fbpx

מקרה אישה // הטור של לילך וולך

מבחני נשיות

0

אחד הדברים שנראו לי תמיד הכי משעממים זה לדבר על נשיות. ועוד יותר שעמומי מזה, הוא לדבר על הנשיות שלי. מה יש להתמקד בעובדה האקראית והשרירותית הזו? רק בגלל שזרע אחד שנושא כרומוזום X היה במקרה מהיר יותר מאחר שנשא את כרומוזום Y? בחייאת, למי אכפת. זה שעמם אותי כמו להיאלץ להביע נאמנות לעיר שבה במקרה נולדתי; לעודד את בית הספר שלי, רק כי במקרה שובצתי אליו ולא לאחר; לבחור בעפרה על פני ירדנה עד המוות, או להפך. לא הרגשתי גאוות יחידה ולא חשבתי שמדובר בנושא מעניין במיוחד. אז וגם עכשיו. ברגעים שבהם הופתעתי לגלות שזה כן עניין, מכאן או מכאן, שהעולם הילדותי נחלק למחניים שבהם משום־מה "הכי טוב להיות בת" או ש"כל הבנות טיפשות", חשבתי שזה משונה – ושבכל מקרה יהיו מי שיגוננו טוב ממני על העמדות או יתווכחו על זה. חצי מאיתנו על הכדור הזה הן בנות, אז שמישהי אחרת תעשה את העבודה המשמימה הזו. זו שזה פשוט מתאים לה יותר, כמו שיש ועדת קישוט, שתהיה איזו ועדת נשיות. בשום אופן לא ראיתי איך זה נוגע לי.

חוץ מזה שלא הייתי קבוצתית או קולגיאלית במיוחד באופן כללי, גדלתי בעידן שכמעט כל העיסוק בנשיות היה חלוקת הוראות – היי כך ולא אחרת; שכלי רגליים, שבי בגב ישר, חייכי; סבני הקציפי שטפי נגבי מרחי וחזרי על הפעולות עד לתוצאה הרצויה שהיא ברוק שילדס. אם אלו לא היו הוראות, אלו היו סודות ומקסמים כדי להפיל ברשת או לטוות קורים סביב גברים (הנה עוד פעילות שלא התכוונתי להתמחות בה). מגזינים, פרסומות, דמויות נשיות בטלוויזיה – גם כשבאו בטוב וגם כשבאו ברע, המסר היה אחיד בעצם – כחיה הקטנה יותר בג'ונגל עלייך לעשות לך בתכסיסים, קריצה־קריצה את יודעת למה אנחנו מתכוונות. זה הרתיע אותי ונראָה לי כל כך תלוש ובלתי ניתן להזדהות, שהייתי מוכרחה להניח שחלק מהנשים פשוט יוצאות מדעתן באיזשהו שלב בחיים ועליי להיזהר מאוד־מאוד שזה לא יקרה לי. ולשם כך צריך היה להתרחק, להתבדל ולהישמר.

הנה עוד דבר משעמם מאוד – לכעוס. מה את כועסת? איזה מין אפיון דמות זה, להיות כעוסה כל הזמן? הכרתי, כמובן, אנשים כועסים בימי חיי, גברים כמו גם נשים, גם ילדים וילדות. הילדים הכועסים שפגשתי היו בנים ובנות של הורים כועסים. או מכעיסים. מה שאני אומרת זה שזה לא דבר שקורה בוואקום, וכעס הוא דבר שזולג ומפעפע. חברה כועסת שהייתה לי פעם הייתה מסבה את תשומת הלב אליה במכה, קטנה אבל כואבת. היא הייתה חובטת לך על היד כדי שתקשיבי כשהיא מתחילה משפט. אפילו לא כעונש על זה שאיבדת את הקשב; סתם כנקודת פתיחה מכאיבה. אחרי שהפסקתי להתבייש ומחיתי קצת בכעס, היא אמרה שהיא בכלל לא שמה לב שהיא עושה את זה, אבל לא הפסיקה להרביץ. כשביקרתי אצלה בבית פעם ראיתי שגם ההורים שלה עושים את זה. כעס זה דבר שמפעפע.

והנה אני מוצאת שאני כועסת. ושזה נוגע לכך שאני אישה. או אולי לא בדיוק לנשיות שלי עצמי, אלא למובן הכללי יותר של נשיות כקונספט, לכל מה שמקשר רחם פועם לרחם פועם לרחם פועם. זה קשר שלא היה לי בהכרח, אז הפעימה הזו לא הייתה תמיד צליל ששמעתי, וכששמעתי התרחקתי בבעתה. הייתי ילדה שהחברים הטובים שלה היו בנים, וזה לא היה כי הייתי טום בוי, אני לא טיפסתי על שום עץ ולא שברתי שום עצם. ככה זה התארגן, הבנים שהיו סביבי היו משונים באופן שבו אני הייתי משונה, והם לא איימו עליי כפי שבנות השכונה איימו, ולימדתי את עצמי שאני יכולה לבטוח בבנים. או לכל הפחות לא לא־לבטוח בהם. על הדברים הגרועים או המאיימים שקרו לי הצלחתי להבליג או לספר סיפור שבו אני זו שטעיתי או התבלבלתי או הבנתי לא נכון. זה היה קל יותר לספר לעצמי שאני לא אחראית מספיק או מפרשת לא נכון מאשר לאבד את הביטחון בכל החצי השני של העולם.

ככה ברבות השנים, כשהעורך הראשי האימבציל והחרמן היה מדבר לי לתוך החזה, לימדתי את עצמי להיכנס לחדר שלו רק עם תוספת קרדיגן גדול מעל למה שלבשתי באותו היום, לא משנה מה לבשתי באותו היום. ככה כשאמרתי באיזו עבודת משמרות לילית מבודדת במוקד אבטחה, שיש טכנאי שמתקשר כל לילה ומדבר מלוכלך ומתנשף ואז נכנס אל המוקד כאילו לא מדובר בו – ופיטרו אותי כי התלוננתי – סיפרתי לעצמי שעדיף לי ככה. ככה עברתי דירות כשבעל הבית נהיה מאיים, ועזבתי מקומות כשהם הרגישו לא בטוחים מספיק, ויצאתי, וחתכתי, וויתרתי. והמשכתי לומר לעצמי שאני קצת פחדנית וטיפה מגזימנית אבל שככה זה, נו. ולא רציתי להיות הזאתי שעושה עניין, זאתי ש"מה את כועסת?". אני לא זאת שכועסת, אני זאת שמספרת בדיחה על הרגע שאיבדתי את זה וכעסתי.

זה לא אטרקטיבי לכעוס. אף אחד לא רוצה לדבר עם הבחורה שכועסת. יותר כיף עם זאת שמחייכת. וגם בשבילך אני אומר את זה מותק, מכל הלב, יותר כיף להיות הבחורה שמחייכת, לא יותר כיף? בסוף איכשהו לקחתי את כל העצות ליפסטיק וטוויית קורים סביב גברים, ובלעתי אותן פנימה ולימדתי את עצמי שבאמת מה יש לבזבז את הזמן על אידיוטים בודדים. ורק עכשיו לא מזמן הבנתי מה הייתה הבעיה כל הזמן. הבעיה היא שעזרתי ליצור עולם מושלם בשביל האידיוטים שמתברר שאינם כל כך בודדים, עבור כל מיני חלאות ומרושעים. עולם מופלא שבו אין השלכות, שבו אין עונשים ובטח שאין קארמה, עולם שאין בו טעם להתלונן כי אף אחד לא אוהב את הנודניקית, שיותר קל לכולם אם פשוט לא תעשי עניין, גם לך יהיה יותר קל ככה מותק, לא חבל על האנרגיה שלך? אבל בסוף 99 פעמים מתוך 100 שחטאו לי ופגעו בי, אני זו שהלכתי משם ואולי פעם אחת אמרתי – לא, שהוא ילך. ואחרי זה גם דפק לי הלב, ופחדתי עוד ימים ושבועות אחרי כן מנקמה. אז עכשיו אני כועסת למרות שזה לא נעים לי ושהייתי מעדיפה שלא. את הכעס שלי ואת זה שמפעפע מנשים אחרות ומכל מה שקרה להן.

כשאני מדברת על נשיות זה לא כי זה נושא שמרתק אותי, אלא כי זו הדרך היחידה שאני מכירה לחזק סולידריות וערבות ואיתנות אצלי ואצל נשים אחרות. וכשאני מדברת על נשיות זה כדי לנסות להאניש צורות מחשבה וחוויות של נשים, עבור גברים שאני אוהבת, וכאלו שאני יכולה לאהוב. זה כדי למתוח בינינו יותר גשרים שעשויים מאמפתיה. אני אעבור לנושאים אחרים ברגע שאני אוכל, אני מבטיחה. כרגע הגרון שלי עדיין חנוק בכל אותן 99 פעמים מתוך 100 שאני הלכתי משם, ו־99 הפעמים מתוך 100 שנשים אחרות הלכו משם או גורשו משם, ולא היה אפילו למי לומר ושיקשיב – לא. שהפעם הוא ילך.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook