fbpx

מסך האימה // מאת גלעד פדבה

0

איך הפכו הקולנוע והטלוויזיה את הטרור לדרמה יוצאת מן הכלל

 

מבחינת הקולנוע והטלוויזיה, לא היה כמעט "צורך" במתקפת ה־11 בספטמבר, לא במאורעות הבטקלאן בפריז וגם לא בחטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה ב־1976. הטרור תמיד שם, על המסך. עם או בלי הזנה חדשותית. הטרור מסעיר את דמיונם של מאות מיליוני צופים ברחבי העולם. מי לא דמיין כיצד הוא מזנק מכיסאו ומושיע את הנוסעים מחוטפי מטוסים עצבניים, בולם בגופו מתאבדים־מתפוצצים בכניסה לסופרמרקט, או מתריע על פצצת תופת וכך מציל את חייהם של מאות עוברים ושבים ברחוב ראשי הומה אדם?

 

תופעת הטרור מעוררת חרדות קשות, פנטזיות הרואיות, זיכרונות אישיים וקולקטיביים טראומטיים, תאוות נקם ומניפולציות פוליטיות נכלוליות של עסקנים הממהרים לרקוד על הדם. השלטת אימה למטרות פוליטיות, אידיאולוגיות, ערכיות ואף הרואיות היא תופעה מחרידה ומפתה כאחד בעידן של אי־­ודאות כ­­שהביטחון הקיומי שביר ורעוע, ואף בתקופות רגועות יחסית העלולות להיקטע באכזריות ברגע אחד כשמטוסים מתרסקים לתוך גורדי שחקים בסרט אימה סוג ד' שהופך למציאות מבהילה.

 

המשיכה של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה המסודרת והמאורגנת לכאוס האלים המתפרץ של הטרור מובילה לייצור של מוצרי קולנוע וטלוויזיה הממסמרים את הצופים לכורסאותיהם באמצעות ספקטקל מרהיב של רציחות, גופות, ייאוש, אבדון ושלל ניצחונות אמיתיים או מדומים ובעיקר מדממים. אחד הפתרונות לסתירה זו שבין האופי השמרני של תעשיית הבידור והאופי פורע הגבולות של הטרור, היא האדרה שיטתית של מיגור הטרור, ההתגברות ההרואית על הרוצחים האידיאליסטים והחזרת הסדר החברתי על כנו, (כמעט) בכל מחיר.

 

כשהטרוריסט נתקל בצ'רלס ברונסון

איך הוליווד החלה להתמכר לסרטים על טרור

 

למעשה, התוצרת ההוליוודית העוסקת בטרור לעולם לא מנותקת מההתפתחות ההיסטורית של אלימות פוליטית. בעשורים הראשונים של המאה ה־20 בקושי הופיעו על המסך תיאורים של מעשי טרור. סרטו של אלפרד היצ'קוק 'חבלן' ('סבוטז") מ־1942 היה ייצוג נדיר של סכנה זו על המסך. אבל ייצוגים אלה נעשו פופולריים בשנות ה־70, כאשר הטרור הבינלאומי, ובמיוחד חטיפות מטוסים, כיכבו בכותרות וזכו לסיקור טלוויזיוני אינטנסיבי. האקדוחן הערבי, המאיים על נוסעים חפים מפשע ופוגע במתקנים מערביים, הפך לנבל הוליוודי טיפוסי. כך למשל, ב'יום ראשון השחור' מ־1977 הטרוריסטית המפתה דהליה איאד (מרתה קלר), ממוצא גרמני־פלסטיני, מגייסת חייל מתוסכל שהשתחרר ממלחמת וייטנאם (ברוס דרן) ויחד הם מתכננים לתקוף את הסופרבול, משחק הגמר של ליגת הפוטבול, במיאמי באמצעות צפלין שיתפוצץ באמצע האצטדיון ויגרום למותם של אלפי אוהדים, כולל הנשיא ג'ימי קרטר.

 

בשנות ה־70 ארה"ב עדיין לא סבלה מהתקפות טרור משמעותיות בתוככי המדינה. לפיכך הציעה תעשיית הבידור בעיקר דרמטיזציה של פרשיות שהתרחשו במקומות אחרים. למשל, הסרט '21 שעות במינכן' (1976) שתיאר את טבח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדה בגרמניה ב־1972. ב'ניצחון באנטבה' (1976) הצדיעה הוליווד למבצע של צה"ל לשחרור בני הערובה שנחטפו בטיסת אייר פראנס והוחזקו באוגנדה, תוך ליהוק של ברט לנקסטר לתפקיד שמעון פרס, הצבתו של אנתוני הופקינס בתפקיד יצחק רבין, ושיבוצה של אליזבת טיילור לתפקיד קרובת המשפחה של אחד מבני הערובה. הגרסה הטלוויזיונית של פרשה זו, 'הפשיטה על אנטבה' (1977), נשענה על דמותו המסוקסת של צ'רלס ברונסון.

 

נקודת המבט המרוחקת יחסית של האולפנים הגדולים על הטרור השתנתה באופן דרמטי בשנות ה־80, כאשר ארה"ב החלה להתעמת באופן ישיר עם מתקפות שכוונו כלפי שגרירויות ונציגים שלה ברחבי העולם. למשל, 444 ימי השבי של בני הערובה האמריקאים בשגרירות ארצם בטהרן, המעורבות האמריקאית במלחמת האזרחים בלבנון, והעימותים שהתרחשו כתוצאה מכך בין חיילים אמריקאים וקיצונים שיעים. בסרט 'מרדף אל תוך הלילה' מ־1981 השוטר דה־סילבה (סילבסטר סטאלון) מבין כי המלחמה בטרור צריכה להיות מעל לחוק.

 

אולי הרעיון של "הלוחם הפרוע הצודק" שגשג עקב אוזלת היד של רונלד רייגן במאבק בטרור והזדקקותם של הצופים לנחמה הכוחנית שמציע הדמיון ההוליוודי. סרטי אייטיז כמו 'הפלישה לאמריקה', 'מחץ הדלתא' ו'מת לחיות' מ־1988 בישרו את הופעתו של תת־ז'אנר שבמרכזו הלוחם הבודד – מעין גלגול מודרני של הפרש הבודד המשליט צדק במערבונים – ובישר את הופעתם של שוברי קופות נוספים כמו ההמשכים לזיכיון המצליח עם ברוס וויליס, 'מת לחיות 2' (1990) ו'מת לחיות 3' (1995); ו'אייר פורס 1' (1997).

 

בלהיט הקולנועי 'Death Before Dishonor' (בתרגום חופשי: 'מוות עדיף מחרפה') מ־1987 שבישר את סרטי "הלוחם הפרוע הצודק", טרוריסטים משתלטים על שגרירות אמריקאית במזרח התיכון וחוטפים בני ערובה כמעט ללא התנגדות. בתגובה, סמל התותחנים ההרואי ברנז מתעלם מהוראותיו של השגריר הליברלי שוחר השלום, נוטל את החוק לידיו, הופך ליחידה צבאית של איש אחד ומציל את החטופים. באחת הסצנות, טרוריסטית ערבייה מקרבת מקדחה לעבר פניו המדממות של לוחם מארינס ומאיימת לחורר אותו.

 

לעומת זאת, טרוריסט מפחיד פחות ואנושי יותר נראה בסצנת הפתיחה של סרטו של איתן פוקס 'ללכת על המים' מ־2004, שבה סוכן מוסד (ליאור אשכנזי) הורג פעיל חמאס מזוקן בספינה השטה במצרי הבוספורוס באיסטנבול. הסוכן מבצע את משימתו בעוד ילדו יפה־העיניים של הטרוריסט נועץ בו מבט מקפיא. דמעותיו של הילד מבשרות את תהליך השינוי שיתחולל בהמשך בנפשו של איש המוסד הקשוח.

 

מה תאמר לציידת טרוריסטים דו־קוטבית?

התמכרות לסיכול טרור, סקס פרוע, חיבורים וניתוקים

בתקופת האבל הממושכת שמיד לאחר מתקפת ה־11 בספטמבר, הוליווד נרתעה מנושא הטרור והעדיפה להתמקד בפנטזיות אסקפיסטיות, במדע בדיוני ובבידור לכל המשפחה. בתעשייה ההוליוודית אף מספרים כי מגדלי התאומים הוצאו באמצעות פעלולים חזותיים מקו הרקיע הניו יורקי בסרטים שהיו בשלבי הפקה מתקדמים בחודשים שקדמו למתקפת הטרור הענקית. רק חמש שנים אחרי הטראומה הקשה הופיע הסרט 'טיסה 93' (2006) המעלה על נס את תושייתם של הנוסעים שנחטפו בשמי פנסילבניה וניסו ברוב ייאוש – אך גם תושייה – להשתלט על חוטפי המטוס.

 

שנה לפני 'טיסה 93' ההרואי, הנפיקה הוליווד את אחד מסרטי הטרור השנויים ביותר במחלוקת בכל הזמנים. זהו סרטו של סטיבן ספילברג 'מינכן' מ־2005, המשווה באופן מקומם למדי בין המחבלים הפלסטינים מארגון 'ספטמבר השחור' שרצחו בדם קר 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972 ובין סוכני המוסד שחיסלו את הרוצחים האלה בפקודתה של גולדה מאיר. במעשייה המשונה שרקח ספילברג, סוכני המוסד נעזרים בין השאר באיטלקי נהנתן בעל יכולות מיסטיות המסייע להם לאתר את הטרוריסטים. בתגובה לטענות שסרטו עלול להיתפס כביזוי זכרם של קורבנות הטרור, טען ספילברג כי 'מינכן' נועד להעלות לדיון שאלות נוקבות לגבי הלחימה בטרור שלכאורה אינה מצליחה להפחית או למנוע אותו.

 

ואילו בטלוויזיה האמריקאית בשנים שלאחר ה־11 בספטמבר, הרבו דרמות הפשע להתמקד באלימות פוליטית ובביטחון המדינה תוך פיתוח עלילות העוסקות באיומים, בחשדות ובביטויים מעשיים לפעולות טרור. פרופ' איבון טאסקר, חוקרת קולנוע ומגדר מאוניברסיטת מזרח אנגליה, טוענת כי דרמות פשע פיתחו מערכת מובחנת של מוסכמות ועלילות שבעזרתן הן מתמודדות עם מה שהיא מכנה "אלימות פוליטית" (כתחליף מכובס ל"פעולות טרור"?) ומתארות את הטרוריסטים כ"אחר" לאומי ותרבותי.

 

הטרור הוא הציר המרכזי של סדרות מתח משובחות כמו 'תא רדום' (שואוטיים, 2005–2006) על ג'יהאדיסטים המסתתרים בארה"ב וממתינים לשעת כושר לבצע את זממם, והסדרה 'היחידה' (CBS, 2006–2009) המעמתת בין העבודה המבצעית של הכוחות המיוחדים ובין קורותיהם של רעיותיהם ויקיריהם הממתינים לשובם. פרופ' טאסקר טוענת כי "טלוויזיית טרור" אינה ז'אנר בפני עצמו אלא מערכת של נושאים החוצים ז'אנרים ופורמטים טלוויזיוניים, מדיווחים חדשותיים ועד פשע וריגול, הממחישים דאגה עמוקה לגבי המדיניות הרשמית של שמירת הגבולות ואבטחת המרחבים העירוניים בארה"ב שלאחר מתקפת ה־11 בספטמבר.

 

סדרת "טלוויזיית טרור" מצליחה במיוחד היא 'הומלנד' של ערוץ שואוטיים, שעלתה לאוויר בארה"ב ב־2011 ומתוכננת להמשיך לפחות עד שלהי 2019. 'הומלנד' התבססה בתחילה (באופן רופף למדי) על סדרת המתח הישראלית 'חטופים' שיצר גידי רף ושודרה בערוץ 2 (קשת) ב־2010. את 'הומלנד' יצר רף בשיתוף האוורד גורדון ואלכס גנסה, והיא מתמקדת בקרי מתיסון, קצינת המבצעים של ה־CIA המגינה על האומה האמריקאית על אף – ובזכות – ההפרעה הדו־קוטבית הקשה שהיא מתמודדת עמה. בעוד רוב חוקרי הטלוויזיה משבחים את הסדרה הזו, פרופ' ג'יימס קסטונגואי מאוניברסיטת סייקרד הארט בפיירפילד, קונטיקט, מוטרד מאוד מההתגייסות הנלהבת של 'הומלנד' למען הממסד הפוליטי. לטענתו, סדרה זו מנצלת תחושות של חוסר ביטחון, טראומה פסיכולוגית ומורכבות עלילתית כדי להצדיק מבצעים שנויים במחלוקת של ממשל אובמה ברחבי העולם. "למעשה", הוא מוסיף, "'הומלנד' תומכת בפיקוח חסר תקדים על חיי האזרחים האמריקאים תחת מטריית 80 מיליארד הדולר שארה"ב משקיעה בביטחון המדינה".

 

חיצים נוספים מופנים לעבר 'הומלנד' בגלל האופן שבו היא מציגה אישה הסובלת מהפרעה נפשית. פרופ' אלכס ביוואן מאוניברסיטת אוסטרליה בניו זילנד טוענת כי גיבורת הסדרה קרי מוצגת כקצינת מבצעים מוכשרת שההפרעות הפתולוגיות שלה הן חרב פיפיות. לעיתים הן פוגעות בלגיטימיות שלה, כשהיא חייבת לשכנע את הסוכנות שהתקפת טרור עומדת בפתח, אך הפרעות אלה מעניקות לה השראה לפריצות דרך מקצועיות. כך למשל, בעונה הראשונה, התקף המאניה שלה גורם לגברים הממונים לפקפק בתיאוריה שלה שברודי, גיבור המלחמה האמריקאי עטור האותות, הוא טרוריסט סמוי. רק בסיום העונה מתברר כי קרי למעשה צדקה וכי ההפרעה הנפשית היא זו שאפשרה לה לחשוב "מחוץ לקופסה" ולמגר את הסכנה.

 

אך באופן סטריאוטיפי, קרי מוצגת כ"אישה המשוגעת" של 'הומלנד' שבריאותה הנפשית הרופפת גורמת לה להשתמש שוב ושוב בסקס כדי לאחוז בכוח ובסמכות. המופקרוּת המוטרפת שלה אף מובילה אותה לסטוצים רבים עם זרים מוחלטים. פרופ' ביוואן טוענת כי הגוף והמצב הנפשי של האישה ב'הומלנד' הם אלגוריה לחרדות הלאומיות הכרוכות במלחמה בטרור: "במקום לחשוב על מגדר ב'הומלנד' כמופע או כחוויה, כדאי שנחשוב על ההפרעה הנפשית של האישה בסדרה זו כתרשים זרימה של חיבורים וניתוקים, הן בעצמיות שלה והן במצב הגיאופוליטי של המדינה".

 

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook