איך הפכה התנועה הדחויה של מנחם בגין למפלגת שלטון, מה עשו לה תקופות השלטון של שמיר ושרון, וכיצד הנדס נתניהו מפלגה שלמה לכדי פרויקט מלוכני של איש אחד. מסע לאורך ההיסטוריה של הליכוד
הליכוד נולד מהצל.
המפלגה שחלמה לקחת את ההובלה ממפא"י החזקה, ששלטה בהנהגת היישוב, נוסדה בנאום האחרון של שידורי 'קול ציון הלוחמת', תחנת הרדיו המחתרתית של הארגון הצבאי־לאומי. יממה אחרי שבן־גוריון הכריז על הקמת המדינה, מנחם בגין קרא לאנשיו לצאת מהמחתרת והודיע על הקמת 'חרות'.
היו המון ניגודים רעיוניים בין האצ"ל וההגנה, בין חרות ומפא"י. לפני קום המדינה, ואחריה. בנוגע לעבודה, להתיישבות, לבעלות על אמצעי הייצור, למונחי הדמוקרטיה והחופש האישי, למטרות־העל המדיניות והצבאיות של ישראל, למסורת, לדת. אבל היה ביניהן הבדל חשוב מכל אלה. חרות היא ביטוי פוליטי של מחתרת. מפא"י קודם כל הייתה מפלגה, עוד לפני שבנתה את 'ההגנה'. חרות הייתה גלגול מהופך. פרפר הלילה של המחתרת הפך לגולם בצורת מפלגה.
זו הייתה מטמורפוזה כואבת, שרבים מהלוחמים הוותיקים לא הצליחו להפנים עד סוף ימיהם. יכול להיות שהמעבר היה קל יותר לוּּ המחתרת הזאת שיצאה אל האור הייתה גם מובילה את העם, כמו שבגין האמין שיקרה לו. לא היו סקרים, והאופטימיות של בגין, שכל חייו נע בין מצבי מאניה ודפרסיה קליניים ממשיים, הייתה עירוב של דברי חיזוק ממוכרי הגזוז והקרח, והאמונה כי הדברים יסתדרו. זה לא קרה.
מפת המפלגות של היקום הפוליטי הקדום, זה שנוצר בבחירות הראשונות אחרי המפץ הגדול של הקמת המדינה, מגלה את הכוחות שעיצבו אותנו. מפא"י (46 מנדטים) של בן־גוריון ומפ"ם (19) היו גוש השמאל הגדול, לדתיים היו 16 מנדטים, ולשתי המפלגות האזרחיות, הלא סוציאליסטיות, הציונים הכלליים (7) והפרוגרסיבים (5) היו יחד 12. חרות קיבלה 14, הקומוניסטים קיבלו 4, והשאר התפזרו בין כמה מפלגות זעירות.
המונח "גוש" מתעתע. הקרבה הרעיונית הבסיסית, היחס להתיישבות ולעבודה לא היוו בסיס משותף שיתגבר על שנאת בן־גוריון לאחות מהשמאל שאהבה את ברית המועצות. מפ"ם הייתה יריב מר. חרות הוצאה מחוץ למשחק הפוליטי, כאילו הייתה הרשימה המשותפת. וכך, בן־גוריון הרכיב את הממשלה הראשונה בקואליציה עם הדתיים והפרוגרסיבים. 65 מנדטים, שאליהם צירף עוד כמה קטנות.
מפא"י הייתה סוציאליסטית. חרות אולטרה־לאומית וסוציאלית. ההבדל בין סוציאליזם לגישה סוציאלית נוגע לבעלות על אמצעי הייצור והשירות העיקריים. במשטר סוציאליסטי, אלה שייכים למדינה. מדינה סוציאלית תתיר בעלות פרטית, אבל תרכוש את הדרוש לכלל האזרחים ותחלק אותם בהתאמה. שירותי הבריאות יהיו בבעלות פרטית, אבל המדינה תסבסד אותם ותחלק. כך גם בחינוך, בתחבורה, אפילו בדיור.
מפא"י הייתה אימפריאליסטית ברמת ההתיישבות. היא לא הפסיקה להקים יישובים לפני ואחרי שהמדינה קמה. מאוד סוציאליסטית, וחרדתית ברמה הביטחונית. מסתפקים בשטחים שהשגנו ב־1949, מתבצרים ובונים כוח מגן. חרות המשיכה לחלום לא רק על ירושלים והגדה המערבית. המדינה השכנה ממזרח הייתה יעד רומנטי־לאומי־פוליטי מוצהר. על שער הפנקס הכחול שהחזיקו חברי חרות הייתה מפת ארץ ישראל שגם לשלמה המלך לא הייתה. ירדן וישראל מחוברות ביניהן באמצעות רובה גדול. שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן.
הישראלים לא התחברו לרעיון או למפלגה. בבחירות לכנסת השנייה התנפצה חרות ל־8 מנדטים. היישוב סיים לקבור 6,000 אנשים שנפלו במלחמה, ונאבק בחיי היום־יום של המדינה הענייה, שעוד החליטה להביא אליה המוני עולים. היה צנע. קיצוב במזון ובמצרכי יסוד. למי היה כוח לחלומות על אימפריה. הציונים הכלליים שנתפסו אז כאופוזיציה האמיתית לבן־גוריון, יצאו בסיסמה "תנו לחיות בארץ הזאת" והמריאו עם 20 מנדטים. מסר טוב, אבל עדיין לא מספיק.
בן־גוריון ומפא"י הובילו, אבל כהרגלו הקטנוני של המנהיג הנמוך עם קווצת השיער הפרוע, הוא סירב גם הפעם להגיע לפשרה עם מפ"ם. כדי להרכיב קואליציה הוא נתן לדתיים את כל מנחות הסטטוס קוו, חזקה לנצח על חיי האישות שלנו, ופטור משירות צבאי. פרעות בני ברק 2021 נולדו בהסדר המחפיר ההוא. מנחם בגין, לא שלטון ולא אלטרנטיבה, נסוג שוב מהמצב המאני שלו אל הדפרסיה, התנתק מפעילות פוליטית, הסתגר בבית חברים בירושלים וכתב שם את הספר 'המרד', שבו חי מחדש את ימי הריגוש והאש בתוך חשכת המחתרת. בלי המנהיג, כל חרות חזרה אל הצל שממנו יצאה.
תסביכי נחיתות
בגין וקומץ חבריו בצמרת הרשימה היו לפחות חברי כנסת. אמנם באופוזיציה, אבל הייתה להם משכורת ומעמד. לרוב אנשי האצ"ל לשעבר, אלה שחיפשו את דרכם האישית בימי השגרה שהגיעו אחרי מלחמת העצמאות, לא נותר כמעט דבר. הארץ הייתה באחיזה מוחלטת של מפלגת פועלי ארץ ישראל. הממשלה הייתה בעלים של אמצעי הייצור הגדולים. היא שלטה בתקשורת ובתרבות. היא הייתה בעלת הבית של ההסתדרות, יצור משונה, ארגון עובדים וגם בעל בית של קואופרטיבים רבים. רוב הרשויות המוניציפליות אוישו בידי חברי המפלגה השלטת. שירות המדינה, צמרת הצבא – כל אלה היו מחוץ לתחום עבור יוצאי האצ"ל ובני משפחותיהם. הם נותרו בחוץ. בשוליים. אפילו רוב עולם העסקים הקטן שבכל זאת נוצר כאן, היה חסום בפניהם. במדינה של בן־גוריון לא יכולת להצליח בלי אישור מהשלטון. המכרזים הגדולים, היבוא, הבנייה, התכנון. הכל נמסר לאנ"ש. אנשי שלומנו.
הזינוק בבחירות לכנסת השלישית (1955) הכפיל את כוחה של חרות. 15 המנדטים שקיבלה איפשרו לעוד כמה ותיקי האצ"ל להיכנס לפרלמנט. אבל כאן, כמו ילד שהגיע לבגרות, היא הגיעה פחות או יותר לשיא גובהה. במשך שנים היא נמקה שם, במדבריות האופוזיציה, מדדה בחוסר תקווה מבחירות לבחירות. החברים היו מודחים ונדחים, מטפחים הררי עלבונות ותסכול. על אי־הכרה בתרומתם להקמת המדינה. על הרחקתם מכל עשייה ציבורית, ובעיקר על מיתוגם ותיוגם כפשיסטים, ועוד בידי בן־גוריון ועדת תומכיו שלמעשה ניהלו את המדינה על קו התפר שבין דיקטטורה סוציאליסטית מזרח אירופית למשטר צבאי.
אנשי מפא"י התייחסו לבגין כמנהיג החולצות החומות, אבל בעצמם טיפחו פולחן אישיות למנהיג האומה. מה זה פולחן אישיות? דוגמה. ב־1955 "הזקן", בלשונם, נפל למשכב. זה קרה לו הרבה. באותם ימים השליש הצבאי שלו, נחמיה ארגוב, התאבד ביריית אקדח. כדי לא לצער את המנהיג החולה, מערכות העיתונים הדפיסו במיוחד, בנוסף למהדורה הרגילה, מספר עיתונים שלא כללו את הידיעה על ההתאבדות. זה מה שביקשו־דרשו ממערכות העיתונים, זה מה שהן עשו בחדווה, זה מה שבן־גוריון קיבל, זה מה שבן־גוריון קרא בבוקר במיטה, כאשר בלע את הקוץ'־מוץ' הדוחה שפולה הכינה לו.
בעיני עצמם, אנשי חרות היו מופת לרדיפה אחרי עקרונות הדמוקרטיה. "מתחת ללוגו של העיתון 'חרות'", מספר דן מרידור על היומון המפלגתי שכתבו בו גם אורי צבי גרינברג וגם עמוס קינן, "הייתה סיסמה, כמנהג עיתוני הימים ההם: 'לשלמות המולדת – לקיבוץ גלויות – לצדק סוציאלי – לחרות האדם'. האדם באשר הוא. לא היהודי. לא במקרה תנועת החרות הייתה הלוחמת הכי גדולה נגד הממשל הצבאי שהושת על היישובים הערביים".
חרות הייתה המפלגה של בגין. האנשים הסכינו עם מעמדם כאופוזיציה נצחית וצודקת, בערך כמו מרצ של היום, והגיבו בתקיפות של בעלי תסביך נחיתות קשה ועמוק לפעולות השלטון ואנשיו. איכשהו, גם בלי שהעזו להודות, אנשי ההתיישבות העובדת נראו בעיניהם מהזן המנצח. בגין התפאר בהקמת מוסדות מסודרים מיומה הראשון של המפלגה, ובאמת כל שנתיים התכנסה ועדה, נבחר מרכז, היו קומבינות ותככים על ייצוג הסניפים השונים, אבל כל אלה היו סערות במי אפסיים. הח"כים נבחרו בוועדה מסדר. זו לא שגיאת הקלדה. המסדר הבלעדי היה בגין.
במשך כל שנות השררה של בגין על התנועה שלו, היו שלושה ניסיונות אמיתיים להתמודד מולו. בתחילת הדרך, ב־1951, קבוצת 'למרחב' של ערי ז'בוטינסקי, הבן של, והלל קוק, מולטי־מיליונר מניו יורק, יחד עם עוד כמה, התארגנו, הובסו, והועפו מחרות. ב־1972 עזר ויצמן, שהצטרף שנתיים לפני כן כשר התחבורה מטעם חרות לממשלת האחדות של גולדה מאיר, תומרץ להתמודד על ההנהגה, והועף. בתווך, ב־1966, בוצע מהלך דרמטי אמיתי, כאשר שמואל תמיר הקים אופוזיציה שרצתה, במפורש, להדיח את בגין (ראו מסגרת). תמיר פרש והקים את המרכז החופשי. כל אחד מהמהלכים הבודדים הללו בוצעו בידי אנשים כריזמטיים ושאפתניים. כל אחד מהם ריכז סביבו חבורה של צעירים שלא הסכינו עם הגלות הנצחית באופוזיציה. שלא כמו הוריהם, הם היו פרחי שמש. הם לא הסכימו לנבול בצל.
דור הבנים
תנועת החרות הייתה משפחה. קבוצה קטנה ואינטימית של יוצאי האצ"ל (וגם הלח"י), שהמשיכו לחיות את חיי המחתרת גם שנים אחרי שיצאו ממנה. הם פנו זה לזה בשמותיהם המחתרתיים. קוננו יחד על המצב ושנאו את מפא"י. בימי שישי בצהריים הם היו מגיעים לדירת שני החדרים הצנועה של בגין כדי לאכול חתיכת דג מלוח, לשתות כוסית קוניאק ולדבר על הימים היפים ההם ועל הזמן הנורא הזה. את הילדים שלהם הם גידלו על אידיאולוגיית המנודים והצודקים. ב־1 במאי, חג הפועלים והמצעדים ההמוניים, הם היו מתגנבים בלילה אל בית ההסתדרות ומורידים ממנו את הדגל האדום. הילדים האלה נולדו בסוף שנות ה־40 ותחילת ה־50. הם צמחו יחד עם המדינה.
הם ינקו תורות שלא הם הגו, אבל הם כבר היו שונים מאוד מההורים. כמו רוב הילדים בעולם, הם הגנו בחירוף נפש על עמדות הבית שממנו באו, אבל הצליחו לעשות את זה בצורה אחרת. הם דיברו בשפה העכשווית, הנכונה. רוני מילוא, למשל, בן של איש אצ"ל, למד בתיכון חדש השמאלני תחת ההנהלה של טוני הלה האגדתית. למרות דעותיו שמעולם לא הסתיר, נבחר שם ליו"ר מועצת התלמידים. אהוד אולמרט, מבוגר ממנו בכמה שנים וכבר פעיל פוליטית בתא הסטודנטים של חרות באוניברסיטה העברית, הרים ממש את נס המרד יחד עם שמואל תמיר. הצעירים לא הבינו את קבלת הדין של דור ההורים, את ההסתפקות בתפקיד המטיף הצודק מהאופוזיציה. הם ראו לידם את הבנים של אנשי המערך, הם הלכו איתם למסיבות, לסרטים, לצנחנים, לשריון, לסיירות, לאוניברסיטה. הם לא נראו להם נעלים עליהם במשהו, או בלתי מובסים.
הבנים של נבחרי התנועה הוותיקים כונו לימים בשם "הנסיכים". יחד איתם, ולידם, צמחה שכבה צעירה גדולה שמאסה בתרבות השלטון של מפא"י. חלק מהנסיכים הובאו לפעילות פוליטית בידי בגין, אחרי עזיבת הצעירים עם תמיר ועם עזר ויצמן אחריו. כך הגיעו לחרות אריה נאור ודן מרידור. היו עוד רבים. לפניהם ואחריהם. אהוד אולמרט ועוזי לנדאו. לימור לבנת, מיכה רייסר ומיכאל קליינר באו אל התנועה כבר באופן עצמאי, מנהיגי סטודנטים שהביסו את מתחריהם מהמערך באגודות הקמפוסים בתל אביב ובירושלים. הם ניצחו באוניברסיטאות. הם היו משוכנעים שהם יכולים לנצח גם בקלפי.
שנות ה־70 הצמיחו גם את מנצחי הליכוד בעיירות הפריפריה. מאיר שטרית, משה קצב ועוד. הפנתרים השחורים בירושלים, צעירי שכונת הקטמונים, עשו הרבה רעש תקשורתי, אבל הם התמקמו בצד האולטרה־חילוני של המפה, בקצה העליון של המשולש שבקודקודו מתחברים הקומוניסטים והפלסטינים. לא כוס התה הטבעית של חובבי הקידוש בערב שישי. אבל הם הראו כוח, שהקרין ליישובים הרחוקים ולשכונות. הצעירים שם, בני דור ההורים שפותו להגיע לכאן מצפון אפריקה, השתחררו מהצבא, הביטו ימינה ושמאלה, הבינו שהם הרוב, והתחילו לשנות את המציאות. קודם ניקח את יבנה, אחר כך את ירושלים.
תנועה במאניה דפרסיה
ההיסטוריה דרשה עוד כמה שנים קצרות כדי להגיע אל המהפך של 77'. בגין, שהוחבא כל הקמפיין הזה והופיע רק פעם אחת בתשדיר נידח ששודר בעומק הלילה, קיבל את הניצחון מידיהם של עזר ויצמן, ראש המטה, של הפרסומאי אליעזר ז'ורבין מ'דחף', ושל כמה רעיונאים נועזים שהכניסו שפה חדשה לתסריטים ולמודעות וצבעו את הליכוד בגוני ניצחון הכרחי. אבל בליל הניצחון הוא הגיע למצודת זאב, הכתיר את עצמו בכיפה לבנה, ואלפי אנשים זרמו פתאום לאולם הקטן. רק מיעוטם היו ותיקי התנועה. הבייס הגיע.
הוא טרם הורגש, הבייס הזה. בתחילת עידן שלטון הימין צעירי הליכוד חגגו בעיניים בורקות. הנה, כל מה שאמרנו על עצמנו נכון. כל תעמולת הזוועה נעלמה בקרני שמש האביב שהתחיל ללבלב כאן. הדמוקרטיה מתחזקת. המשק נפתח. המחיקון הסוציאליסטי, אותו מנגנון הפיכת שידורי הטלוויזיה לשחור־לבן, עף בהוראת שעה. הצבע הגיע לא רק לטלוויזיה. לחיים עצמם. מותר להחזיק מטבע זר. מותר לייבא מכשירי חשמל כמה שרוצים. מותר לטוס. הכל נראה פתאום אפשרי. לויצמן, שר הביטחון נוטף הקסם, מצטרף הגיס הכריזמטי. אמנם הדימוי של משה דיין כבר חבוט מהמלחמה האחרונה, אבל בכל זאת. יליד דגניה ובן נהלל, יותר מפא"י ממה שבן־גוריון חלם להיות, הופך לשר החוץ של בגין. עושים שלום, לא מלחמה. ימים של חלום.
די מהר הוגשו החשבונות לחוגגים. הכלכלה קרסה, האינפלציה דהרה, הלירה הוחלפה בשקל, ביחס של 1:10 (השקל החדש יבוא כמה שנים אחר כך). הנשר המצרי על דגל השגרירות ברחוב באזל דרש, מראש התורן, את מימוש הסכמי האוטונומיה בגדה. ויצמן, שהביא לבגין את השלטון, רצה מאוד לזוז קדימה בגדה ובעזה. בגין התמהמה, ועזר, נטול כוח פוליטי, התפטר. ד"ש, עם 15 המנדטים שלה בקואליציה של בגין, התפרקה לגמרי.
בחירות. שמעון פרס, כמו תמיד, פותח פער עצום בסקרים. שלטון הליכוד עומד להיראות כאפיזודה קצרצרה בתולדות היישוב. עוד רגע, והם חוזרים אל ממלכת הצל שממנה באו. הבייס הוזעק לכינוסי הליכוד. אהרן (אהרל'ה) בכר שתיעד אותם עבור עיתונו 'ידיעות אחרונות', התעסק עם דמותו של אחד, הרצל, שנתפס בידי צלמי הערוץ הראשון בכנס חם ומחומם בפתח תקווה. האיש נימק למצלמה את עיקרי האידיאולוגיה שבעזרתה יביסו שוב את המערך. הוא נופף שוב ושוב בשתי ידיים פשוטות לפנים, וזקר את האצבעות האמצעיות בכל הכוח, כאילו הן מנסות לחדור לעיני הצלם האשכנזי מהערוץ השמאלני. המחווה לוותה בהנמקה אידיאולוגית שהגיעה מעומק הנשמה והבטן: נא! לא משנת ז'בוטינסקי – התורה של הרצל.
חרות הישנה הגיחה מתוך עטיפת הליכוד. נעימות הקיפוח חזרו להישמע. חשבונות העבר היו לב מערכת הבחירות של 81'. המערך ופרס טבעו בבריכה של הקיבוצניקים המיליונרים, דימוי שבגין נטל מתוך קמפיין 77' והלביש אותו בנתזי המילים שהטיח שוב ושוב. הליכוד ניצח רק כדי להמשיך את האינפלציה, להוביל את הצבא והמדינה למלחמת לבנון, ולהכניס את בגין לדפרסיה קלינית שממנה כבר לא יתאושש.
באופן לא מפתיע, ההסתלקות של בגין מהזירה החדירה הרבה אנרגיה למפלגת השלטון. המחליף, יצחק שמיר, "מיכאל" במלרע, בפי חבריו ממחתרת הלח"י שעליה פיקד, היה אדם קשוח מאוד. שקט, נטול כריזמה. דוד לוי התמודד מולו על ההנהגה, ותמיד הובס. גם אריק שרון לחם נגדו. אלה היו קרבות דמים בליכוד, מקבילים ומגבילים גם בזמנים וגם בלהט האיבה למלחמות פרס־רבין במערך, אבל הם יצרו תסיסה פוליטית. הדמוקרטיה הפנימית במפלגה הייתה בשיאה. היו הרבה התגוששויות, כמו נאום הקופים של דוד לוי שהאשים את יריביו בתנועה בהתנשאות גזענית עליו; אבל את השיא, כמו תמיד, שבר שרון. בכינוס מרכז שבו שמיר, בשלהי עידן השלטון שלו, ביקש שוב את אמון החברים. שמיר שואל את הקהל, אנשי אריק מנתקים לו את המיקרופון, ואריק עצמו זועק למיקרופון משלו: מי בעד חיסול הטרור? מי בעד חיסול הטרור? הציבור צעק "אריק, אריק". זה לא עזר. שמיר הוביל את הליכוד גם לבחירות 92' והפסיד לרבין. הג'ינג'י מהפלמ"ח. מששת הימים. מהמערך. מהזמנים הטובים ההם. הכריזמה של שרון תיאלץ להמתין עוד כמה שנים.
ימי הביביכוד
על פי הגדרות הביוגרפיה, גם ביבי נתניהו הוא נסיך. בנו של רוויזיוניסט מוערך שהיה אחד ממזכיריו של זאב ז'בוטינסקי. אבל הוא נסיך מסוג אחר. אפל, הגדיר אותו פעם מישהו בכתבת דיוקן עתיקה. הוא לא בדיוק צמח עם הנסיכים האחרים. אבא שלו לא לקח אותו בימי שישי לבית של בגין. ביבי גדל באמריקה, ושם בילה את מרבית ילדותו, נעוריו ובחרותו. בכנסת הוא נמצא מאז 88'. ב־1993 הוא מנצח את דוד לוי, משה קצב ובני בגין, כדי להוביל את הליכוד חזרה אל השלטון. המפלה ב־1999 מול אהוד ברק הותירה אותו לעשור שלם של לימוד השגיאות מהקדנציה הקצרה. הוא נשבע לחזור נכון. לא ליפול יותר. עשור אחרי הוא מנצח את ציפי לבני, ומאז זה עובד לו. המילה "בינתיים" לא מוכנסת למשפט הזה, בכוונה. כאשר מנהיג מפלגה נמצא בשלטון כל כך הרבה זמן, הבינתיים מת.
הליכוד מעוצב עכשיו על פי לקחי הכישלונות של ביבי. הוא הפסיד לא מעט פעמים. לברק. לאולמרט. הוא שגה ב־2001 כשוויתר על ראשות התנועה – והממשלה – אחרי שברק התפטר, מכיוון שהבחירות היו אז רק על ראשות הממשלה, והוא חשב שבלי רוב בכנסת לא יוכל להצליח. שרון, האיש שיודע להיכנס בתפר שבין הארמיות ולאגף, לא היסס, ניצח, ונכנס להיסטוריה כאדם שגם חיסל את הטרור בעזה וגם נתן אותה לפלסטינים.
בעשור שלא ישב בלשכת רה"מ, נתניהו ראה איך חלק מהנסיכים וצעירי התנועה מתנתקים והולכים לדרך אחרת. אולמרט הקים את קדימה עם שרון. מילוא (ומרידור) את מפלגת המרכז. שניהם, שכבר היו ראשי הערים הגדולות, ירושלים ותל אביב, התמתנו מאוד ביחס לעמדות העבר שלהם. הם רצו לצאת מהשטחים. במהלך 14 שנות הרצף הנוכחי של נתניהו כיו"ר הליכוד, נחשול הנוטשים התגבר. הם עזבו את הגישה העתיקה והמאובנת שאומצה בידי המתנחלים הדתיים, והם עזבו אותו. חלקם אחרי שסובב אותם בהבטחות שווא, לחלק הוא סובב סכין בגב או בלב, ואחרים נעלמו מהמפלגה מקרטעים אל מותם הפוליטי, כמו תרנגולות כרותות ראש. זה הטיפול הרגיל שעוברים המקורבים בבלפור. פתאום, יום אחד, על פי ניתוח גחמה זו או אחרת, הבית החם והמגן הופך לבית מטבחיים. אוי לנכנס.
היו שעזבו מפני שחשבו כי דווקא נתניהו, כמו שרון לפניו, התמתן פתאום. כמו החברים מפעם שהפכו לשמאלנים יפי נפש. בני בגין ועוזי לנדאו חתכו ימינה. אבל גם אלה וגם אלה, רבים מאוד משכבות גיל הנסיכים, בני דור המייסדים של חרות, פשוט נטשו. האנרגיה הפוליטית תמה. אפילו המרכז, הגוף שבוחר את חברי הכנסת, פועל כבר שנים לפי רצון המנהיג. מי שבלפור לא רוצה, לא ייבחר. הוועדה המסדרת של נתניהו פשוט יותר משוכללת מזו של בגין. זו המפלגה שלו. הביביכוד. הוא מדבר אל הבוחרים שלו לא רק מעל ראשה של התקשורת, אלא גם מעל ראשיהם של בכירי התנועה. זו מכשלה קטנה מאוד, הראשים האלה מצויים הרחק־הרחק למטה, בין סוליית הנעל לקרסול.
ממלכת הצללים החדשה
במבחן האידיאולוגיות שנלחמות ביניהן מאז תחילת המפעל הציוני, קשה מאוד להכריז על מנצח. הסוציאליזם, אין בכלל ספק, הובס לגמרי. המפלגות (על גלגוליהן הנוכחיים) שהיוו רוב מוחלט בעשורים הראשונים, מקבלות עכשיו פחות מעשרה מנדטים. העם רוצה בריאות, חינוך, דיור, תחבורה, ובכלל, שהמדינה תדאג לו, אבל לא מוכן לשמוע על מפלגה המגדירה את עצמה כשמאל. בגין הניח כאן את היסודות הנפשיים והרטוריים של פוליטיקת הזהויות, וביבי שכלל אותה למתווה פעולה מלא, המשתרע מדפי המסרים, דרך הרשתות שהבן מפעיל, ועד החקיקה המעוותת שנעשית מתחת לדוכן היו"ר הקנאי יריב לוין, בניצוחו של ראש הסיעה נטול המעצורים מיקי זוהר.
השלטון שלו בנוי על הבייס, החברים והצאצאים של הרצל מפתח תקווה. כולם חסידי תורת ה"נא!". שכבות הבייס מגיעות בעיקר מהעשירונים התחתונים של ההכנסה, שמקיימות מתאם גבוה למוצא עדתי. רוב התומכים הם אנשים המחבבים את המסורת ומלאי יראת כבוד לזהות היהודית. המושג שמאלני מתורגם שם לחילוני חסר מסורת, שזה לא באמת יהודי. בלשון המסורת שבה הם משתמשים: ערב רב. מכיוון שהעולם מתחלק בין יהודים לכל השאר – השמאל הוא באמת האויב שעדיין שולט כאן. זו הלוגיקה. מטרת־העל של שלטון ביבי היא לדפוק את השמאלנים, לא חשוב כמה זה עולה לנו. זה עובד.
אבל אידיאולוגיית הימין קרסה כבר ב־79', כאשר בגין החזיר את סיני והסכים על נסיגה מהגדה, גם אם במסגרת אוטונומיה. שמיר הקיצוני והנחרץ לא העז לספח, וביבי עצמו הסכים בבר־אילן למדינה פלסטינית. השנה, כאשר חתם על 'הסכמי אברהם' עם מדינות המפרץ, הוא גם חתם באפסון את חלומות הסיפוח. אלה נותרו בידיים של מפלגות דתיות קיצוניות, שלא מצליחות לעבור לבד את אחוז החסימה.
באופן מעשי, נתניהו מספיק מערבי, מספיק מתקדם ומספיק נבון כדי להבין מה שרוב חבריו הנסיכים תפסו כבר מזמן. מה שניצי חרות הגדולים לפניו ראו. עזר ויצמן ואריק שרון, אהוד אולמרט ורוני מילוא, מאיר שטרית ודן מרידור. אין תוחלת להחזקת השטחים. חייבים לצאת משם. אבל צריך להתבדל מהשמאלנים האלה. אז בינתיים מדברים ככה, אבל לא מספחים מילימטר. תמיד דיברו שם. בעיקר דיברו. מפא"י עשתה, וחרות דיברה.
רוב מצביעיו ותומכיו לא מתעניינים בסיפוח, גם לא בתורה הכלכלית שלו, שכבר דפקה אותם כאשר היה שר אוצר. היחס שלהם לסכסוך לא מגיע מתאוות סיפוח, אלא מהרצון הטבעי שנולד בשכונה. לא לצאת פראייר, למה לתת לערבים אם אפשר שלא. למה מי הם.
ההצלחה של נתניהו במפעל ההרס מעוררת השתאות. הוא קלט את חולשת השמאל, ודרך עליה ועליו בקול הבריטון העמוק שלו. השמאל המובס מלכד את עצמו בכלא הניאו־ליברליות. לא תוקפים את מחנה האויב הפוליטי. מכילים אותו. את הבייס המוסת של ביבי, שפתאום מכונה השכבות המוחלשות. כאילו המורות החיילות שהגיעו למגורי העולים החדשים, מחקו בכוונה לאמהות שם את ידיעת הקרוא והכתוב כדי שיעבדו בניקיון או במפעל ולא במכון ויצמן. מתחנפים לחרדים ומדברים על קירוב לבבות, על חיבורים עם המגזר הסחטני הזה, שלעולם־לעולם יעדיף את בני הברית הפוליטיים מהימין שנותנים לו יותר. השמאל הסיר מעצמו את המילה המקוללת הזאת, ובלעדיה הלך לאיבוד. למה להצביע לימין מחופש, כשיש כאן ימין אמיתי.
ביבי חיסל לחלוטין את השמאל הישראלי. מכמעט שוויון בבחירות ההכרעה האחרונות ב־2015 (הליכוד 30, המחנה הציוני+מרצ 29), נותרו שם מנדטים ספורים בלבד. אבל הוא הרס גם את הליכוד. מה שהיה פעם מפלגת ימין תוססת נראה כמו מדבר עזוב. האגף המתון, זה שדומה נניח למפלגה השמרנית באנגליה או לבסיס הלא טראמפי של הרפובליקנים בארה"ב, ברח משם בבהלה של אנשים הגונים, הנמלטים מכנופיית האקדוחנים שוברי החוק שהשתלטה על העיירה.
–
הפעולות של נתניהו בשנות שלטון הנצח שלו הפכו אותו לכוכב מוות משמיד כל. הוא מאשים את יריביו באידיאולוגיית "רק לא ביבי", אבל הוא מעגן את התמיכה בו סביב הרעיון הפשוט – רק לא שמאל. איזה קשר אחר מתקיים בין אנשי יהדות התורה למתנחלי סמוטריץ'.
אין קשר ממשי בין עולמם הרעיוני של תומכי ביבי לזה של חברי האצ"ל שהגיחו מהצללים אל חרות. אבל יש דמיון רב במסלול. אז הם היו ירח צל קטן שחג סביב השמש העצומה של תנועת העבודה הסוציאליסטית. מאז, השמש ההיא כילתה את כל הדלק שלה, התנפחה, הצטמקה לננס אדום, ועכשיו היא בכלל חור שחור שאיש לא יכול לראות, ואוי לנכנס. אבל כמו שכולם יודעים, כוח המשיכה של השמש המתה הזאת, שנעשתה לכלום אפל, איננו קטן. כוכב הצללים שפעם היה חרות ועכשיו נקרא ליכוד הוא נקודת הייחוס שלו. בדיוק כמו אז. הם השולטים, המונעים מאיתנו, העם, לקבל מה שמגיע לנו, והם אלה שהתנפלו על המנהיג האהוב שלנו ונטפלו אליו במשפטי שקר ובהפגנות שכל מטרתן היא הפצת המגפה כדי להכשיל את ביבי שמביא לנו חיסונים.
המאבקים האדירים להקמת המדינה ועיצובה התחוללו בין שתי תפיסות עולם מוגדרות. ימין ושמאל. כאילו המדינה צעדה ככה. תחילה, עד סוף שנות ה־70, על רגל שמאל, ומאז על הימנית. אבל למעשה תמיד דילגנו קדימה כמו קנגורו, נשענים על הזנב החזק מאוד, זה שעשוי מהחלק האזרחי. אלה שבנו את תל אביב, שהקימו כאן את העסקים הפרטיים, שהלכו לאקדמיה. הם עשו הכל. בתי קפה וחנויות ירקות, עסקי בנייה ויוזמות היי־טק. זה המחנה החילוני, המתון, שומר החוק, שכל הזמן מוזנח בצד. להוציא גיחה אחת מנצחת, בהובלת אולמרט, המחנה הזה תמיד נבלע בתוך התודעה. עכשיו, הצל הגדול של הליכוד מחשיך ומשחיר עוד יותר את שאריות האור בגלימות החסידים והחרדים שהוא מתעטף בהן.
הליכוד יצא מהצל, והקים את ממלכת הצללים שלו. אומרים שלפני שהשחר תמיד הכי חשוך, אבל איפה הם היום, אלה שאמרו את זה בפעם הראשונה.
–
- שונאים, סיפור אהבה // מסע בתוך הליכוד // מאת שרה ליבוביץ־דר
- חמורים מחפשים משיח // רשימה מאת יונתן שם־אור
- רק הפילוג יכול: כך מביאה השנאה את הדמוקרטיה לכדי גסיסה // רשימה מאת יונתן שם-אור