fbpx

מסע אל דמדומיו של קפה תמר // יאיר אסולין

0

ובצהריים של יום חמישי, סוף חודש מאי, רגע לפני הסגירה המדוברת שלו, השולחנות החיצוניים של קפה תמר, מאחורי העציצים הגדולים, כמעט ריקים. זוג יושב בפינה הימנית, ועוד שניים, על בקבוק של גולדסטאר, ליד הכניסה. מישהו מהם מזמין טוסט. בקפה תמר יש הרבה פרצופים מוכרים. במגבלות של המקום, כמובן. אני מזהה שניים מתוך הארבעה שבחוץ. אחר כך יבואו לפחות עוד שניים שאזהה. לאחד מהם אומר שלום. השמות לא רלוונטיים לטקסט הזה. במובן מסוים הם יכולים רק לטשטש אותו, להפריע לו לעשות את עבודתו. כלומר, להסתכל על המוסד הזה, רגע לפני שסוגרים לו את הדלתות, רגע לפני שגם הוא נבלע בתוך הרחוב המחודש הזה שפעם היה חדשני ועכשיו הוא לא יותר מעוד רחוב בתל אביב שסוחב על גבו תהילה מפעם. אין דבר חונק יותר מלסחוב על עצמך תהילה מפעם, אני חושב לעצמי. ובטח גם תמר יהפוך בהמשך לאיזה "פרויקט מגורים יוקרתי". ואולי יקראו לפרויקט הזה "פרויקט תמר", ואולי בברושור יכתבו על בית קפה שפעם היה פה ועל העיתונאים והסופרים והאמנים ועל סתם האנשים שנסחפו מהרחוב והתיישבו לאיזו כוסית של אחר הצהריים. ואולי אפילו יפתחו בקומת הכניסה של הבניין החדש איזה בית קפה. אולי "תמר. הדור הבא". אלא ששם, אני בטוח, לא ייתנו לעשן ברחבה בכזאת קלות. ושם, אני בטוח, יתקעו לך פרצוף אם תשב על הקפה שלך יותר מדי זמן, אם תבלבל את המוח.

והתחושה באוויר כבדה. לא בהכרח בגלל הסגירה המתקרבת או מה שנובע ממנה ומה שהיא מסמלת. ממש לא. לפחות לא על פניו. המציאות הישראלית מזמן לא הופכת כבדה בגלל דברים כאלה. המציאות הזו מאולפת בלבלוע ולהקיא בלי לשים לב כמעט. פעם היית פה, עכשיו כבר לא. לחץ הזמן הישראלי שוטף מתחתיו את כל מה שלא נחווה כהכרחי, כ"קיומי". ובמונחים של "יעילות", של קיומיות, בישראל דהיום, ישיבה בבתי קפה נתפסת כבזבוז זמן. בוא נאכל ונלך. ואין ספק שקפה תמר הוא מיתולוגיה. לא מיתולוגיה גדולה, זוהרת. לא. תמר הוא מיתולוגיה קטנה, כזו שמתקיימת בשוליים, כזו שמתקיימת על השולחנות הישנים, הכמעט נזיריים, ועל כיסאות הפלסטיק, ועל ריח החריכה של הטוסט שנלחץ עכשיו בפנים. ומעניין לחשוב שרוב המיתולוגיות הישראליות הן מיתולוגיות קטנות של שוליים. הגורמה, היוקרה, מעצם אופיים, מעצם הציניות הטמונה בהם, לא באמת מכים שורשים באדמה. לא מצמיחים ענפים.

 

************

 

ותמר הצמיח ענפים. זו מיתולוגיה של אנשים עמלים, אני חושב לעצמי. מיתולוגיה של פרולטריון. נכון, לא "פרולטריון" של סוללי כבישים. האנשים שיושבים סביבי עכשיו לא קמו בארבע לפנות בוקר ויצאו לעבודה. אפשר להניח שאולי רק הלכו לישון בשעה הזו, אחרי עוד לילה של שתייה ודיבורים אינסופיים על איזה עבר שהיה פה ועל חזון שהתפוגג וגם על סתם חידודי מחשבה ומילים שיוצאות מהפה ונבלעות בחלל האוויר כאילו כלום. לא זו הנקודה. כשאני כותב שתמר הוא מקום שהאווירה שלו היא "פרולטריון", אני מדבר על תפיסה, על הסתכלות, על דרך עולם. ולא רק משום האסתטיקה או הדיבורים על מרקס ועל מזרחיות ותיאוריה פוליטית ופועלי כל העולם ומהפכות. פרולטריון משום התפיסה הקיומית הזו של מרלבורו אדום, של חולצות ג'ינס, של טריקו דהויה, של אנשים שמתבוננים במציאות בגובה הכביש, בגובה הפנים של הקבצן שעובר ומחייך במבוכה, בגובה הקושי לסגור את החודש. וניכר שלפחות שניים מהיושבים סביבי מכירים אותו, את הקבצן, ושואלים לשלומו. אחר כך הם מוציאים חופן מטבעות ונותנים לו כמה. לא יותר מדי.

ואין כאן יומרה לבחון כליות. אין כאן יומרה לומר שתמר הוא רק מקום כזה, שתמר הוא רק "פרולטריון". אין ספק כי גם תאוות בצע ותככים ושאיפה עיקשת לכוח התגלגלו על כיסאות הפלסטיק האלה לא אחת ולא מיליון. אלא שלא זה מה שנדבק. לא זה מה שממלא לך את האף כשאתה יושב ומסביבך נשבר שרב ואדם אחד שזורק שוב ושוב לחלל האוויר את השם בני בגין. ואני מסתכל על האנשים שעוברים ברחוב. אני נזכר בעצמי לפני עשר שנים בערך, נוסע מהקריות ברכבת, מגיע ונעמד בפינת הרחוב ממול. אחר כך הזמנתי תה עם נענע. החבר שהיה איתי בדיוק קנה את הביוגרפיה של סארטר. אני נזכר במלצרית אחת עם קונטרבס שמחייכת. פחות או יותר באותו זמן. אולי שנה, שנתיים אחרי. ושיטוטים אל תוך הלילה בעקבות איזו הופעת ג'ז שהיא סיפרה לנו עליה.

.

רוצים לקרוא את הטור המלא? הירשמו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש במתנה עד הבית

.

צילום: ניר כפרי, 'הארץ'

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook