מעדן לעיניים: מצעד סצנות האוכל הטובות של הקולנוע // מאת יונתן גת

מלצר: "ולקינוח, מסייה, ופל מנטה דקיק".
סועד שמן: "לאאאאאאא".
מלצר: "אדוני, זה בסך הכל ופל דק וקטנטן".
סועד: "לא, עוף מפה, אני מלא".
מלצר: "מממ אדוני…".
סועד: "……..".
מלצר: "זה רק ופל דק".
סועד: "תקשיב, אני לא יכול להכניס כלום. אני מפוצץ לגמרי. אז תתחפף".
מלצר: "הו אדוני, רק אחד…".
סועד: "……..".
מלצר: "…….".
סועד: "טוב… רק אחד…".
(מתוך הסרט 'טעם החיים' של מונטי פייתון, 1983)

האוכל הוא כוכב עליון. במהלך השנים הוא צבר לו הון תרבותי עצום ומעמדו רם כל כך, עד ששכח את תפקידו. הוא כבר מזמן פסק מלהיות רק משביע ואפילו פסק מלהיות גם משביע וגם מענג. האוכל הפך להיות מגדיר זהות: מגדיר גיאוגרפיה, מעמד, דת, לאום, מצב סוציואקונומי ואפילו מדד מוסרי. שכן, על פי קבוצות לא מעטות, האוכל שלך הוא העומק המוסרי שלך (טבעונות, צמחונות וכו'). ולראיה – כל תוכנית בישול מגישה את המנה שלה יחד עם הסיפור האישי של הבשלן. היום אנחנו קוראים על שפים במדורי רכילות ומתעניינים בחייהם האישיים הרבה מעבר לצלחת.

וזה לא נגמר כאן: האוכל הפך להיות כלי טיפולי. האוכל מרגיע אותנו, הבישול הפך לתרפויטי, הוא משמש להעלאת זיכרונות ואפילו העלאה באוב של יקירים. הכנת תבשיל על פי מתכונה של סבתא ז"ל – הוא כמעט סיאנס שבו רוחה של המנוחה מקבלת אפקט גשמי של טעם וריח.

כל זה קורה מכיוון שלאוכל יש בראש ובראשונה תפקיד סימבולי. ומי שזיהתה היטב את עוצמת הדימויים שהאוכל מכיל היא תעשיית הדימויים הגדולה מכולן – ממלכת הקולנוע. לאורך כל השנים ניסו היוצרים הגדולים בעולם להגיש לקהל שלהם מנה שאותה יאכלו עם העיניים. הם הציגו אוכל משנה חיים, תבשילים מעוררי תשוקה, צילחוּת מעורר קנאה, וגם אוכל מסוכן ואפילו מנות אסורות. הנה כמה מסצנות האוכל הגדולות של המסך הגדול. את חלקן הייתם רוצים לאכול בעצמכם. את חלקן הייתם מעדיפים לשכוח.

סעודת הנעל

סרטו המופתי של צ'רלי צ'פלין 'הבהלה לזהב' מ־1925 הוא כמעט סרט קולינרי. בסיפור, שעוסק בנהירה הגדולה לחיפוש זהב בסוף המאה ה־19, יש לא פחות משלוש סצנות אוכל שונות: הראשונה היא סצנת הכמו־קניבליזם המשעשעת, שבה שותפו של הנווד לבקתה גווע ברעב ומתחיל לדמיין את צ'פלין כתרנגולת. אבל שתי הסצנות הנוספות הן אייקוניות בקנה מידה היסטורי. הראשונה היא תבשיל הנעל.

בצר להם, כשהם תקועים בבקתה שמסביבה משתוללת סופת שלגים קטלנית, צ'פלין מחליט להכין מרק נעל, כמעט כמו על פי המשל הידוע של 'מרק כפתור'. הוא מכין סיר מהביל ובתוכו מתבשלת הנעל הימנית שלו (בעוד הוא מדדה על גרב אחד). הטיפול של צ'פלין בנעל מרעיד את הבטן מצחוק עד היום (וכבר עברו כמעט 100 שנה): הוא משרה אותה ברוטב, דואג שלא תתייבש, מגיש אותה לשולחן ומפרק אותה כמו דג – כולל הצילחות. הוא מתייחס אל העצמות כמו אל עצמות, את שרוך הנעל הוא מגלגל על המזלג כאילו היה ספגטי, ובזמן לקיחת הביסים משכנע את עצמו שהטעם לא נורא כל כך כמו שאפשר לדמיין. אולי אפילו לא רע, כפי שהוא מאותת לשותפו הנדהם. בשלב מסוים הוא גם משתעשע ומחזיק את אחד המסמרים כאילו מדובר בעצם מזל והוא מזמין את שותפו הנרגן לשבור אותה עמו.

אגב, הנעל עצמה הייתה אביזר יוצא דופן – היא הייתה עשויה מליקריץ והוכנה במיוחד עבור צ'פלין על ידי החברה האמריקאית לליקריץ בסן פרנסיסקו. האגדה מספרת שמרוב כמות הטייקים ואכילת הנעל בטעם סוכריית סוס, צ'פלין סבל מקלקול קיבה.

ריקוד הלחמניות

מהסצנות הקסומות והמתוקות שידע הקולנוע מעודו, וגם היא לקוחה מתוך אותו סרט של צ'פלין, 'הבהלה לזהב'. לאחר מסע מלא מהמורות הנווד בסופו של דבר מתעשר, לאחר שהוא מוצא מטמון זהב, כפי שקיווה. כעת הוא מנסה לזכות גם באהובת ליבו, ג'ורג'יה. הוא מזמין אותה ואת חברותיה לארוחת ערב, ובמקום לשאת נאום לכבודן – הוא בוחר לבצע ריקוד.

אבל זהו אינו ריקוד רגיל – הוא לוקח את הלחמניות שעל השולחן, תוקע בהן מזלגות והופך אותן לרגלי בלרינה. הוא מרקיד אותן כמו בתיאטרון בובות לצלילי המוזיקה של הסרט. התוצאה מרהיבה, מצחיקה ומרגשת גם יחד. מעטים יודעים שצ'פלין עצמו היה רקדן בלט מקצועי, ואפילו את המוזיקה שברקע הלחין בעצמו (כמו בשאר סרטיו). לא פלא שעד היום הוא נחשב לאחד הגאונים הגדולים של האנושות.

השמן המקיא

הנה סצנה שלא תגרום לכם תיאבון. והיא לקוחה מתוך סרט הקאלט 'טעם החיים' (1983) של חבורת מונטי פייתון המופרעת, וממנה ציטטנו בפתיחה. טרי ג'ונס (זכר צדיק וקדוש לברכה, שהלך מאיתנו לפני חודשים אחדים) הוא מר קריאוסוט, איש בעל ממדי כרס בלתי אפשריים, שנכנס למסעדה צרפתית. המלצר, הלא הוא ג'ון קליז האגדי, מקבל את פניו כלקוח קבוע וחשוב ומקריא עבורו את המלצות היום, הכוללות ארנבת, קוויאר, פואה־גרא ועוד. קריאוסוט מזמין הכל – מעורבב בתוך דלי.

לאורך כל הסצנה מפליא הלקוח להקיא ללא סוף. הסצנה מסתיימת בהתנפחות של האיש השמן והתפוצצות שלו, כאשר מעיו האדירים עפים לכל עבר במסעדה ומכסים את הסועדים, שמתחילים להקיא גם הם. וכך, למרבה האימה, הופכת המסעדה המפונפנת לחגיגת הקאה בלתי נגמרת.

קוונטין טרנטינו טוען שזו הסצנה האלימה ביותר שהוא ראה אי פעם בקולנוע. והוא צודק. כיוון שהסצנה הזו חושפת את האמת הבוטה על אוכל. והאמת היא שלא משנה כיצד האוכל מוגש או מוצג – כשהוא יוצא מהגוף הוא נראה בדיוק אותו דבר.

טרי ג'ונס, שגם כתב את המערכון וגם ביים את הסרט כולו, נתקל בהתנגדות דווקא מג'ון קליז, שחשב שזהו מערכון שעובר את הגבול. אבל לאחר כמה ימים של מחשבה, הגיע למסקנה שתפקיד המלצר הצרפתי הארוגנטי, אך חלש האופי, מתאים לו מאוד. אולי מכיוון שהזכיר מעט את דמותו מהסדרה 'המלון של פולטי'.

הסצנה צולמה במשך חמישה ימים, ואת תפקיד הקיא מילא מרק מינסטרונה סמיך במיוחד, שהותז מפיו של טרי ג'ונס בעזרת צינור ומשאבה. באופן משעשע (ודוחה) ריחו של המרק שנשפך לכל עבר הפך בלתי נסבל אחרי כמה ימים, מה שהעניק ממד ריאליסטי לכל הפסטיבל המזעזע הזה. מייקל פיילין מחבורת מונטי פייתון מספר ש־12 שעות לאחר סיום הצילומים ואחרי שהמקום נוקה היטב – נערכה במקום חתונה. "מעניין אם הסועדים במקום ידעו מה היה שם זמן קצר קודם לכן".

ארוחת התודה של באבט

אחד מסרטי האוכל הגדולים בכל הזמנים, שגם זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1987, הוא 'החגיגה של באבט'. הסרט בשפה הדנית מתאר את באבט, שפית בעברה במסעדה משובחת בפריז וגולה מארצה הזוכה לאירוח בכפר נוצרי קטן בדנמרק, על ידי שתי אחיות קתוליות אדוקות. בעת שהותה היא זוכה בפרס כספי גדול. כאות תודה על השנים שבהן זכתה לקורת גג, היא מכינה עבורן ועבור יתר תושבי הכפר ארוחת מלכים.

ולהלן התפריט:

1. Potage à la Tortue – משמע, מרק צבים. מוגש יחד עם שרי אמונטילדו, שהיה נהוג להגישו ליד מרק צח. זכרו שזו תקופה שבה אכלו הכל.
2. BlinisDemidoff – לביבות כוסמת עם קוויאר ושמנת חמוצה, מוגש עם שמפניה 'וו קליקו'.
3. Cailles en Sarcophage– שליו בקליפת בצק עלים (שמוגדרת כ"סרקופג" – כלומר, ארון קבורה). כל זה מוכן יחד עם כבד אווז ורוטב כמהין. מוגש עם סלט אנדיב ויין פינו נואר 'קלו דה ווּז'וֹ' מחבל בורגון. יין נדיר מאוד, כשכל בקבוק שנוצר שם הוא יין מריבה.
4. Savarin au Rhum avec des Figues et Fruit Glacée- קינוח של עוגת ספוג מושרית ברום עם תאנים ודובדבנים מסוכרים, על שמו של הגסטרונום המהולל ז'אן אנטלם בריה סאווארן. כל זה מוגש עם שמפניה מתוקה מבורדו, שמגיעה היום למחירים אסטרונומיים.
5. גבינות ופירות מגוונים מוגשים עם ליקר פירות סוטרן.
6. קפה וקוניאק Vieux Marc.

את ארוחת הפאר הזו, שמומחים מעריכים את שווייה בעשרות עד מאות אלפי דולרים היום (בעיקר בזכות היין המשובח), סועדים בני הכפר החיים כל חייהם בסגפנות גמורה. בתחילה הם מפחדים מהמעמד ואפילו מביעים שאט נפש מהמחווה. שכן על פי אמות המידה הדתיות והמוסריות שחיו לפיהן עד כה – זוהי סעודה של חוטאים. הם מצווים במידה רבה שלא ליהנות, אלא לחיות בצניעות.

אלא שהארוחה הזו פוקחת את עיניהם. הטעם, החושים המתעוררים ומולקולות האלכוהול פותחים עבורם עולם חדש של אפשרויות שבהן טרם נתקלו. לראשונה זה זמן רב הם חשים אושר, פתיחות ותשוקה. הקשיחות ויחסי האנוש הקרים מפנים מקום לחום, הבנה והדדיות. למעשה, הם עוברים טקס המרה בעזרת ארוחה.

משיחת המכחול של ג'ירו

סרטו הדוקומנטרי של דיוויד גלב מ־2011 'חלומות הסושי של ג'ירו' מפתיע את הצופה, שחשב שהוא יודע הכל על סושי. הבמאי עוקב אחרי ג'ירו אונו, מאסטר סושי שמנהל את מסעדת הסושי היחידה בעולם שמחזיקה בשלושה כוכבי מישלן. ההפתעה היא בפשטות. הסועד, שרגיל למנות סושי מקומיות צבעוניות ומלאות להטוטי טמפורה, מגלה שהמסעדה של ג'ירו כוללת אך ורק סושי ניגירי: ערימת אורז, מעליה פיסת דג ומשיחת מכחול דקה של רוטב. זהו.

אלא שהמאכל הפשוט – לא פשוט בכלל לניהול. הוא דורש דגים טריים שזה הבוקר דגו בים, גישה ייחודית ומלאכת אומנות של ממש כדי להרכיב את מינוני הרוטב, הכנת האורז וחיתוך הדג. המעקב אחרי המאסטר הגדול, בן ה־85, דומה למעקב אחרי עבודתו של כותב הירוגליפים – הדייקנות, המינימליות, העדינות והרגישות שבהכנת כל סושי בודד הן הוא תענוג לעיניים.

אגב, מקום במסעדה הקטנטונת לא תמצאו, גם אם תנסו להזמין מקום כמה חודשים מראש.

תגדיל לי

סרטו של מורגן ספרלוק 'לאכול בגדול' (2004) הוא לא סתם עוד דוקו־אקטיביזם מסקרן. הוא סרט שהעניק חבטה מצלצלת לתאגיד האוכל המהיר הגדול בעולם – מקדונלד'ס, ויצר אפקט דומינו אמיתי לכל ענף הייצור הנ"ל.

בסרטו עורך ספרלוק ניסוי בריאותי על עצמו: מה יקרה אם יצרוך אך ורק אוכל ממקדונלד'ס במשך תקופה קצרה יחסית – חודש בלבד. לצורך כך, הוא ניגש לבדיקות לפני תחילת הניסוי לרישום מדדים ומתחיל בתהליך הבליסה. הוא אוכל מקדונלד'ס לארוחת בוקר, צהריים וערב, ונענה בחיוב בכל פעם שמציעים לו להגדיל את הארוחה. לא עובר זמן רב עד שמתגלה האסון הגופני שאליו הוא נקלע. כיום זה נשמע כמעט מובן מאליו, אבל ב־2004 היו רבים שהיו צריכים לראות זאת במו עיניהם (ועדיף על מישהו אחר). כל המדדים שלו קרסו בזה אחר זה אל אזורי מצוקה: משקלו זינק (מ־84 ק"ג ל־95 ק"ג), הסוכר קפץ, הכולסטרול נסק, נרשמה פגיעה בתפקודי הלב והכבד. ספרלוק דיווח על בחילה, הקאות, דיכאון וחוסר דחף מיני.

הסרט גרם לקונגלומרט האמריקאי להיתפס כאויב הציבור ומרעיל ילדים. תפריטיו השתנו כמעט בן־לילה. לפתע הציעה מקדונלד'ס ארוחות בריאות מבוססות סלט, ואף הדביקה על כל עטיפת המבורגר ונאגטס את הרכב החומרים וכמות הקלוריות בהם, לשם השקיפות. זו הייתה מלחמת מנע מוצלחת חלקית. הכתם כבר נדבק ברשת המזון המהיר ורבים גמרו אומר לא להתקרב לסניפיה. כולל כותב שורות אלו.

רוצה ביס, חניבעל?

אולי לא נעים לחשוב על זה, אבל אחת מסצנות האוכל הבלתי נשכחות לקוחה מסרטו של ג'ונתן דמי 'שתיקת הכבשים' (1991), בכיכובם של אנתוני הופקינס וג'ודי פוסטר, שזכה בחמישה אוסקרים – בכל הקטגוריות החשובות, כולל הסרט הטוב ביותר. זו הסצנה שבה חניבעל לקטר (הופקינס) מערים על הסוהר שלו, אוזק אותו ואוכל לו את הפרצוף במקום את ארוחת הצהריים.

זה אמנם ביס קצר, אבל מעורר פלצות. העיסוק בקניבליזם בסרט הזה מעורר שאלות רבות על תרבות האוכל. לקטר עצמו הוא מפלצת פסיכופתית, ובאותה העת איש תרבות, שיח, משכיל ואלגנטי באופן מעורר קנאה. הקשרי הקניבליזם שלו עולים שוב ושוב, כמו בזמן שהוא מספר על רשם של מפקד האוכלוסין שנקלע לביתו, ולקטר אכל את הכבד שלו "עם מעט פולים ויין קיאנטי נחמד".

קניבליזם, כמובן, מוגדר כבלתי חוקי ומגדיר את מעשה האכילה כפשע. כרצח. תאוות הבשרים הזו היא כשל מוסרי, על פי ערכי החברה הנורמטיבית (למעט אולי שבטים נידחים שעדיין דוגלים במנהג). או אז עולה השאלה – מדוע אכילת בשר אדם היא פשע ואכילת בשר חיות היא מבורכת? מי מגדיר מהו רצח ומהי תזונה? האדם שלא רוצה שיאכלו אותו?

הבצק והפנטזיה

גם ישראל יכולה לבשל סצנות ראויות לציון. סרטו היפה של אופיר ראול גרייצר 'האופה מברלין' (2017) מציג סצנות אפייה ואוכל שיש בהן תשוקה, געגועים ואבל. תומס (טים קלקהוף) הוא אופה שמנהל רומן עם גבר ישראלי נשוי (לאישה) שחי בירושלים. הרומן נקטע לאחר תאונת דרכים שהרגה את המאהב שלו. בעקבות זאת, תומס מגיע לירושלים ומתחיל לעבוד בבית הקפה שמנהלת האלמנה של מאהבו.

הדקות הארוכות שבהן תומס מרדד את הבצק, מקמח, מהדק ובוצע אותו, מלוות בזיכרונות, בטראומות ובערגה. האופן שבו פעולות אלה מבוצעות, מצולמות וערוכות, מאפשר לחבר את הדימוי שבין תאוות האוכל לתאוות המגע הגופני ויחד עם זאת לחוש את חסרונו. את הטעם שאבד מול הטעם שנוצר במו ידיו.

עט המבקר נשמט לרצפה

אין ילד (וגם לא מעט מבוגרים) שלא נשבה, קסום, בעלילת הסרט המוצלח 'רטטוי' של אולפני פיקסאר (2007). קשה במיוחד לשכוח את הסצנה שבה רמי העכברוש תופס פיקוד על ארוחת הגורמה המכריעה בעלילה, בעת שמבקר המסעדות האימתני יושב במסעדה ומצפה לטעום מנה מנצחת שבגינה ישפוט אותה לשבט או לחסד.

מלאכת ההכנה של התבשיל (רטטוי, תבשיל ירקות שנחשב פשטני ומיועד למעמדות הנמוכים לכאורה) על ידי עדת העכברושים בניצוחו של רמי היא קונצרט נפלא. כזה שבסיומו טועם המבקר את המנה, שנראית לו תחילה מגוחכת, מהצילחות שלה ועד עצם הבחירה בה. אבל ברגע הטעימה הוא חוזר כהרף עין, בפלאשבק צבעוני ומרשים, לילדוּת שלו, לעיירה ציורית אי שם, כשהמנה המשפחתית מוגשת לו על ידי אמו, אז הוא מתוודע לראשונה למנת הרטטוי. או אז נשמט לו העט מידו והוא מאבד את יכולתו לתפקד למשך כמה שניות.

קשה שלא להזדהות עם המבקר, גם אם אתה לא מבקר דבר. כי לכל אחד יש רגע של טעם שמחזיר אותו לילדותו. רגע הטעימה הוא רגע קולנועי שיחזיר גם הוא אתכם לילדות שלכם.