fbpx

מסך האימה // מאת גלעד פדבה

איך הפכו הקולנוע והטלוויזיה את הטרור לדרמה יוצאת מן הכלל

0

מבחינת הקולנוע והטלוויזיה, לא היה כמעט "צורך" במתקפת ה־11 בספטמבר, לא במאורעות הבטקלאן בפריז וגם לא בחטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה ב־1976. הטרור תמיד שם, על המסך. עם או בלי הזנה חדשותית. הטרור מסעיר את דמיונם של מאות מיליוני צופים ברחבי העולם. מי לא דמיין כיצד הוא מזנק מכיסאו ומושיע את הנוסעים מחוטפי מטוסים עצבניים, בולם בגופו מתאבדים־מתפוצצים בכניסה לסופרמרקט, או מתריע על פצצת תופת וכך מציל את חייהם של מאות עוברים ושבים ברחוב ראשי הומה אדם?

תופעת הטרור מעוררת חרדות קשות, פנטזיות הרואיות, זיכרונות אישיים וקולקטיביים טראומטיים, תאוות נקם ומניפולציות פוליטיות נכלוליות של עסקנים הממהרים לרקוד על הדם. השלטת אימה למטרות פוליטיות, אידיאולוגיות, ערכיות ואף הרואיות היא תופעה מחרידה ומפתה כאחד בעידן של אי־­ודאות כ­­שהביטחון הקיומי שביר ורעוע, ואף בתקופות רגועות יחסית העלולות להיקטע באכזריות ברגע אחד כשמטוסים מתרסקים לתוך גורדי שחקים בסרט אימה סוג ד' שהופך למציאות מבהילה.

המשיכה של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה המסודרת והמאורגנת לכאוס האלים המתפרץ של הטרור מובילה לייצור של מוצרי קולנוע וטלוויזיה הממסמרים את הצופים לכורסאותיהם באמצעות ספקטקל מרהיב של רציחות, גופות, ייאוש, אבדון ושלל ניצחונות אמיתיים או מדומים ובעיקר מדממים. אחד הפתרונות לסתירה זו שבין האופי השמרני של תעשיית הבידור והאופי פורע הגבולות של הטרור, היא האדרה שיטתית של מיגור הטרור, ההתגברות ההרואית על הרוצחים האידיאליסטים והחזרת הסדר החברתי על כנו, (כמעט) בכל מחיר.

כשהטרוריסט נתקל בצ'רלס ברונסון
איך הוליווד החלה להתמכר לסרטים על טרור

 למעשה, התוצרת ההוליוודית העוסקת בטרור לעולם לא מנותקת מההתפתחות ההיסטורית של אלימות פוליטית. בעשורים הראשונים של המאה ה־20 בקושי הופיעו על המסך תיאורים של מעשי טרור. סרטו של אלפרד היצ'קוק 'חבלן' ('סבוטז") מ־1942 היה ייצוג נדיר של סכנה זו על המסך. אבל ייצוגים אלה נעשו פופולריים בשנות ה־70, כאשר הטרור הבינלאומי, ובמיוחד חטיפות מטוסים, כיכבו בכותרות וזכו לסיקור טלוויזיוני אינטנסיבי. האקדוחן הערבי, המאיים על נוסעים חפים מפשע ופוגע במתקנים מערביים, הפך לנבל הוליוודי טיפוסי. כך למשל, ב'יום ראשון השחור' מ־1977 הטרוריסטית המפתה דהליה איאד (מרתה קלר), ממוצא גרמני־פלסטיני, מגייסת חייל מתוסכל שהשתחרר ממלחמת וייטנאם (ברוס דרן) ויחד הם מתכננים לתקוף את הסופרבול, משחק הגמר של ליגת הפוטבול, במיאמי באמצעות צפלין שיתפוצץ באמצע האצטדיון ויגרום למותם של אלפי אוהדים, כולל הנשיא ג'ימי קרטר.

'21 שעות במינכן' // 'הפשיטה על אנטבה' (1977) // 'טיסה 93'

'21 שעות במינכן' // 'הפשיטה על אנטבה' (1977) // 'טיסה 93'

בשנות ה־70 ארה"ב עדיין לא סבלה מהתקפות טרור משמעותיות בתוככי המדינה. לפיכך הציעה תעשיית הבידור בעיקר דרמטיזציה של פרשיות שהתרחשו במקומות אחרים. למשל, הסרט '21 שעות במינכן' (1976) שתיאר את טבח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדה בגרמניה ב־1972. ב'ניצחון באנטבה' (1976) הצדיעה הוליווד למבצע של צה"ל לשחרור בני הערובה שנחטפו בטיסת אייר פראנס והוחזקו באוגנדה, תוך ליהוק של ברט לנקסטר לתפקיד שמעון פרס, הצבתו של אנתוני הופקינס בתפקיד יצחק רבין, ושיבוצה של אליזבת טיילור לתפקיד קרובת המשפחה של אחד מבני הערובה. הגרסה הטלוויזיונית של פרשה זו, 'הפשיטה על אנטבה' (1977), נשענה על דמותו המסוקסת של צ'רלס ברונסון.

נקודת המבט המרוחקת יחסית של האולפנים הגדולים על הטרור השתנתה באופן דרמטי בשנות ה־80, כאשר ארה"ב החלה להתעמת באופן ישיר עם מתקפות שכוונו כלפי שגרירויות ונציגים שלה ברחבי העולם. למשל, 444 ימי השבי של בני הערובה האמריקאים בשגרירות ארצם בטהרן, המעורבות האמריקאית במלחמת האזרחים בלבנון, והעימותים שהתרחשו כתוצאה מכך בין חיילים אמריקאים וקיצונים שיעים. בסרט 'מרדף אל תוך הלילה' מ־1981 השוטר דה־סילבה (סילבסטר סטאלון) מבין כי המלחמה בטרור צריכה להיות מעל לחוק.

אולי הרעיון של "הלוחם הפרוע הצודק" שגשג עקב אוזלת היד של רונלד רייגן במאבק בטרור והזדקקותם של הצופים לנחמה הכוחנית שמציע הדמיון ההוליוודי. סרטי אייטיז כמו 'הפלישה לאמריקה', 'מחץ הדלתא' ו'מת לחיות' מ־1988 בישרו את הופעתו של תת־ז'אנר שבמרכזו הלוחם הבודד – מעין גלגול מודרני של הפרש הבודד המשליט צדק במערבונים – ובישר את הופעתם של שוברי קופות נוספים כמו ההמשכים לזיכיון המצליח עם ברוס וויליס, 'מת לחיות 2' (1990) ו'מת לחיות 3' (1995); ו'אייר פורס 1' (1997).

בלהיט הקולנועי 'Death Before Dishonor' (בתרגום חופשי: 'מוות עדיף מחרפה') מ־1987 שבישר את סרטי "הלוחם הפרוע הצודק", טרוריסטים משתלטים על שגרירות אמריקאית במזרח התיכון וחוטפים בני ערובה כמעט ללא התנגדות. בתגובה, סמל התותחנים ההרואי ברנז מתעלם מהוראותיו של השגריר הליברלי שוחר השלום, נוטל את החוק לידיו, הופך ליחידה צבאית של איש אחד ומציל את החטופים. באחת הסצנות, טרוריסטית ערבייה מקרבת מקדחה לעבר פניו המדממות של לוחם מארינס ומאיימת לחורר אותו.

לעומת זאת, טרוריסט מפחיד פחות ואנושי יותר נראה בסצנת הפתיחה של סרטו של איתן פוקס 'ללכת על המים' מ־2004, שבה סוכן מוסד (ליאור אשכנזי) הורג פעיל חמאס מזוקן בספינה השטה במצרי הבוספורוס באיסטנבול. הסוכן מבצע את משימתו בעוד ילדו יפה־העיניים של הטרוריסט נועץ בו מבט מקפיא. דמעותיו של הילד מבשרות את תהליך השינוי שיתחולל בהמשך בנפשו של איש המוסד הקשוח.

'מת לחיות'

'מת לחיות'

מה תאמר לציידת טרוריסטים דו־קוטבית?
התמכרות לסיכול טרור, סקס פרוע, חיבורים וניתוקים

בתקופת האבל הממושכת שמיד לאחר מתקפת ה־11 בספטמבר, הוליווד נרתעה מנושא הטרור והעדיפה להתמקד בפנטזיות אסקפיסטיות, במדע בדיוני ובבידור לכל המשפחה. בתעשייה ההוליוודית אף מספרים כי מגדלי התאומים הוצאו באמצעות פעלולים חזותיים מקו הרקיע הניו יורקי בסרטים שהיו בשלבי הפקה מתקדמים בחודשים שקדמו למתקפת הטרור הענקית. רק חמש שנים אחרי הטראומה הקשה הופיע הסרט 'טיסה 93' (2006) המעלה על נס את תושייתם של הנוסעים שנחטפו בשמי פנסילבניה וניסו ברוב ייאוש – אך גם תושייה – להשתלט על חוטפי המטוס.

שנה לפני 'טיסה 93' ההרואי, הנפיקה הוליווד את אחד מסרטי הטרור השנויים ביותר במחלוקת בכל הזמנים. זהו סרטו של סטיבן ספילברג 'מינכן' מ־2005, המשווה באופן מקומם למדי בין המחבלים הפלסטינים מארגון 'ספטמבר השחור' שרצחו בדם קר 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972 ובין סוכני המוסד שחיסלו את הרוצחים האלה בפקודתה של גולדה מאיר. במעשייה המשונה שרקח ספילברג, סוכני המוסד נעזרים בין השאר באיטלקי נהנתן בעל יכולות מיסטיות המסייע להם לאתר את הטרוריסטים. בתגובה לטענות שסרטו עלול להיתפס כביזוי זכרם של קורבנות הטרור, טען ספילברג כי 'מינכן' נועד להעלות לדיון שאלות נוקבות לגבי הלחימה בטרור שלכאורה אינה מצליחה להפחית או למנוע אותו.

ואילו בטלוויזיה האמריקאית בשנים שלאחר ה־11 בספטמבר, הרבו דרמות הפשע להתמקד באלימות פוליטית ובביטחון המדינה תוך פיתוח עלילות העוסקות באיומים, בחשדות ובביטויים מעשיים לפעולות טרור. פרופ' איבון טאסקר, חוקרת קולנוע ומגדר מאוניברסיטת מזרח אנגליה, טוענת כי דרמות פשע פיתחו מערכת מובחנת של מוסכמות ועלילות שבעזרתן הן מתמודדות עם מה שהיא מכנה "אלימות פוליטית" (כתחליף מכובס ל"פעולות טרור"?) ומתארות את הטרוריסטים כ"אחר" לאומי ותרבותי.

הטרור הוא הציר המרכזי של סדרות מתח משובחות כמו 'תא רדום' (שואוטיים, 2005–2006) על ג'יהאדיסטים המסתתרים בארה"ב וממתינים לשעת כושר לבצע את זממם, והסדרה 'היחידה' (CBS, 2006–2009) המעמתת בין העבודה המבצעית של הכוחות המיוחדים ובין קורותיהם של רעיותיהם ויקיריהם הממתינים לשובם. פרופ' טאסקר טוענת כי "טלוויזיית טרור" אינה ז'אנר בפני עצמו אלא מערכת של נושאים החוצים ז'אנרים ופורמטים טלוויזיוניים, מדיווחים חדשותיים ועד פשע וריגול, הממחישים דאגה עמוקה לגבי המדיניות הרשמית של שמירת הגבולות ואבטחת המרחבים העירוניים בארה"ב שלאחר מתקפת ה־11 בספטמבר.

סדרת "טלוויזיית טרור" מצליחה במיוחד היא 'הומלנד' של ערוץ שואוטיים, שעלתה לאוויר בארה"ב ב־2011 ומתוכננת להמשיך לפחות עד שלהי 2019. 'הומלנד' התבססה בתחילה (באופן רופף למדי) על סדרת המתח הישראלית 'חטופים' שיצר גידי רף ושודרה בערוץ 2 (קשת) ב־2010. את 'הומלנד' יצר רף בשיתוף האוורד גורדון ואלכס גנסה, והיא מתמקדת בקרי מתיסון, קצינת המבצעים של ה־CIA המגינה על האומה האמריקאית על אף – ובזכות – ההפרעה הדו־קוטבית הקשה שהיא מתמודדת עמה. בעוד רוב חוקרי הטלוויזיה משבחים את הסדרה הזו, פרופ' ג'יימס קסטונגואי מאוניברסיטת סייקרד הארט בפיירפילד, קונטיקט, מוטרד מאוד מההתגייסות הנלהבת של 'הומלנד' למען הממסד הפוליטי. לטענתו, סדרה זו מנצלת תחושות של חוסר ביטחון, טראומה פסיכולוגית ומורכבות עלילתית כדי להצדיק מבצעים שנויים במחלוקת של ממשל אובמה ברחבי העולם. "למעשה", הוא מוסיף, "'הומלנד' תומכת בפיקוח חסר תקדים על חיי האזרחים האמריקאים תחת מטריית 80 מיליארד הדולר שארה"ב משקיעה בביטחון המדינה".

'הומלנד'

'הומלנד'

חיצים נוספים מופנים לעבר 'הומלנד' בגלל האופן שבו היא מציגה אישה הסובלת מהפרעה נפשית. פרופ' אלכס ביוואן מאוניברסיטת אוסטרליה בניו זילנד טוענת כי גיבורת הסדרה קרי מוצגת כקצינת מבצעים מוכשרת שההפרעות הפתולוגיות שלה הן חרב פיפיות. לעיתים הן פוגעות בלגיטימיות שלה, כשהיא חייבת לשכנע את הסוכנות שהתקפת טרור עומדת בפתח, אך הפרעות אלה מעניקות לה השראה לפריצות דרך מקצועיות. כך למשל, בעונה הראשונה, התקף המאניה שלה גורם לגברים הממונים לפקפק בתיאוריה שלה שברודי, גיבור המלחמה האמריקאי עטור האותות, הוא טרוריסט סמוי. רק בסיום העונה מתברר כי קרי למעשה צדקה וכי ההפרעה הנפשית היא זו שאפשרה לה לחשוב "מחוץ לקופסה" ולמגר את הסכנה.

אך באופן סטריאוטיפי, קרי מוצגת כ"אישה המשוגעת" של 'הומלנד' שבריאותה הנפשית הרופפת גורמת לה להשתמש שוב ושוב בסקס כדי לאחוז בכוח ובסמכות. המופקרוּת המוטרפת שלה אף מובילה אותה לסטוצים רבים עם זרים מוחלטים. פרופ' ביוואן טוענת כי הגוף והמצב הנפשי של האישה ב'הומלנד' הם אלגוריה לחרדות הלאומיות הכרוכות במלחמה בטרור: "במקום לחשוב על מגדר ב'הומלנד' כמופע או כחוויה, כדאי שנחשוב על ההפרעה הנפשית של האישה בסדרה זו כתרשים זרימה של חיבורים וניתוקים, הן בעצמיות שלה והן במצב הגיאופוליטי של המדינה".

מה תאמר לטרוריסטית מהותנית?
מכשפה חוטפת מטוסים ושלגיה רוצחת תינוקות

מהצד השני של הקווים, נשים מעורבות בארגוני טרור כבר משנות ה־60 וה־70 באיטליה, גרמניה, יפן, ארה"ב, אירלנד, קולומביה, איראן, פקיסטן, סרי לנקה, טורקיה, הגדה המערבית ורצועת עזה. החל משנות ה־90, ובמיוחד מאז תחילת שנות ה־2000, נשים מעורבות בארגוני ג'יהאד ברחבי העולם, בארגוני ניאו־נאצים בארה"ב ועוד.

בעוד המיני־סדרה הבריטית המשובחת 'המדינה' מ־2017 חושפת ברגישות מרתקת את תלאותיהן של ארבע נשים מוסלמיות בריטיות שהצטרפו לדאע"ש וגילו את הצד האפל של המהפכה – כולל נישואים כפויים והפיכת ילדיהן למכונות הרג המשספות ראשים – הרי שסרטים קודמים מציגים נשים תומכות טרור כמפלצות חסרות רחמים. למשל ב'מבצע יונתן' מ־1977 המחבלת הגרמנייה הלימה (סיביל דנינג) – בת־דמותה של בריגיטה קוהלמן מארגון 'תאי המהפכה' הגרמני – מתנהגת כלפי החטופים הישראלים באנטבה באופן מקפיא דם; ובסרט 'משחק הדמעות' מ־1992 המחבלת האירית ג'וּד (מירנדה ריצ'רדסון) מתעללת בחייל הבריטי השחור ג'ודי (פורסט וויטאקר) שהיא חוטפת בצפון אירלנד יחד עם חבריה הטרוריסטים מארגון ה־IRA.

בשיחה עם 'ליברל' טוענת ד"ר שרון הלוי, ראש החוג ללימודים רב־תחומיים בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת חיפה, שהחלוקה לפיה מלחמה מזוהה עם גברים ואילו שלום מזוהה עם נשים, היא חלוקה ביזארית מאוד. "למעשה, התנהגות אלימה טבועה בכולנו כבני אדם, בהיותנו יצורים אנושיים או חייתיים".

Ι עם זאת, ייתכן שהקולנוע והטלוויזיה מטיפים לנו שאישה טרוריסטית מפלצתית יותר מעמיתיה הגברים?

"לפי ההיגיון של אותם מפיקי סרטים, גבר זקוק לטריגר קטן בלבד כדי להפוך לאלים, ואילו אישה צריכה להתגבר על 'מהותה הנשית' וסוציאליזציה רבת־שנים נגד אלימות. בדמיונם של הקולנוענים, אישה תגיע לשימוש באלימות רק אם האהוב שלה נהרג או שיש לה אידיאולוגיה מאוד פנאטית. לצערי, במציאות זה לא עובד כך. יש מחקרים על מה שקורה לנשים ביחידות גרילה באפריקה, למשל בזמן מלחמת האזרחים בסיירה לאון, כשגברים אף דורשים מהן לעיתים לבצע מעשי אלימות מינית בנשים אחרות.

"תראה מה קורה ב'מבצע יונתן'", מוסיפה ד"ר הלוי. "המחבלת הגרמנייה, שמעורבת עם עמיתה הגרמני בסלקציה בין נוסעים יהודים ולא־יהודים, נתפסת מיד כנאצית, למרות שהיא מבוססת דווקא על דמותה של טרוריסטית מהשמאל הקיצוני. יתרה מכך, היא מוצגת בסרט כמי שאינה מרחמת אפילו על ילדים. זהו גלגול של מיתוס המכשפה שנודעה כמי שמתעבת במיוחד ותוקפת נשים בהיריון, אמהות וילדים. טרוריסטיות מוצגות כאנטיתזה לאמהוּת.

"ברגע שמתייחסים לגברים כמחרחרי מלחמה באופיים ולנשים כשוחרות שלום מטבען, השלום מפסיק להיות עמדה אינטלקטואלית פוליטית והופך למשהו שהוא תוצר של הביציות שלהן, כלומר למשהו מהותני. וכך, אם אני מתנהגת בצורה אלימה אז אני מתנהגת נגד המהות שלי. כך שנורא קל לצופים לשנוא את הטרוריסטית, אנחנו ממש מתוכנתים לשנוא אותה כי היא מעזה להפר כל נורמה תרבותית".

אהדה מקוממת כלפי אישה טרוריסטית מתבטאת במיצב 'שלגיה' שהציג האמן הישראלי דרור פיילר במוזיאון ההיסטורי בשטוקהולם ב־2004. המיצב כלל סירה לבנה השטה בבריכה גדולה עם מים אדומים ועל המפרש הלבן שלה מודפס פורטרט מלאכי ענק של הטרוריסטית הפלסטינית הנאדי ג'רדאת שהתפוצצה ורצחה 21 בני אדם במסעדת מקסים בחיפה באוקטובר 2003. מחווה דוחה זו לרוצחת התינוקות חסרת המצפון גרמה לשגריר ישראל בשוודיה, צבי מזאל, לנקוט דרך מאוד לא־דיפלומטית של תלישת כבלי החשמל והפלת עמוד תאורה אל הבריכה באופן שהשחית את ה"יצירה". אך מזאל לא פוטר מתפקידו, ואף זכה לשבחים משר החוץ סילבן שלום ומראש הממשלה אריאל שרון. פיילר, אגב, שקבע כי "השגריר מזאל התנהג כמו חוליגן", אינו מורשה להיכנס כיום לישראל בשל מעורבותו בחרם ה־BDS.

מה תאמר לשחקן יהודי המגלם טרוריסט?
שאהידים, משספי גרונות ולוחמים הרואיים

מעניין כי במשך 70 שנות קיומה של המדינה, כמעט לא הופקו סרטים עלילתיים ישראליים על פעולות הטרור וקורבנותיהן. אולי הטראומה של נפגעי הטרור ושל החברה הישראלית בכללותה עדיין מתקשה להתמסחר ולהפוך למוצר בידורי, או להבדיל, לעבור עיבוד אמנותי לסרט רגיש ומוקפד על המסך. מלבד 'מבצע יונתן' שהפיק מנחם גולן ב־1977, כהבלחה מסחרית סוחפת של "הקולנוע הלאומי" ההרואי המיליטריסטי המתלהם, קשה להיזכר בסרטים ישראלים המציגים טרוריסטים. מלחמות ישראל – ממלחמת השחרור פורצת הדרך, דרך מלחמת ששת הימים ההרואית, מלחמת יום הכיפורים הטראומטית ומלחמת לבנון הטראומטית לא פחות – עומדות במרכזם של לפחות 100 סרטים ישראליים המתארים מלחמות אלה ואחרות כאלימות יזומה או כפויה, נערצת או מיותרת. לעומת זאת, את הסרטים הישראליים על התקפות טרור אפשר לספור בקושי על אצבעות כף יד אחת.

בין הדוגמאות המעטות, הסרט 'חיוך הגדי' של שמעון דותן מ־1986 שבו יאזדי, בנו המאומץ של חילמי הפלסטיני התימהוני ושוחר הדו־קיום, משסף את צווארו של חייל ישראלי ונהרג, ו'הבועה' של איתן פוקס מ־2006 המתמקד ברומן נוסח רומיאו ויוליה בין נועם המילואימניק הבלונדיני (אוהד קנולר) ואשרף הפלסטיני יפה התואר (יוסף סוויד). הרומנטיקה האוטופית הזאת מסתיימת באופן טרגי כשגיסו של אשרף, איש חמאס, מגלה שהוא הומו ומאלץ אותו בסחטנות להפוך לשאהיד. אשרף מפוצץ עצמו בעיצומו של חיבוק מוות עם אהובו באמצע רחוב שינקין בתל אביב. בסרט 'בית לחם' מ־2013, המתרחש רובו ככולו בגדה המערבית, פלסטינים רבים מוצגים באופן גס כטרוריסטים של החמאס והתנזים.

בדומה, סדרת הטלוויזיה הפופולרית (ובמובן־מה גם תומכת הכיבוש) 'פאודה', המשודרת בהצלחה עצומה החל מ־2015, מציגה בדרך כלל את הפלסטינים כמחבלים או כמי שבדרכם להפוך לכאלה. אך 'פאודה' היא מקרה נדיר בתעשיית הטלוויזיה בישראל שכמעט לא מפיקה סדרות העוסקות בטרוריסטים.

במקרה הנדיר יחסית של 'בני ערובה' בכיכובה של איילת זורר, ששודרה בערוץ 10 מ־2013 עד 2016 (ואף זכתה לגרסה האמריקאית 'Hostages' ברשת CBS) הטרוריסטים הם דווקא יהודים המשתלטים על בית המנתחת הבכירה ומאיימים להרוג את משפחתה אם היא לא תגרום למותו של ראש ממשלת ישראל שהיא עומדת לנתח. באופן מופרך אך מסקרן, המוטיבציה של החוטפים אינה פוליטית, אלא רצונם להשתמש במח עצם מגופתו של ראש הממשלה להצלת חיי רעייתו של הטרוריסט הראשי.

'פאודה'

'פאודה'

לעומת זאת, מחבלים פלסטינים מככבים בסרט השנוי במחלוקת 'גן עדן עכשיו' של הבמאי הפלסטיני־הולנדי האני אבו־אסעד מ־2005, שמציג אותם כגברים צעירים וחתיכים, חלקים ושריריים, שחולצתם פתוחה עד הטבור. באופן מקומם למדי – לפחות מבחינת הצופים הישראלים־היהודים – 'גן עדן עכשיו' מציג את צמד השאהידים כמלאכים צחורים, רגישים ומסורים המתקדשים ומזדככים לקראת פיצוץ של אוטובוס ישראלי על נוסעיו.

מעניין גם כי במהלך ההיסטוריה הלא־קצרה כל כך של הקולנוע הישראלי, כמעט שלא הופקו סרטים עלילתיים ישראליים על פעולות ההתנגדות האלימות של הפלמ"ח ובעיקר על הפיצוצים וההתנקשויות שביצעו מחתרות האצ"ל והלח"י. אותן מחתרות נתפסו כארגוני טרור בעיני המנדט הבריטי. אפשר להתייחס למעשיהם של לוחמי הארגונים האלה כפעולות הרואיות (למשל ב'הוא הלך בשדות' מ־1967 המעלה על נס את גבורתו של לוחם הפלמ"ח אורי, בגילומו של אסי דיין, המקריב את חייו בפיצוץ גשר שנועד למנוע מהבריטים ללכוד מעפילים), או לחלופין להביע ביקורת על שפיכות דמים שאולי לא תמיד הייתה הכרחית או חכמה, כמו למשל פרשת רצח הסרג'נטים – שאחד מהם אף הזדהה בפני חוטפיו כיהודי – בידי לוחמי האצ"ל שביקשו לנקום על תליית חבריהם על ידי הבריטים.

השתיקה הכמעט מוחלטת על המסך מעוררת סימני שאלה. ייתכן שהעיסוק המועט כל כך בעלילותיהם של ארגוני "הפורשים" נובע ממבוכה ומפחד קמאי מפני חיטוט קולנועי בעבר רחוק מדי וקרוב מדי, ואולי גם מושפע מהחיבה המתמשכת שלנו כישראלים לבריטים, שאינם חקוקים בתודעתנו ככובש אכזר אלא מנומס, ומאהבתנו לתרבות הלונדונית עתירת השופינג, המיוזיקלס, המועדונים, המוזיאונים ובית המלוכה המזמין מציצנות מכבדת.

אחד הניסיונות הקולנועיים הבודדים להתייחס לתקופה סוערת זו בתולדות הקמת המדינה הוא הסרט 'זעם ותהילה' שביים אבי נשר ב־1984 ומתמקד בדמותו של אדי (ג'וליאנו מר), חבר לח"י יפה תואר, נדיב ואכזר שמתכנן פעולה גדולה נגד הבריטים.

במהלך המבצע, רגע לפני שהוא מקריב את עצמו על מזבח האומה, אדי מצווה על חברו נח, שהתחתן לא מכבר, לחזור הביתה ובכך מציל את חייו. נשר מבטא ב'זעם ותהילה' חוב של כבוד לאותם לוחמים לצד ביקורת בלתי מוסתרת על הדוגמטיות האכזרית לעיתים והמסירות האידיאולוגית הכמעט עיוורת של חלקם. אין ספק כי ג'וליאנו מר, בן לאם יהודייה ולאב ערבי שמעולם לא הסתיר את התנגדותו לכיבוש הישראלי בשטחים, ראה ב'זעם ותהילה' לא רק דרמת מתח היסטורית משובחת, אלא גם אלגוריה על אכזריותם של דיכוי ושחרור בימינו.

מעניין כי כאשר שחקנים ישראלים מגלמים טרוריסטים, הם בדרך כלל מתייחסים לצידו השני של המתרס. ג'וליאנו מר, כמו גם דן תורג'מן, ששון גבאי, אורי גבריאל, אלון אבוטבול ומנחם עיני, זכו להיכנס להיכל התהילה ההוליוודי – ולו רק לכמה רגעים – כשגילמו טרוריסטים מזרח תיכוניים מטילי אימה בעלי מבטא ערבי.

מה תאמר לטרוריסט עירום?
פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה

שלא במפתיע, רוב סרטי הקולנוע וסדרות הטלוויזיה העוסקים בארגוני טרור ובאירועי טרור משתייכים לז'אנר סרטי המתח והפעולה. ז'אנר המתמקד בעימות מורט עצבים בין כוחות האור וכוחות החושך. אך הסרט 'מחתרת הפטל' (השם המקורי הרבה יותר ספציפי: 'הרייך של פטל') מעדיף להתייחס לטרור דווקא באמצעות הסוגה הפורנוגרפית. סרט שערורייתי זה של ברוס לה־ברוס, ממובילי הקולנוע הקווירי הגרמני החדש, מציג גרסה משונה במיוחד לסיפורו של ארגון הטרור הקומוניסטי הגרמני 'סיעת הצבא האדום' שהנהיגו אנדריאס באדר וגודרון אנסלין, ומאוחר יותר הצטרפה אליהם העיתונאית האוהדת אולריקה מיינהוף.

ארגון אנטי־נאצי אלים זה רצח שלושה בני אדם באמצעות פיצוץ מכונית תופת בהיידלברג, השתלט על שגרירות גרמניה בשטוקהולם ורצח שניים מבין בני הערובה, חטף ורצח את התעשיין וקצין האס.אס לשעבר מרטין שלאייר ואפילו חטף מטוס של לופטהנזה.

'מחתרת הפטל' // 'גן עדן עכשיו' // 'אל תתעסקו עם הזוהן'

הסרט 'מחתרת הפטל' עושה דייסה מהעובדות האלה, ובעיקר מפשיט את הטרוריסטים האנרכיסטים ממדי "צבא העם" המזרח גרמני (בעצם, מפשיט אותם לגמרי) ומציע גרסה ורודה במיוחד של עלילותיו של אותו ארגון. בסצנת הפתיחה, הטרוריסטית גודרון (סוזן זקסה) נואמת בהתלהבות בזכות האינתיפאדה ההומואית. היא אף דורשת מחבריה המהפכנים הולגר (דניאל בטשר) וצ'ה (דניאל פטיג) "להיפטר מכבלי המונוגמיה ההטרוסקסואלית והזנות הממוסדת הנקראת 'נישואים'!" ומסבירה להם: "בין סוציאליזם לאהבה פיזית לא יכול להיות קונפליקט!". השניים מקבלים את דין מנהיגת התנועה בהכנעה ומקיימים יחסי מין זה עם זה. בהמשך הסרט חוטפים הטרוריסטים האידיאליסטים את פטריק (אנדריאס סטיץ'), בנו יפה התואר של תעשיין עשיר, שכמו פטי הרסט – שנשבתה בקסם האידיאולוגיה המהפכנית של חוטפיה – מאמץ במהרה את האידיאלים המהפכניים, מתלוצץ עם חוטפיו המסוקסים ובעיקר מתעלס איתם בכל תנוחה אפשרית.

מעניין כי 'סיעת הצבא האדום' הפכה במהלך השנים מארגון טרור גרמני משוקץ לאייקון תרבותי עולמי. בשלהי שנות ה־80 האמן הגרמני גרהרד ריכטר אף הכניס את הטרוריסטים למוזיאון כשצייר את אנשי 'באדר מיינהוף', שנמצאו מתים בתאם, כמעין קדושים מעונים בסדרת ציורי השמן '18 באוקטובר 1977' על שם התאריך שבו התגלו גופותיהם (כעבור כעשור הסדרה אף נרכשה על ידי המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק). ב־2008 ביים אוּלי אדל את הדרמה הקולנועית הביקורתית והמוערכת 'כנופיית באדר מיינהוף' (השם המקורי: 'תסביך באדר מיינהוף') שכמעט זיכתה את גרמניה בפרס האוסקר לסרט הזר.

כמו הפורנוגרפיה, טרור הוא עניין של גיאוגרפיה. פרופ' מייקל דלי־קרפיני מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת פנסילבניה ופרופ' דמיטרי וויליאמס מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת דרום קליפורניה טוענים כי הכיסוי החדשותי הבינלאומי של אירועי טרור אף פעם אינו שוויוני. בעוד מעשי טרור במזרח התיכון זוכים לכיסוי נרחב יחסית, הרי שמתקפות פוליטיות של חמושים על אזרחים במדינות דרום אמריקה בקושי זוכות לאזכור כלשהו במהדורות החדשות בארה"ב ובאירופה. זאת בשל בעיות לוגיסטיות כמו שליחת כתבים במהירות לנקודות הנחשבות בעיני המערב כמרוחקות ונידחות, אך גם בגלל מידת הסלידה המשתנה של רשתות הטלוויזיה מהאידיאולוגיות של ארגוני טרור.

כך למשל, חטיפת האונייה 'אקילה לאורו' בלב הים התיכון על ידי 'הארגון לשחרור פלסטין' באמצע שנות ה־80 זכתה לסיקור מסיבי ברחבי העולם למרות המיקום הבעייתי של האירוע. המוני צופים בעולם הזדעזעו במיוחד מהרצח של אחד מנוסעי ה'אקילה לאורו', ליאון קלינגהופר, נכה בכיסא גלגלים שנורה והושלך לים בעודו בחיים. לעומת זאת, מעט מאוד צופי טלוויזיה במערב זוכרים כי ארגון הטרור 'פארק־אפ', למשל, רצח באכזריות בקולומביה, בשנת 2000 לבדה, לא פחות מ־496 אזרחים, לעיתים תוך שימוש בטילים המכילים גז רעיל.

מה תאמר לטרוריסט המרגיש לוחם חופש?
מחבלים בשלטון הפחד ומתנגדים למשטר טרור

יש להודות כי ההבחנה בין טרוריסטים ולוחמי חופש לעולם אינה אובייקטיבית, אלא מושפעת מהערכים ומההשקפות האידיאולוגיות של הצופים. צריך להיות טיפש או רשע כדי לא להעריץ את תושייתם של לוחמי הגטאות ואת עלילות הגבורה של פרטיזנים שהניחו פצצות ושיספו את גרונותיהם של הגרמנים שתפעלו מחנות השמדה בסרטים כמו 'הבריחה מסוביבור' (1987), או לחמו בגרמנים באופן מעורר השתאות ביערות של בלארוס בסרט 'התנגדות' (2009) החושף את מעשיה הפרטיזניים האמיתיים של משפחת ביילסקי. רק נאצים מסוגלים להתייחס ללוחמי חופש כאלה כטרוריסטים.

אך מקרים אחרים של לוחמת גרילה מדממת יכולים להיות שנויים במחלוקת. הפילוסוף והפסיכיאטר הצרפתי השחור פרנץ פנון, יליד האיים הקריביים, זעזע את המערב בספרו 'מקוללים עלי אדמות' שהופיע ב־1961, בסמוך למותו ממחלת הלוקמיה, ונחשב מיד עם פרסומו כאחד הספרים המושכים, המסוכנים והמוחרמים ביותר בעולם. הספר הופיע לאחר שפנון חצה את הקווים והצטרף למחתרת האלג'יראית שנאבקה בכיבוש הצרפתי. פנון תמך בגלוי ב"אלימות נגדית" שנועדה להביס את המערכת הקולוניאלית ולסלק את המתיישבים הלבנים מבתיהם שנבנו על קרקע שדודה, גזולה ומולאמת של עם אחר. פנון הבהיר: "חיסול של אירופאי משיג שתי ציפורים במכה אחת. הוא מחסל בו בזמן את המדכא ואת המדוכא, ומה שנותר הוא אדם אחד מת ואדם אחר חופשי". אף הפילוסוף ז'אן פול סארטר כתב הקדמה נלהבת ל'מקוללים עלי אדמות', שבה הצדיק את השימוש באלימות נגד הטרור היומיומי שמפעילים משטרי כיבוש למיניהם.

'מקוללים עלי אדמות' הפך חיש קל לתנ"ך של מהפכנים מהסוג שלא כל כך בחל באמצעים, כמו מלקולם אקס, צ'ה גווארה ופידל קסטרו, והתגלה לעיתים על גופותיהם של אקדוחנים, מתנקשים, מפוצצי שווקים ומטילי רימוני רסס של 'החזית לשחרור מוזמביק' שנאבקה בכובשים הפורטוגלים, 'הצבא הרפובליקני האירי' שנאבק בכיבוש הבריטי בצפון אירלנד, 'הפנתרים השחורים' שנאבקו בגזענות הלבנה בארה"ב, 'הקונגרס האפריקאי הלאומי' שנאבק בשלטון הלבן בדרום אפריקה, 'הארגון לשחרור פלסטין' שנאבק בישראל. 'מקוללים עלי אדמות' אפילו העניק השראה פילוסופית לאנשי רוח כמו פרופ' אלה שוחט, חוקרת ישראלית המתגוררת בניו יורק זה כ־35 שנה, המטיפה משם למהפכה תרבותית וחברתית מזרחית בישראל ואף כתבה את אחרית הדבר לתרגום העברי של הספר.

מי ששאבו אומץ ממילותיו של פנון יצאו לרחובות הערים, ליערות, לג'ונגלים ולמדבריות כדי לדרוש חופש, שוויון, עצמאות, צדק והגינות. הם עשו זאת בתחושה שאין להם מה לאבד זולת הכבלים, והיו ביניהם כאלה שניסו לממש את חלומם באמצעות רצח המוני של נשים, גברים וטף שנקלעו למקום הלא־נכון בזמן הלא־נכון. אך לא רק מילים וכדורים מסוגלים להרוג. גם תמונות יכולות להטיל טרור. הדוגמה הקלאסית היא 'תפוז מכני' של סטנלי קובריק מ־1971על חבורת בריונים בראשותו של אלכס (מלקולם מקדואל) המבצעת מעשי התעללות, שוד, רצח ואונס קבוצתי לצלילי 'שיר אשיר בגשם'. לאחר שמנהיג החבורה נכלא, השלטונות מאלצים את האסיר לצפות בזוועות תוך כבילתו, פקיחת עפעפיו בכוח, טפטוף דמעות מלאכותיות לאישוניו ומתן סמי הקאה, כדי לגמול אותו מהתנהגותו הסדיסטית.

בעוד ב'תפוז מכני' הבדיוני, השלטון מטיל טרור על הטרוריסט עד כדי הפיכתו לשבר כלי, הרי שבמציאות גילו ארגוני הטרור כי הפצה המונית של תיעוד מעשיהם המזוויעים היא כלי יעיל בהטלת אימה על הציוויליזציה השנואה עליהם. עד כה הפיץ ארגון דאע"ש באמצעות האינטרנט עשרות סרטונים מעוררי פלצות המתעדים שיסוף גרונות וכריתת ראשים של שבויים מערביים ומקומיים הנחשדים בבגידה או בכפירה, ואף הסריטו את שריפתו בחיים של טייס ירדני שהשתתף בתקיפות על מוקדי דאע"ש ונפל בשבי הארגון הברברי הזה.

מה תאמר למי שאין לו משהו להעביר?
יש משהו נפיץ בהומור על טרור

כשנזכרים בזוועות האלה, נדמה כי הדברים האחרונים שטרור יכול לעורר הם צחוק ושעשוע. בכל זאת, הקומדיה האמריקאית המטורפת 'אל תתעסקו עם הזוהן' מ־2008 מציגה לוחם מוסד ישראלי (אדם סנדלר) הדולק בעקבות המחבל הפלסטיני פנטום, המוצג כדמות פנאטית רצחנית בעלת מבטא כבד שזוכה להערצתם של המוני ילידים נבערים. הסרט היה להיט גדול בארה"ב ובישראל, אך הוחרם במצרים, בלבנון ובשאר ארצות ערב ואיראן. ב־2005 בכירים בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית והבריטית השתעשעו ברעיון להפיק סיטקום ושמו 'התא', שיתמקד בחברי תא טרור אסלאמי שהגיעו זה עתה מאפגניסטן ונשלחו לשיקגו מטעם ארגון המזכיר את אל־קאעידה. כאשר הטרוריסט אחמד מתאהב בשכנתו שוזרת הפרחים היהודייה ומתקשה לאזור אומץ להזמין אותה לדייט, חברו מוסאב מעודד אותו: "אתה מבריק, אתה משעשע, אתה מוכשר. מי הכין את פצצת המסמרים הכי טובה במחנה האימונים?אתה כמובן!". דיוויד הלבפינגר מה'ניו יורק טיימס' מעריך שהסדרה לא הופקה לבסוף מאחר ש"הקונספט הקומי הזה התגלה כנפיץ מדי".

בישראל המדממת מאירועי טרור הופיעו מדי פעם "מחבלי חמאס" נלעגים בתכניות סאטירה כמו 'ארץ נהדרת', וחיצי הומור הופנו גם כלפי המערכות המסכלות את הטרור, כולל מערכון נועז של 'החמישייה הקאמרית' משנות ה־90 המציג חוקרי שב"כ השוטפים את הדם מידיהם ומוטרדים מממדי הזקפה הלאומית, בעוד עצור פלסטיני ממתין לשובו של אחד מהם המכונה "אבו־צ'ופצ'יק".

מקום מיוחד בפולקלור הטלוויזיוני הישראלי מוקדש לאנשי הביטחון המתשאלים בשדות התעופה. במערכון 'המאבטחת' שביצע רועי בר־נתן על במת הדומינו גרוס ב־2010, הוא גילם את המאבטחת פריצי הקפריזית השואלת את הנוסעת בחשדנות: "המזוודה הזאת שלך? רכוש שלך? את בטוחה? באמא'שלך? את מוכנה להישבע בספר התנ"ך, באחותך, שהמזוודה הזאת שלך? את ארזת אותה לבד? באמא'שלך? מישהו נתן לך משהו להעביר ואז נחטף ודרש ממך להחזיר אותו בחזרה?". רק לאחר שהנוסעת נשבעת למאבטחת "באמא שלי וגם במזוזה!" פריצי ניאותה לאחל לה טיסה נעימה.

לעומת תיאורים הומוריסטיים אלה של התשאול הביטחוני, המשורר הערבי־הישראלי מרואן מח'ול מתייחס לפרוצדורה הביטחונית מזווית צינית וכאובה בספרו 'ארץ הפסיפלורה העצובה' שהופיע ב־2011. בשירו 'ערבי בנמל התעופה בן־גוריון' הוא מספר: "אני ערבי! / הכרזתי בפתח נמל התעופה / לטובת המאבטחת, שלא תצטרך לטרוח". שאלתה הלקונית "מאיפה אתה?" מובילה אותו להרהור פואטי במורשתו ובשורשיו: "פרשיי הם משבט גסאסנה מרמת הגולן – אמרתי / ושכנתי היא זונה מיריחו / שגילתה ליהושע את הדרך לגדה המערבית. / אחרי שכבש אותה בא תור ההיסטוריה / לכבוש אותה מחדש".

המציאות הישראלית נדמית לעיתים כסרט אימה. הטרור מלווה את חיינו כמו צל ענק שאינו מרפה, ללא הבדלי דת, גזע, לאום ומין. החיים בצל מוות אמיתי או מדומה, האורב בפינה, מייצרים סיטואציות מחרידות והזויות כאחד. הקולנוע והטלוויזיה מגבירים את החרדות הקיימות וכך עלולים לגרום להמוני צופים לנהור אחרי מנהיגים חזקים, חסרי פחד ולב, שברגע שתזדמן להם שעת כושר, לא יהססו להשליט על כולנו טרור. לפיכך, המאבק להביס את שלטון הפחד ולשיר שיר לשלום במקום להכות בתופי המלחמה, הוא המאבק על הזכות לחיות חיים ראויים, שהם חיים ללא כיבוש, אפליה ואימת כיליון. במילים אחרות, חיים ללא טרור.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook