, שהגיע לשם די במקרה, ממשיך לחפש את האקזיט. ממש כמו בגלגולו הקודם. הוא השותף הקואליציוני שעובד הכי חכם בממשלת נתניהו. ש"ס ויהדות התורה, כפי שראינו במשבר הרכבת, מתבלבלות מרוב כל הטוּב הזה שנפל עליהן. כחלון, בביצועים בינוניים, כאילו מתעלם מתהליך המחיקה האיטי שעוברת מפלגתו קצרת הימים. את התנהלות ליברמן עוד מוקדם לשפוט.

בנט רוצה להתמרכז, להפוך למועמד לגיטימי לראשות הממשלה. להפוך את הבית היהודי למפלגה חדשה, כזו שתוכל להיות אלטרנטיבה שווה לליכוד, או בת מיזוג אליו (אחרי עידן נתניהו), באופן שיאפשר לו להיבחר למנהיג הגוש כולו. השנה הזו מוכיחה שהוא כנראה יודע איך לעשות את זה. אחרי הצלחות קטנות ונשכחות בתיק הכלכלה, הוא הפך לשר חינוך עדכני ונמרץ בעיני כלל האזרחים, בלי לוותר על תופינים אידאולוגיים למיניהם לקהל שלו. הוא הפך לכינור שני (ולפעמים ראשון) לכחלון, בכל הקשור להגנה על הממלכתיות בקואליציית הימין רווית הנגעים הרעים.  מנתניהו הוא כבר לא פוחד; הוא גם ניצח אותו בנקודות, בדו־קרב שניהלו בעניין הקבינט. בנט יודע גם שהבוס לשעבר ינסה לסנדל אותו לקראת הבחירות הבאות: או בשתיית המנדטים מימין, כמו ב־2015, או בניסיון כפייה עליו לרוץ ברשימה משותפת, שתגמד את עצמאות ורלוונטיות הגוף שבנט עמל לבנות. בדרך, בנט יודע שעליו להיפרד מהפלג הקיצוני 'תקומה', לקבל יותר שליטה בקביעת הרשימה לכנסת, כדי לגוון את שורותיה; אבל בעיקר להסביר באופן מוצלח יותר לציבור הישראלי איך מנהיג שדוגל בסיפוח, כנגד כל היגיון פוליטי, משפטי או מוסרי, יכול להיות באמת חלק מהמרכז הישראלי.

.

צילום: אמיל סלמן, הארץ

.

רוצים לקבל את גיליון המשפיעים עד הבית? לחצו כאן למבצע מנויים אטרקטיבי למצטרפים חדשים

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019