fbpx

מעיין הרוע // על אבישי אלבז ב'הנערים'

דמות אחת בחודש מאת גדי להב

0

"אתה יודע שלא עברנו על 'לא תרצח'? 'לא תרצח' לא חל על גויים".

המשפט הזה, שאומר הנער הרוצח ינון אדרי לנער הרוצח אבישי אלבז בפרק האחרון של 'הנערים', הוא אחד השיאים הרגשיים והפסיכולוגיים שעובר ישראלי הצופה בסדרה. "'לא תרצח' לא חל על גויים" – זה משפט שלא רק שום חילוני, גם שום דתי או חרדי, למעט מיעוט קיצוני ומוטרף, לא יכול להסכים לו. אין לדיבר הזה שום הערה, שום סייג. אלוהים לא הכתיב למשה בעשרת הדיברות "לא תרצח" בחריטת כוכבית לצידו. ולכן זהו רגע ממרק מצפון.

'הנערים' כולה נעה על ציר אחד מרכזי: סביב תחושת העליונות המוסרית שלנו, הישראלים, אל מול הפלסטינים. "זה ההבדל בינינו לבין אויבינו", אומר נתניהו בהלוויית שלושת הנערים מגוש עציון שנרצחו. "הם מקדשים את המוות; אנחנו את החיים". המשפט "יהודים לא עושים דבר כזה" נאמר כמעט מפי כל דמות בסדרה – מאמו של סימון, דרך מייק מהשב"כ ועד אשתו של יוסף חיים. העליונות המוסרית היא בליבו ובמרכזו של הסכסוך כולו: היא גורמת לנו לתחושת ניצחון, היא מעניקה לנו משמעות והיא מלבינה פעולות קצת פחות מוסריות. והרי, אם יהודים עשו דבר כזה, הייתכן שאיננו עומדים על סולם ערכי גבוה יותר? הייתכן שלו היינו במצבם של הפלסטינים היינו נוהגים כמותם? הייתכן שנשמטת הקרקע מחלק מטיעוננו בצדקת דרכנו?

המשפט של ינון אדרי ממרק את מצפוננו. הוא מייצר ניכור. אלה לא אנחנו. אלה עשבים שוטים, כבשים שחורות, לכלוך על הטלית שכולה תכלת. והאמת שלו היו שלושת הרוצחים יוסף חיים ושני ינונים, היה לנו קל יותר לעכל את הסיפור. אבל הבעיה היא אבישי אלבז. הוא הבעיה של יוסף חיים וינון, בגללו הם בכלא. הוא הבעיה של אבא שלו ושל סבא שלו, כי הוא לא הולך לישיבה. והוא הבעיה שלנו. בגללו אנחנו לא מצליחים להפסיק להבחין בכתם החרא שעל הטלית.

——

שלושה מנגנוני תירוצים וצידוקים מתגלמים באבישי. הראשון הוא מוצאו ושיוכו החברתי. חרדים מזרחים הם מהקבוצות החלשות בחברה הישראלית. את הגזענות והאאוטסיידריות, שאנחנו מכירים ממילא, מציגה 'הנערים' גם דרך סימון, הבן החורג שעזב את השבט, והיחס שהוא מקבל בשב"כ. הם עומדים בניגוד כמעט מוחלט לאתוס המייסד של ישראל: מדינה יהודית חילונית מערבית. רק קבוצה אחת נמצאת בניגוד מובהק יותר – הערבים. אלימות כלפי קבוצה מוחלשת מתקבלת בהבנה גדולה יותר כשהיא באה מקבוצה מוחלשת אחרת.

אבל הצידוק הזה לא חזק מספיק, כיוון שהשיוך החברתי גם מנכר. עבור רוב מוחלט של צופי הסדרה, חרדי מזרחי הוא האחר. תפיסת העולם השבטית והגזענית של הקבוצה הזו באה לידי ביטוי בסדרה ולא בטעות. הרצח לא גורם לשום חשבון נפש. רמי, אחיו של סימון, כועס עליו ולא על משפחת הישיבה שבה הוא מתפלל. והרב בן דוד, דמות אב במובן הליטרלי והמטאפורי, מטיח בסימון: "אתה צריך לבחור אם אתה איתנו או עם צרינו". כל אלה, כאמור, ממרקים את מצפוננו. עובדה: אין לנו סנטימנטים מיוחדים לינון או ליוסף חיים, שבאו גם הם מהרקע הזה.

מנגנון הצידוק השני הוא מצבו הנפשי של אבישי. הבלבול, הגמגום, המחסור הקרדינלי בחוליות בעמוד השדרה, העובדה שהוא קרוע בין האידיאל של תלמיד הישיבה לבין חוסר היכולת להגשים אותו; ייסוריו הנטולים כל יכולת לפעול עצמאית והדיכאון שניכר בכל מבט, תנועה ומילה שלו. כל אלו גורמים לנו לאמפתיה עמוקה. אבישי הוא ילד מבולבל שרק דורש חיבוק. "עלה נידף ברוח", אומרים עליו גם דבורה סגל וגם סימון. ועלים נידפים לא רוצחים. לכל היותר הם נגררים ולא יודעים מה לעשות עם זה. ובכל מקרה, אמפתיה היא ההפך מניכור. יותר קשה לנו לומר על אבישי שהוא לא משלנו.

והמנגנון האחרון הוא פעולותיו של אבישי עצמו, שמתכתבות עם מה שאנו מצפים מ"בן תרבות" ומאדם מוסרי נעלה כמונו. ראשית, ייסורי המצפון ניכרים בו לכל אורך הסדרה. הוא באמת אינו יודע את נפשו מרוב צער. כמו רסקולניקוב, הוא אינו יכול לטאטא את הרצח מתחת לשטיח, בניגוד ליוסף חיים או ינון. שנית, הוא האיש שמשחזר את הרצח, במדויק, בצורה כנה עד כאב. והרי אותנו תמיד לימדו שאם עשינו משהו לא בסדר, הכי חשוב זה להודות ולספר את האמת. ושלישית, הוא היחיד מכולם – לא סימון, לא השוטרים, לא אורי קורב – שמישיר מבט בפניהם של חוסיין וסוהא אבו חדיר ומבקש מהם סליחה. אנשי מוסר, הם מבקשים סליחה.

——

ובכל זאת, ולמרות הכל, ועל אף האמור לעיל, אבישי אלבז הוא רוצח. ולא סתם רוצח. הוא לא ישב מכווץ בפינת הרכב ללא יכולת לנוע או לעצור את הרוע הנפרש בפניו. הוא רוצח פעיל. הוא האיש שיצא והביט בפניו של מוחמד אבו חדיר ודחף אותו ראשון אל הרכב. הוא האיש שחנק אותו. הוא האיש שרצח אותו. "לא רצחתי", הוא אומר, ובאמת מאמין בכך – אבל העובדה העצובה היא שהוא כן רצח. הצפייה באדם חלש כל כך ומכמיר לב כל כך מבצע רצח מזעזע כל כך, היא ההסבר הטוב ביותר לתהייה כיצד אנשים נורמליים הופכים לשותפים פעילים של זוועות, רצח מזדמן בואכה עד רצח עם. ועתה אין לנו אלא לתהות – האם בין אלפי המחבלים הפלסטינים, שאת סיפורם לעולם לא נדע, ישנם גם כמה אבישי אלבזים?

ולכן אבישי אלבז הוא המברשת שמזהמת את מצפוננו, שמוחקת את פעולת המירוק. 'הנערים', 'Our Boys' באנגלית, שם קולע בהרבה, אתם כבר יודעים, אינה קרואה על שם יעקב, גיל־עד ואייל, הנרצחים, אלא על שם ינון ואבישי, הרוצחים. אבישי הוא בן גילם ובן גילו של קורבנו, מוחמד. והמבט שלנו בפניו, האמפתיה שאנו חשים אליו, הרצון הקטן, המודחק והבלתי מוסרי בעליל שלנו שאולי בכל זאת לא יורשע ברצח, הוא־הוא הכתם: העובדה שאם כך הוא, אשר יגורנו בא לנו: דבר אינו מבדיל בינינו לבין אויבינו. אנחנו עם חזק, אבל לא עם סגולה.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook