fbpx

משפיעים 2015 > משפיעי העל > בנימין נתניהו, שרה נתניהו, שלדון אדלסון

0

נעים ונוח, בחללים מוגדרים של המציאות הישראלית, לקונן על עליית הקיסרות. האליטות הישראליות הדועכות הביטו בתחילה בטריאומווירט הזה בבוז, אחר כך בתיעוב, היום – בפחד. אנחנו חיים כאילו בחברה פתוחה, דברנית ומדליפנית. כולם כאילו יודעים הכול. אנחנו מתגאים בחוסר האמצעיות הישראלי, בעממיות. הממשל הנוכחי מקדם אותה כערך ממש. אבל הקיסרות רחוקה מזה. העיתונות הישראלית נוברת ללא הרף, אבל סוד היחסים בשלישייה העליונה לא פוענח באמת מעולם. אף מילה על יחסי הכוח על היחסים האישיים, על הדרך בה מתקבלות החלטות, אפילו רק על הטכניקה: כמה שיחות טלפון? כמה פגישות אישיות וארוחות ערב? מה מבקש שלדון אדלסון, אדם נחוש ואגרסיבי, מראש הממשלה? איך מדברת שרה נתניהו עם אדלסון, כאשר בנט מצטרף לממשלה, ומה תאמר לו, אם בכלל, כאשר יעזוב?

כמו סובייטולוגים של שנות ה־80, אנחנו מחפשים רמזים בעיתון החינמי. הנה מתרוממת קרנו של השר הזה ומתרסקת תדמיתו של אחר. התמונה ממוקמת בעמוד 18 למטה, אבל אך בשבוע שעבר הבקיעה לעמוד הראשון. זו ישראל שלנו ב־2015: במעגל הכוח החשוב ביותר שלה, היחסים הם אישיים ודיסקרטיים, וכל הנאמנים שותקים שתיקה גמורה. השתיקה היא סממן קיסרי ממש. הם לא ידברו, הם חוששים. הם מתחלפים כל הזמן אבל ממשיכים לשתוק, מעטים יפרו את השבועה. כי הפרתה היא יצירת חשבון עתיק ונקמני. רק מי שרוצה להיות מושלך אל מעבר לנהר הסטיקס, הגבול בין הארץ לשאול במיתולוגיה היוונית, יפתח את הפה בציבור הרחב. אבל, הם מסתובבים בינינו. מקורבים ומקורבי עבר, וכל אחד מספר עוד סיפור ומפליג במזימה ובאנקדוטה "מחרידה".

אבל לדבר בגלוי? להתראיין? חס וחלילה. והאמת היא שכאשר אתה שומע את הסיפורים האלה, וכותב שורות אלה אומר זאת כמי ששמע רבים, חלקם נשמעים כמו ניסיון של המספר לטפס על גל גבוה ולהישאר תלוי עליו. אחרים פשוט נשמעים קטנים ומשעממים. עוד לא שמעתי סיפור "מחריד".  זאת אומרת, ברור שהסיפורים הם רכילות מעניינת שמתארת סוג של ביזנטיון דמיקולו, אבל אין בהם אלמנט של שחיתות גדולה במיוחד. מה הם? אלה סיפורים של מי שנגעו בקיסרות ונצרבו. הם מנסים לספר משהו, ולא יודעים מה, כי כל דבר שישמיעו יהיה בנאלי. קיסרות היא דבר בנאלי. ואז נוצר סרגל כזה, שנע בין תיעוב ופחד להתאהבות והיקסמות שווא מהכוח עצמו, ובאף אחד מהם אין באמת שום אמת, והם כולם נופלים לתוך מלכודת המובן מאליו.

הרי היא עניין די פשוט, שלישיית הכוח: כן, החלטות על כוח וקידום מתקבלות בה; לא, היא איננה סובלת התנגדות. כן, היא מזהה את המדינה וטובתה עם הקיסרות עצמה. הכתר, הגלימה, הפקידות ממשרד ראש הממשלה שמוודאות שהגברת נתניהו תוצג כיאות. הכול קטן, והכול מצטבר לתמונה, והיא קלישאה מהלכת: הקלישאה של השלטון שנמצא שם זמן רב והחל להעלות אבק. מפואר וזקן. השלטון שחושש לכבודו ורוצה להחליף את השטיחים. קלישאה: ראש הממשלה, המיליארדר, הגברת הראשונה. יילחמו יחד על הישרדותם, אחד למען כולם וכולם למען אחת ואחד. הקלישאה הפכה למגן הפלדה. שוב סיפורים על שרה? שמענו כבר. הקלישאה חיסנה את הקיסרות.

**************************

הוא איש שיחה יוצא מן הכלל, בנימין נתניהו. הכי רחוק מקלישאות. ענייני, בקיא, נעים, קורא ספר. הנקודות שתעלה בשיחה הן נקודות שהוא כבר חשב עליהן קדימה ואחורה ולכל הכיוונים. פעם נהגו לומר עליו שהוא פזיז, פאניקר; זו הייתה שורת המפתח של אריאל שרון, האיש היחיד שהצליח לפוגג את הקסם של נתניהו לאורך זמן. אבל נתניהו ההוא נעלם מזמן. הוא התחלף בשמרנות אידיאולוגית עמוקה, שמרנות שחושבת ש"חדש אסור מהתורה" ומנסה לקנות עוד יום ועוד יום. שמעדיפה לחיות בתוך התלבטות מאשר בתוך טעות (האם זו מחמאה? שאלה גדולה). ורוב הזמן זה מצליח, ובמציאות הנוכחית שלנו, גיאו־אסטרטגית, הוכיח את עצמו היטב. אפילו הכישלון בהסכם עם איראן היה צפוי, והיה מתרחש לכל ראש ממשלה בשלב הזה. כן, אהוד אולמרט ידע לקבל החלטות אבל לעתים קרובות הן היו נמהרות, אימפולסיביות; אהוד ברק בחר במשעול שנע בין הגדולה למגלומניות. נתניהו מנוסה וצנוע יותר בשאיפותיו המנהיגותיות, אולי צנוע מידי. אבל ההחלטות שקיבל או לא קיבל, חשובות פחות מהאווירה שאותה קבע ויצר. בעידנו התרוקנה השיחה הישראלית ממהות כלשהי; אידיאולוגית לפחות. האיש לכל שעה, להתנתקות מעזה או להרס אוסלו, להכרזה על תמיכה במדינה פלסטינית או 'הערבים נוהרים לקלפיות', נתניהו איננו פרגמט אלא מחליף צורה. העיקר זה הוא, המוצר זה הוא. ובכל מחיר. כמה קשה הוא עבד, התאבל פעם באוזניי בכיר בליכוד, כמה קשה הוא עבד כדי שזה יהיה רק הוא. שנחוש שבלעדיו בעצם אין שום דבר, לא בימין ולא בשמאל. ואיך הוא הצליח.  

העין מירושלים איננה נחה לעולם. נתניהו היה מכונה פוליטית מתוחכמת כבר ב־2001, אבל לא היה לו עדיין את הגב הפומבי של מיליארדר ועיתון לצדו. עכשיו הוא מכונה פוליטית מתוחכמת עם מנוע של מטוס סילון, עם בעל ברית. הוא מושלם. לא, הוא איננו נהנה מאהבה. אבל נתניהו לא רוצה בה, לא מנסה לעודד אותה. הייתה לו מספיק אהבה בקדנציה הראשונה, ותראו איך זה נגמר. הוא רוצה בנצחיות השלטון, והוא המומחה להגשמתה. נצחיות כזו איננה מחייבת מהפכנות, אלא זהירות, לא דורשת רפורמות, אלא מיטיבה עם הסטטוס קוו. היריבים אורבים בחשיכה, עיניהם מנצנצות, הם מריחים דם. עדיף לעמוד בשביל העזים הצר והמסוכן ולא לזוז, ליהנות מהרגע הקדוש של הביטחון, להחזיק ידיים ולהפסיק ללכת. השלישייה הזו עומדת במשעול, עטויה בגלימות הקיסרות. חשוך. זזים לאט או בכלל לא. הרי מעבר למשעול ממתינה החיה. אגב, זה אמיתי, הברית בין ראש הממשלה לרעייתו; כל התיאוריות בגרוש על תסמונת סטוקהולם הן שטויות, אומרים מקורבים ויריבים. ראש הממשלה מעריך את אשתו. הוא מפסיק לרגע את בן שיחו ואומר: אכפת לך ששרה תיכנס ותשמע את זה? אני רוצה לשמוע את דעתה. "יש לה מה שאין לו: עין חדה לשקרים", אומר חבר אחד. וגם זיכרון ארוך. 

**************************

אנחנו מביטים בשלישייה שעומדת. הרי הישראלים רוצים שהילדים שלהם ירוצו למיליון. לא אכפת להם במה, הימורים או נשק, העיקר שתהיה אפליקציה ויהיה כסף. העושר הוא נותן הלגיטימציה הגדול, ואם לא הוא – הכוח. בחלומם הישראלים או ילדיהם מקבלים כבוד, טסים ביזנס, חותכים לאקזיט, מחזיקים בית נופש בקיסריה, לא יוצאים פרייארים, נותנים ספיץ' גדול על צדקת ישראל והקהל קם בהשתאות; מדברים אנגלית בלי מבטא, מקללים את תשובה, עובדים אצל תשובה, מכתיבים מי יהיה הנשיא הבא, מתחתנים נכון ומחזיקים את החבל חזק, מצפצפים על כל העולם, מראים לסמולנים בפייסבוק, מנצחים בבחירות בכל מחיר, וערכים זה לחלשים, עוברים לאמריקה ("הילדים מצליחים בענק שם!"), נראים טוב בטלוויזיה, פורשים לעולם של 100 אלף דולר להרצאה, מקימים קזינו, קונים דירה באקירוב, חיים בניו יורק כמה חודשים בשנה, מקבלים רחוב על שמם, מזקינים, מאפירים אל תוך נצח מדומיין.

עכשיו תחשבו על שלושתם. שלדון וביבי ושרה, הם סך כל החלומות כולם. האם הם יצרו את החלומות העכשוויים של הישראלים או שהחלומות של בורגנות שהתרוקנה יצרה אותם, דוגמנים מושלמים של נפשה? זה כבר לא חשוב.

ובסוף אתה לא מאמין. אתה לא מסוגל לתפוס שהסיפור הגדול הזה של נתניהו, סיפור שמלווה אותנו עשרות שנים, ייגמר בכלום, בשום דבר. התחושה היא שעלילה כזו, מרובה תפניות ושיאים דרמטיים, כולם בשידור חי, חייבת להסתיים בתפנית אחרונה, ענקית ומפוארת. איך זה ייגמר? המשפיע ביותר, שהשפיע בעיקר על הפוליטיקה של הפוליטיקה, על אמנות הישרדות קטנטנה? על מתווה גז?

הנפש הסיפורית מסרבת להאמין לתוצאה כזו. משהו חייב לקרות; הכוח הפוליטי הזה חייב להיתרגם לשיא אמיתי, במלחמה או בשלום. איזשהו תפקיד חייב להיות מסור לו, לנתניהו ולשני שותפיו הגדולים. אך הנפש הסיפורית איננה פוליטיקה, שהיא קצרת מועד ושרירותית. די בהחלטה חלודה אחת על תקציב כדי ששלישיית המשפיעים האלה תתפוגג, ואז מה? אז נחפש כולנו, כמו תמיד, אחרי הזמן האבוד.

.

צילום: דניאל בר און, ג'יני, 'הארץ', אימג'בנק

.

רוצים לדעת מיהם הישראלים הכי משפיעים? לחצו כאן ותוכלו לקבל את גיליון המשפיעים של 'ליברל' במתנה עד הבית.

 

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook