fbpx

משבר האמת // הטור של נדב אייל

0

כמה פעמים אנשים משקרים בחודש, בשבוע, ביום? זו חתיכת שאלה. לפי מחקר של אוניברסיטת מסצ'וסטס מ־2002, 60% מהאנשים לא יכולים לנהל שיחה בת עשר דקות בלי לשקר פעם אחת בממוצע. עצוב מכך: רובם לא זכרו או הבינו ששיקרו עד שהשמיעו להם את השיחה מוקלטת. ילדים אמריקאים חונכו במשך שנים כי ג'ורג' וושינגטון, אב האומה, לא סיפר דבר שקר בימי חייו. זהו שקר, כמובן.

במחקר ב־2010 התוצאות היו מעט יותר אופטימיות, אולי כי החוקרים פשוט שאלו בני אדם כמה הם משקרים לדעתם: ובכן, אנשים מודים בעצמם שהם משקרים כמעט פעמיים ביום, כל יום. אבל זו תוצאה נמוכה להפליא. סביר להניח, באורח די אירוני, שאנשים משקרים לגבי כמות הפעמים שהם משקרים. הפער בין האמת ובין הדימוי או השקר המוסווה הוא אדיר. סת סטיבנס כתב ספר מהולל ששמו 'כולם משקרים' ובו הוא נטל כמויות אדירות של ביג דאטה מאתרי אינטרנט, מגוגל ועד לפורנהאב, ובדק מה אנשים אומרים – ומה הם עושים באינטרנט תחת חסות האנונימיות. לדוגמה, רוב מוחלט של האמריקאים מאמין בחשיבות יום מרטין לותר קינג, אבל סטיבנס גילה שביום הזה צומחים החיפושים של מילת ה־N האסורה ב־30%. כשמגיעים לתחומים הפורנוגרפיים, השקרים מצויים בשיאם.

הנושא הזה סופר־אופנתי באקדמיה ובכלל, ויש לו ציבור קוראים גדל. לפי הסטטיסטיקות שצוינו כאן ואחרות, כל אחד מאיתנו מתמודד עם בין עשרה ל־200 שקרים ביום (שמספרים לנו). אל מול עולם רווי בחוסר כנות אנחנו מנסים לאתר שקרים ושקרנים, ואם אנחנו במצב סביר של מודעות עצמית – להבין מדוע אנחנו עצמנו משקרים.

לא מצאתי מדד השוואתי שהצליח לבדוק כמה אנשים שיקרו בעבר וכמה היום. אם חושבים על זה, זו מדידה בלתי אפשרית ממש. אפשר להניח בזהירות שאנשים משקרים באותה מידה, במיוחד אם זוכרים את עולם האמונות התפלות שהתחסל ברובו עם המהפכה המדעית. אנשים חיו עמוסים בדעות קדומות, קללות וברכות, מחילות למפרע על פשעים וסיפורי ניסים מרשימים. הואיל והנחת הרציונליות לא שלטה בכיפה, יכולתם והמוטיבציה שלהם לספר שקרים (היא מכשפה!) הייתה גבוהה למדי. בשלב מסוים, העולם ההוא התחלף בעולם חדש, שבו אמת הפכה לערך עליון (לכאורה) – אמת אמפירית, מוכחת, מדעית. אמת תמיד הייתה אמצעי לגאולה אנושית, אבל המדע סיפק כלים מוחשיים לתפיסה הקלאסית הזו.

יש שאלה שלא מצאתי עליה תשובה מלאה בספרים האופנתיים שעוסקים בשקרים ובאמיתות. בעיניי היא התעלומה הקריטית ביותר – כמה משקרים גורמים בעלי סמכות. האם יותר מאנשים רגילים? האם פחות? אולי הם חוששים מכך שהמקצוע שלהם (רופאים, פוליטיקאים, שופטים, שוטרים, עיתונאים) מחייב אותם בדרך כלל להימנע לגמרי מהשקר ולכן, מקצועית, הם שומרים על סטנדרט גבוה יותר של נאמנות לעובדות? אולי, מאידך, הם משקרים הרבה יותר; הרי מעמד הסמכות שלהם מאפשר זאת.

ויש את המפץ, המפץ שמשנה את עולם השקרים לגמרי. זה כבר הלב העמוק של התעלומה הקריטית שבה אנו מדברים. בפשטות: מה קרה לשקרים, למי שסיפר אותם ולקורבנות שלהם כאשר העולם הפך להיות מקום שבו אפשר לבדוק דברים?

__

לפני 30 שנה נכנסים 200 בני אדם להשתלמות. עולה מרצה ומספר להם סיפור פנטסטי: באוגנדה הרחוקה מקובל, אחרי מות אדם, לאכול את כלייתו. והוא מגדיל ומציין כי זו תופעה של שלוש השנים האחרונות. מדובר בכנס מקצועי, בואו נניח של אנתרופולוגים. הסיפור נשמע להם מוזר, אולי בלתי סביר. הם רוצים לבדוק את נכונותו. איך הם עושים את זה? הם לא יכולים לבדוק בספרים. הם לא מעודכנים. הרי זו תופעה חדשה. האנציקלופדיות ודאי שלא. מה נגזר עליהם לעשות ברגע הזה, לבד מלעלות על טיסה לאוגנדה? לחכות לז'ורנל מקצועי? להתקשר לשגרירות אוגנדה?

כאשר אחד מהאנשים האלה ייצא מהכנס ויגיע לבדיקה אצל הרופא שלו, ייתכן כי הרופא יבקש להחליף לו תרופה אחת באחרת. אל תדאג, יאמר הרופא, התרופה הגנרית טובה כמו המקורית. הפציינט יאמין. יש לו ברירה? הוא יכול, כמובן, ללכת לסייר בין מחלקות בבתי חולים ולמצוא דעה נוספת על התרופה שנרשמה לו. הסיכוי שזה יקרה קטן. ואם הרופא אמר לו שיש טיפול אחד ויחיד למצבו, והוא שמע רופא אחר שטוען דבר דומה, האם יש לו אפשרות אמיתית לחקור על מצבו ולהבין אם יש דעות חלופיות?

בערב הוא צופה בטלוויזיה. שר האוצר אומר משהו על נתוני המשק. הקורבן שלנו – הוא קורבן, זה מובן לגמרי – זוכר משהו שונה. אולי הוא אובססיבי ושומר כל עיתון כלכלי, אך סביר להניח שלא. הוא רוצה לבדוק את הנתון שזרק הפוליטיקאי. איך יעשה זאת?

בעיתון, בבוקר, הוא קורא במדור 'חדשות מהעולם' ידיעה מדהימה על גופת צוללן שנמצאה ביער שרוף ביוון, שלפיה מטוס כיבוי שריפות שאב את הצוללן וזרק אותו על השריפה. הקורא זוכר כי לפני כשנתיים קרא ידיעה כזו, דומה מאוד באורח מוזר. הוא חש שאולי זו אגדה אורבנית (זו אגדה אורבנית). מה יעשה? יכתוב מכתב לעיתון? מה הסיכוי שיענו לו – ומה הסיכוי שיתקנו?

כל המקרים האלה הם בעולם נטול גוגל, נטול רשתות חברתיות – בפשטות, נטול אפשרות טובה ומהירה לבדוק, לוודא, לאמת ולהפריך. כן, רופאים מתאוננים על "דוקטור גוגל" ועיתונאים מלינים על חדשות מזויפות ברשתות, ופוליטיקאים מתבכיינים על פופוליזם קנטרני נגדם. אלה אכן תופעות של המציאות החדשה, זו שאחרי מפץ השקר. אבל במציאות הקודמת, גורמים בעלי סמכות היו יכולים לספר סיפורים מופרכים, שקריים ולעיתים זדוניים, עם חשש מועט שייתפסו. חלקם עדיין עושים זאת. זהו הפער שאני חש כמרצה בין קבוצה של צעירים הייטקיסטים שמבצעים בדיקת גוגל לעובדות שאני מציג במהלך ההרצאה, ובין קהל מבוגר שמוכן להסתמך על קורות חייו של המרצה כדי להאמין לו.

וככל שהשנים חולפות, הקהל הולך ומתחלף: מאנשים שלא בודקים כי הם לא מיומנים בכך, לאנשים שבודקים כל הזמן וללא הרף. הציבור החדש הזה מבין דבר נורא על העולם שהיה ואיננו: זו הייתה מציאות שבה אפשר היה לשקר לאנשים, מעמדה של כוח, הרבה מאוד. והואיל ואנשים משקרים הרבה באורח כללי, והואיל והמוסדות של חברות אנושיות מורכבים מבני אדם, המסקנה המתבקשת היא ששיקרו לכולנו המון. כמעט כל מי שהיה בעמדת כוח יכול היה לשקר, לבלף או פשוט לא להקפיד בעובדה, תוך אמונה בלתי גוועת שסביר להניח כי לא ייתפס.

ויום אחד זה נגמר. מסך הבערות הופשל. אנשים גילו שהרופא שלהם לא נתן להם טיפול סביר. הם גילו שתחושת הבטן שלהם, שהפוליטיקאי משקר, מוצדקת ושהם יכולים לאמת את זה. שהסיפור על הצוללן ביער השרוף, זה שהיה בעיתון? הוא המצאה. שהמרצה מספר להם סיפורים לא נכונים, אנקדוטות מנופחות. וכשזה קרה, הם איבדו אמון. הפקפוק שלהם הפך לטיעון מוחץ; הסקפטיות לצו השעה. קרה עוד משהו, די מסוכן: הם גילו את השקרים, אבל גם השתכנעו שהם מצאו את האמת. האמת על חיסונים. על רופאים. האינטרסים מאחורי עיתונאים. העולם השטוח והאילומינטי וג'ורג' סורוס. אנשים איבדו את האמון, את זה אנחנו יודעים, אבל הנקודה היא שהם איבדו אותו בצדק. הם החליפו את המוסדות של החברה בחברים שלהם בפייסבוק; רשת שנותנת רושם של בלתי אמצעיות, ישירות, כנות של אדם עם תמונתו בראש הפרופיל. "זה היה בעיתון" התחלף ב"קראתי אצל חבר בפייסבוק". וזהו משבר, זהו משבר חריף מאוד, כי כל מה שקרה לשקרים של בעלי הסמכות הוא שהם עברו הפרטה, ביזור וחלוקה מחודשת. משבר של שקר? משבר של האמת.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook
רון קובי

רון קובי // בדיחה עצובה

אברהם דוב גרינבוים / 12/10/2019
יוסי כהן

יוסי כהן // מוסד פתוח

אור הלר / 11/10/2019
משפחת נתניהו

משפחת נתניהו // הקרב האחרון

רותם דנון / 11/10/2019
מירי רגב

מירי רגב // רעש לבן

רותם דנון / 11/10/2019
איילת שקד

איילת שקד // חוסר בשלות

רותם דנון / 10/10/2019
סתיו שפיר

סתיו שפיר // מניה מנופחת

ליברל / 12/10/2019
נפתלי בנט

נפתלי בנט // תעודת בגרות

רותם דנון / 12/10/2019
שליטי הטוויטר

שליטי הטוויטר // לריב, בקיצור

הדס ריבק / 11/10/2019
רפי פרץ

רפי פרץ // אפיזודה מפד"לית חולפת

רותם דנון / 12/10/2019