fbpx

משפיעים 2015 > שבטים > מירי רגב

0

היא אוהבת להצטלם ליד הסירים. להציג את הדגים החריפים והעוף לשבת, מעשה ידיה להתפאר. שלא נשכח, שלפני הכול היא רעיה למופת ואמא־יש־רק־אחת. הסירים הם מסווה. כך גם נאמנותה לאלופים, לרמטכ"לים ולפוליטיקאים שקידמו אותה. אלה שאמרו שהם "מושכים בחוטיה". מירי רגב היא לא מאמא עוף, ובטח לא בובה על חוט. מירי רגב היא חיה פוליטית ממוקדת. והיא משפיעה. כי מירי רגב, היא שבט שלם.

אולי כל חייה שיחקה את הדמות. אולי, בסוף, יובל סמו פראייר לידה והשחקנית-והשחקנית גילה אלמגור "שמכתתת רגליה בפריפריה", צריכה לקחת ממנה כמה שיעורים. בכניסתה לפוליטיקה, רקחה תבלינים נוספים אל הדמות הזו, התרכובת הזו, והפכה אותה למותג על פוליטי. ועבור השבט הלבן, האליטות המצומקות והמצולקות, חריפות התבלינים הללו מעלה הרבה דמעות בעיניים. השבט שפוחד ממירי רגב, הם אלה שמתקנאים בנימוסים הסקנדינביים והתיאטרון הלונדוני והמילקי הברלינאי. מי שנחרדים מכל ערס שמנסה לעקוף אותם בתור בנתב"ג, אבל לא אומרים מילה. מהפחד. את רגב הם לא מעניינים. היא פיצחה את השיטה, ואת השפה, וכך הגיעה לאן שהגיעה.

מירי רגב היא נהג המונית, שהחזיק שנים ביד אחת את ההגה, תוך שידו השנייה נעה בפראות במחוות חדות, כדי להדגיש לנו מה צריך לעשות כאן ואיך נפסיק להיות פראיירים. היא הבסטיונר התגרן אבל החייכן, שתמיד דוחף לנו עוד חצי קילו קישואים. היא המכולתניק שמסנן 'יימח שמם' מול העיתון שלקחנו עם הלחם והחלב, ושעליו מתנוססת כותרת כלשהי על פלסטינים. היא הנהגת בכביש, שגם אם התנגשה ברכב לא תחליף פרטי ביטוח, לפני שתפזר כמה קללות וצעקות לנהג השני. היא השכנה ממול, שעובדת ומגדלת משפחה וצועקת מהחלון על ילדי השכונה, ש'יסתמו את הפה אחרי עשר בלילה!'. היא סלאח שבתי שהתבגר ופיצח סופית את הישראליות. היא רון קופמן. היא גוטה מ'מציצים'. היא שיר הפרחה. היא הפרלמנט של שאולי. היא שבט.

צריך לראות את רגב בדרכים. בבחירות האחרונות השיקה "מירימוביל", שסייר מצפון ועד דרום. הזיעה ניגרה כמי נהר. היא לא סובלת מזה. גם באירועים המשפחתיים של חברי המרכז היא תמיד מסמר הערב. כמות הנשיקות והחיבוקים שקיבלה בכל נקודה ונקודה על מפת ישראל, שווה לזו הניתנת לאלף חתני בר מצווה. אם היו שקי אורז וסוכריות טופי, היו מוצאים החוצה מיד לטובת טקס הקילוס ההמוני. במערכות הבחירות האחרונות, סיורי השווקים המסורתיים הפכו לפאסה. אף פוליטיקאי לא באמת רוצה לדרוך במיצי עגבניות ומעיים ולהידחס בהמון הנוטף. וגם רוכלי ובאי השווקים, כבר מזמן מאסו בהצגה המביכה הזו. אבל לא רגב. היא דרכה בכל מיץ ולחצה כל יד ונישקה כל אחד על הדרך. היא החייתה את סיורי השוק, כי היא השוק.

פוליטית, כמעט והצליחה להנדס את המהלך החכם שיביא אותה אל משרד הרווחה. "חברתית", אלא מה. ולא משנה שללוביסטים תמיד הייתה אצלה דלת פתוחה, וחברות הענק שייצגו זכו לקשב אוהד למפרע. זה היה חכם, כי הייתה הופכת לאנטיתזה של דרעי. אולי זה מייצג את השקופים, אבל הוא והחבר'ה שלו לובשים ורסצ'ה ונתפסים כמושחתים. למירי, רבב לא נדבק. לא בעבודה הפרלמנטרית, לא באין ספור התקריות הוולגריות וגם לא בסיורי השווקים. טפלון מסוג חדש.

במקום רווחה, קיבלה תרבות. זה אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לה – וגם לתרבות הישראלית. כי לא מדובר כאן בסתם במאבק שבטי, אלא בהתנגשות ציוויליזציות של ממש. אז רגב נכנסה ברגל גסה ואיימה פה והכריזה שם. והתרבותניקים המקובעים הרימו את האף והתנשאו. היא יצאה רע, הם יצאו רע. היא נראתה כקלגס שלטוני, הם נראו קטנים, קטנוניים ולא פעם גם גזענים. אבל במהרה, מירי רגב החלה להבין (ועוד תבין) יותר את מגבלות הכוח המיניסטריאלי. והם? הם יבינו שכאן זה לא אירופה, לטוב ולרע. קוראים לזה מיזוג תרבויות. ושר למיזוג תרבויות, עוד לא היה לנו בממלכה השלישית.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook