מקרה ג'קוזי // הישראליות המבעבעת בשנתה ה־70

0

מרחק פחות מיממה וכ־300 קילומטרים זו מזו, התפרסמו בראשית החודש שתי ידיעות משונות, מדכאות ומזעזעות, כל אחת בדרכה המסוימת, שעניינן ג'קוזי.

הג'קוזי, אחד מסמליה המגעילים יותר – וההיגייניים פחות – של הנובורישיות בשנות ה־80 וה־90, הפך לא רק לסמל סטטוס מוגבל במיוחד, כי אם גם לאות לנהנתנות סרת טעם וסגנון, לבהמיות מעודנת, לבטלה מטונפת וחוסר תקנה כללי, כמו גם לנאד כללי שתוקע הרובץ במימי חייו, כמו גם בפרצופה של החברה. עוד אני מגזים לרעה בתיאור מקומו התרבותי של אמבט הגזים בחיינו, אני מזכיר לעצמי ולקוראים כי "ג'קוזי" הוא אפשרות לא רעה לתשובה לשאלה: "מה ישראלי בעיניך?", ערב חגיגות שנת ה־70 לעצמאותנו וגו'. ג'קוזי הוא בכלל שם משפחתם של שלושה אחים בני משפחת מהגרים איטלקית לארה"ב, שעסקו במשאבות ובבריכות והגו את הגיגית הזאת משהבחינו בטרנד הספא המתעצם – בארץ שנדמה שנוסדה לטובת הקונספט של תקיעת נאד באמבטיה, ע"ע: דונלד טראמפ. כך או כך, בדרך שבה ארכיטיפים תרבותיים מהגרים בין יבשות וארצות ולובשים שם צורה ופנים ומשמעויות בהקשרים לוקאליים, כך גם הג'קוזי הפך מעוד סיפור הצלחה אמריקאי לעניין ישראלי מאוד ומגונה מאוד, שאין כמעט דרך להתייחס אליו בלא שאט נפש.

נשוב לשתי האפיזודות המשונות שהתרחשו בישראל, סביב ובתוך הג'קוזי, ואין טובות מהן לספר את הסיפור הישראלי של 70 שנות קוממיות באופן מיטבי יותר. המקרה הראשון הוא הטרגדיה שהתרחשה במלון באשדוד, שם רחצה אישה חרדית צעירה עם בנה בן החודש, בג'קוזי, שעה שזה טבע ומת. זוועת אלוהים, אין מה לומר. כלי התקשורת דיווחו על האסון בדרך הצעקנית ונעדרת העידון שבה הם מדווחים על עניינים מעין אלה: בכותרות פּוּש סנסציוניות, עד כדי בחילה, שתכליתן אחת: לגרום לבעל המכשיר הסלולרי להיכנס לידיעה. אין בסגנון זה כל חדש. הוא נוהג בתקשורת זה זמן רב, עוד טרם הפכה המהפכה הדיגיטלית את חיינו לגיהינום של מטחי מילים קצרות ואכזריות שנהדפות כמו מהלומה אל פנינו בקצביות מתודית. אבל הזוועה הסתבכה. המשטרה חשדה שיש דבר־מה שראוי להיחקר במקרה המעציב הזה וביקשה לנתח את גופת התינוק.

מטבע הדברים, הדמיון של הקורא, המתורגל כבר לקריאה בין השורות, השלים את הפערים הבלתי נמנעים: חשד לרצח. אפשר אם שסבלה מדיכאון אחר לידה שהטביעה את בנה. אפשר גלגול פוסט־מודרני מדכדך במיוחד לסיפור הקלאסי של צ'כוב, 'לישון', אשר משום־מה היווה ועדיין מהווה חלק מתוכנית הלימודים לספרות בבתי הספר התיכוניים בישראל. אלה כמובן השערות מפרי מוחו הקודח של צרכן תקשורת מיומן מאוד, אלא שההתנגדות הנמרצת של המשפחה, כמו גם התגייסות העדה החרדית נגד נתיחת הגופה, הפכה את הטרגדיה מעוד זוועה אנושית שדינה להיגרס ולהישכח במערבל הידיעות החדשותיות, לסיפור על המרחק הבלתי ניתן לגישור בין הקהילה החרדית בישראל לבין ישראל האחרת – כלומר, ישראל שאינה חרדית. אפשר והתנגדות הקהילה לנתיחה היא באמת מטעמי "קדושת המת", או צירוף מילים אחר שהודבק לעניין. אבל הדמיון מתעקש ונודד למחוזות ההשתקה וההעלמה של הסיבה האמיתית למות התינוק; סיבה שהקהילה החרדית מבכרת לשמור לעצמה ולא לשתף בה את ישראל הטמאה.

בשעה שנכתבות שורות אלה טרם הוסדר העניין, ואלפים של חרדים מפגינים נגד בקשת המשטרה והדבר התגלגל לפתחו של בג"ץ, אין לדעת אם יהפוך אפילו למשבר קואליציוני. כך הפך אסון משפחתי בג'קוזי באשדוד לסיפור גדול מאה מונים מכפי הטרגדיה שהוא; בדרך שבה דברים מתעוותים, מסתחררים ויוצאים משליטה במדינה הזאת – שבה אפילו אמבטיה משותפת של אם עם תינוקה הופכת לעניין שפורם את התפרים הדקים עד מאוד של החברה והמדינה שהיא ישראל.

* * * *

ומהג'קוזי באשדוד, לג'קוזי בבית מלון אחר: הרויאל ריזורט באילת. הייתי מעוניין לדלג על ההתעכבות המתבקשת על שמו של המקום ועל הדרך שבה אנס הלעז את השפה העברית וגורם לה להישמע כמו נחירה עילגת ומחופשת למשהו ירוד במיוחד, אבל הדבר בלתי נמנע. ג'קוזי, רויאל, ריזורט. הנה שלוש מילים להתחיל לספר באמצעותן סיפור ישראלי יותר מישראלי. והמעשה שאירע הוא שמספר ילדות (הימים ימי חול המועד של חג הפסח, ובני ישראל נופשים המה בריזורטים ובבתי מלון באשדוד כדי למחות מעליהם את דיכאון החולין) שכשכו במימי הג'קוזי בריזורט הרויאלי באילת, ומכאן לשם התפתחה מהומת אלוהים, שבמהלכה התנפלה גברת אחת על המציל במכות ובקללות נמרצות, אחריה החזיקו עוד שלוש נשים וחיש מהר ביצע איגוף מאחורי המציל גבר, שלפת אותו מאחור והלם בו באגרופיו וביצע בו איזה אקט חניקה. ואחד מבאי המלון, ממרפסתו, צילם את כל העניין בסמארטפון (מילה נוספת בעברית הבלהות הזאת) והעלה לרשת החברתית והתפתח שיימינג (עברית, רבותיי, עברית. ופוּשים באפליקציות בסמארטפונים), והפייסבוק כמרקחה והטוויטר כצקצקה, והארץ כולה בעתה והלם ותועפות גועל מההתנהגות של "הישראלי המכוער" (כך גם נפתחה אחת מכותרות הפושים) ומהדורות החדשות הקרינו והשדרניות הרצינו את פניהן ופוסטים נזעמים ואינספור פורוורדים בוואטסאפ (כמה מילים בכלל נותרו לשימוש בעברית של ימינו) ושישו ושמחו ושמחו ושישו והנה המשטרה כבר חוקרת, בלחץ אפקט השיימינג והוויראליות ברשתות החברתיות, וכמעט בא לציון גואל, ואיזה קתרזיס של מירוק עוונות והיטהרות מהישראליות המכוערת שהמוני ישראלים מכוערים מיטהרים ממנה באמצעות נוקדנות כלפי התנהגות של ישראלים מכוערים אחרים; אלא שאז, נפל דבר.

והדבר שנפל היה שהמציל החבול התראיין לגל"צ והתוודה כי ביקש מאחת הילדות המשכשכות לצאת מהג'קוזי, לא לפני שהזכיר לה את עובדת היותה שמנה. כן־כן, הוא כינה את הילדה "שמנה". ושוב: חזיז ורעם והארץ הייתה תוהו ובוהו, כאשר מצד אחד עדר גדול שועט לסייע לאמא ולשותפיה ללינץ' במשפט הציבור וגורס כי "אין לשפוט" אישה שבתה כונתה "שמנה" על ידי מציל (עב בשר בעצמו, מגלה הסרטון) וכי למרות ש"אני מתנגד/ת לאלימות, אין לדעת כיצד הייתי נוהג/ת אילו מישהו היה מכנה את בתי/בני 'שמנ/ה'". מהצד השני: המתנגדים נחרצות לכל צורה של אלימות וגו'. והשמחה גדולה והקרקס מדווש את עצמו לדעת על חד האופן, נהוג בידי תודעה לאומית של שיכורים גמורים. שנאמר: מקרה קלאסי של איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. והכל בגלל טבילה שהתארכה בעשר דקות מעל המותר בג'קוזי. הג'קוזי הארור.

אלה סיפורים יפים ומעולים, גם בגלל צמידותם הארעית וגם בגלל שהם מקפלים בתוכם את כל הישראליות כולה, במין תרכיז סמיך במיוחד של כל סימני וחוליי וחומות התקופה הזאת. ומה שרציתי לומר הוא שישראל היא מגדל בבל אחד גדול ומבורדק. ושהמילה היחידה המוסכמת על כולם בעת הזאת היא "ג'קוזי". שכשוך נעים במי האפסיים המבעבעים של חיינו כאן. שכשוך נעים.

.

אהבתם? רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: istockphotos

שתף