fbpx

ממזרים חסרי כבוד // בעקבות הכבוד האבוד של כמה מהבמאים הגדולים // מאת יונתן גת

היום קשה לדמיין את עולם הקולנוע בלעדיהם

0

על חלקם האוסקר פסח, את חלקם סירסו המפיקים, לאחרים הקהל הפנה עורף. ביניהם ישנם מי שסיימו את הקריירה באופן מביך. אבל היום קשה לדמיין את עולם הקולנוע בלעדיהם. 

"תכפו על הבמאי את רצון המפיקים, דרשו ממנו ליצור את הסרט שיניב רווחים עצומים וקחו ממנו את החופש האמנותי המוחלט שלו – ותקבלו עולם קולנועי עם סרט אחד בלבד, שחוזר על עצמו שוב ושוב" (ז'אק טאטי, 1967)

בזמן שאתם קוראים את הכתבה הזו, מלמדים את סרטיו של הבמאי שבו נדון מיד בכמה עשרות בתי ספר לקולנוע ברחבי העולם. המרצים מתפייטים על סצנת המקלחת המפורסמת, על הדרך שבה שינה את מוטיב הפחד בהוליווד; על ההלם בקרב הצופים, כאשר רצח את אחת הגיבורות שלו בשליש הראשון של הסרט. וגם על שרשרת הופעות האורח, יוצאות הדופן, שמרמזות על טוויסט בעלילה.

אלא שהבמאי אלפרד היצ'קוק לא תמיד נהנה מהמעמד הזה. להפך. במשך שנים לא מעטות נחשבו סרטיו לבידור בינוני. בין היתר, מכיוון שז'אנר סרטי המתח לא נחשב לעידית של תעשיית הקולנוע. ולמרות שהפליא בעשייתו, הפתיע, חידש, שכלל ולימד את הבאים אחריו – הוליווד לא ידעה לגמול לו בזמן אמת.

חמש פעמים ראה כיצד האוסקר ניטל ממנו על ידי מישהו אחר. חלקם היו יריבים ראויים, כמו ג'ון פורד, בילי וויילדר (פעמיים), איליה קאזאן. היה גם בחור אחד שמעטים יודעים היום מיהו – ליאו מק'קארי. אבל בסך הכל, רבים מסכימים שהיום – תוצאות הזכייה היו שונות בתכלית. גם האקדמיה הבינה זאת, ובצעד של צמצום הפסדים אמנותיים החליטה להעניק לו פרס מפעל חיים בשנת 1968. לא שזה עזר לו לקבל ולו מועמדות אחת נוספת, עם שלושה סרטים שיצר לאחר מכן, כולל היצירה החשובה 'פרנזי'.

אלא שכיום, היצ'קוק הוא בטופ. ולא סתם בטופ, אלא חתום על הסרט שנבחר על ידי המכון הבריטי לקולנוע (BFI) לטוב ביותר בכל הזמנים – 'ורטיגו'.

היצ'קוק לא לבד. לאורך השנים פסחה תעשיית הקולנוע על כמה מהיוצרים המוכשרים ביותר שלה. אם זה בפסילתם מתפקידי בימוי, חוסר עניין של משקיעים, התעלמות של האקדמיה וגם הפניית הגב של הקהל והמבקרים. הדור שהחליף את אותם מבקרים ראה בפרספקטיבה יצירות רבות כמופתיות, כשבזמן אמת הן נקטלו. חלקם הספיקו ליהנות מהכרה מאוחרת. חלקם הלכו לעולמם בלי אף טפיחה על השכם. אבל כל אלה כבר לא זקוקים לקידום הוליוודי. סרטיהם המעולים הם אלו שהעניקו להם את הכבוד המגיע להם.

ג'ון קסאווטס

ב־2013 הגדיר המגזין 'ניו יורקר' את קסאווטס כ"אחד הבמאים המשפיעים ביותר על תעשיית הקולנוע האמריקאית בחצי המאה האחרונה". רק חבל שהדברים נכתבו כמעט 25 שנה לאחר שהאיש מת. בחייו התמונה הייתה שונה בתכלית. קסאווטס נאבק קשות לגייס לעצמו מימון לעשיית הסרטים הנחשבים שלו. הסיבה: גישתו לקולנוע הייתה שונה לחלוטין מזו של חבריו למקצוע. הוא התעקש לא לפעול באותה שבלונה של קולנוע מסחרי. לא ליצור עוד סרט בתוך הפורמט האמריקאי ה"עשוי היטב". סרטיו לא הגישו לצופה נוסחה מדודה, שמציגה לו את הגיבורים, ואחר כך מציבה בפניהם דילמה, ואחר כך הקונפליקט, ובסופו של דבר פתרון המאפשר את הקלוז'ר המיוחל של הצופה יחד עם הגיבור וקתרזיס משותף.

ג'ון קסאווטס

ג'ון קסאווטס

קסאווטס מחלק את הסרטים שלו אחרת. הוא מתמקד בגיבורים באופן שונה, לפעמים לאורך כל הסרט. הוא לא מציג את אותה דילמה מייסרת, או שלפעמים היא מוצגת בצורה זניחה. כלומר, היא קיימת, אבל לאו דווקא מניעה את העלילה. מה שמניע את העלילה זו דווקא האישיות של השחקנים. האופי. הכריזמה של השחקן. הדיאלוג שלו עם בן/בת הזוג לאותו שיח. זה נכון גם לגבי המבע הקולנועי שלו. סרטיו מציגים סצנות ארוכות. שוטים מתמשכים. לפעמים זוויות צילום מיוחדות, שיכולות להיתקע על פניו של המצולם זמן ארוך מאוד. הדיאלוגים הם לאו דווקא כאלה שחותרים לפענוח. כל אלה נראו בשעתו כמו "רעל לקופה". ואכן, קסאווטס נלחם כדי לזכות באמון הקהל, לעיתים מלחמה אבודה מראש. בחלק מהמקרים ההכרה באה הרבה אחרי, כמו ביצירה שנחשבת למופתית, 'אישה תחת השפעה'.

בצר לו ובערוב ימי הקריירה שלו, פנה קסאווטס אל המפיק הישראלי מנחם גולן, אז ראש חברת קנון ההוליוודית, שיפיק עבורו את הסרט 'זרמי אהבה' (1984). גולן, שניסה לשדרג את שמה הנחות של החברה, שמח לגייס לצידו במאים בעלי תו תקן של איכות (ז'אק לוק גודאר, פרנקו זפירלי ועוד), והסכים להרפתקה. כשקסאווטס הגיש לו את הסרט הגמור, הביט בו גולן ואמר: "ג'ון, תחתוך רבע שעה, זה ישפר את הסרט". קסאווטס השיב: "אין בעיה, תוך כמה ימים זה מסודר". כעבור כמה ימים גולן צפה בעריכה החדשה ונדהם לראות שהסרט דווקא התארך. הוא קרא לקסאווטס ואמר לו: "מה קורה פה? במקום לקצר ברבע שעה, הוספת רבע שעה!". קסאווטס השיב: "נכון. אבל זה מרגיש קצר יותר". גולן כל כך נהנה מהמשפט הזה וכל כך העריך את קסאווטס, עד שהחליט לתת לו את הגרסה הארוכה (141 דקות. כיום זה נשמע סטנדרטי, בתקופה ההיא זה נראה כנצח), כפי שקסאווטס רצה, למרות שלגולן הייתה הזכות לעריכה סופית.

אך כל אלו לא עזרו. סרטו זה לא צלח בקופות, כמו גם רוב קודמיו.

"אישה תחת השפעה"

"אישה תחת השפעה"

ז'אק טאטי

ב־1958 טאטי הצרפתי, כבר בן 51, היה בפסגת העולם. סרטו השלישי 'זה הדוד שלי' קצר הצלחה עצומה. היצירה עסקה בעולם עתידי שבו הטכנולוגיה המתקדמת תשאב לנו את הרגשות ותחסל כל חלקה אנושית טובה (נשמע מוכר?). הסרט זכה לתהילת עולם. המבקרים סגדו לו, הוא זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, כל הוליווד הריעה לו ושמו של ז'אק טאטי עלה מעלה־מעלה.

בעקבות ההצלחה החליט טאטי שסרטו הבא יהיה עוד יותר חזק, עוד יותר מהפנט ועוד יותר מושקע. לצורך כך הקים עיר שלמה, עם תפאורה עצומה בעלוּת אסטרונומית (Tativille, קראו לה). ההפקה נמתחה על פני שנים. העלויות האמירו וחרגו באופן קיצוני מהתקציב המיועד. אבל טאטי האמין שהסרט החדש, שיתאר בצורה חדה יותר את העתיד לבוא עלינו – בעזרתם האדיבה של הקפיטליזם, הנובורישיות והקדמה המסוכנת – יסחוף קהל גדול יותר מאשר זה שהגיע לסרטו הקודם.

אבל הקהל הפנה לו עורף. הצופים שנהנו בסרטו המבדר הקודם, הרגישו שהסרט 'פלייטיים' (1967) כבד עליהם. הדיסטופיה הקלסטרופובית, שהציגה חיים חנוקים בתוך משרדים קרים, אנשים שמאבדים היגיון כשהם עומדים מול לוחות כפתורים ותקשורת אנושית שהופכת לבלתי אפשרית – כל אלה היו מעיקים להם מדי. הסרט התרסק בקופות וגרם לטאטי לפשיטת רגל. כתוצאה מהכישלון נאלץ טאטי באחרית ימיו לקושש תקציבים מהטלוויזיה ההולנדית והשוודית על מנת לשרוד ולהשלים פרויקטים צנועים.

כיום נחשב 'פלייטיים' לאחת מפסגות היצירה של הקולנוע. הוא נבחר על ידי BBC ו־250 מבקרי קולנוע מכל העולם במקום השמיני ברשימת 100 הקומדיות הגדולות ביותר אי פעם.

באסטר קיטון

בתקופות מסוימות המבקרים מיצבו אותו כקומיקאי גדול עוד יותר מצ'רלי צ'פלין. וזה נדיר. סרטים שכיכב בהם הפכו ללהיט מיידי, אחרים שביים היו שוברי קופות עצומים. הוא הרוויח הון תועפות וגר בארמון של ממש.

בשנות ה־20 של המאה הקודמת, באסטר קיטון, האיש בעל פני האבן וגוף הפלסטלינה, נחשב לכוכב הקומי הגדול של הסרט האילם. גם תקופת הסרט המדבר לא הייתה אמורה להזיק לו. היה לו קול נעים והוא היה מיומן בשילוב בדיחות מילוליות עם סלפסטיק. אלא שיחד עם עידן הקול־נוע במקום הראי־נוע, קיטון נקלע לשיטת האולפנים. השיטה הזו קבעה כי האולפן הוא בעל המילה האחרונה בכל הקשור לתסריטים, והדברים נקבעים על ידי המפיקים – כלומר, ראשי האולפנים הכל־יכולים.

קיטון, שהיה רגיל לאלתר ולפרוח עם הדמיון, מצא את עצמו מסורס. עם צנזורה מעל הראש – לא היה לו סיכוי להצחיק ולרגש את הקהל עם סצנות טובות באמת, שלעיתים נולדו בראשו ממש בזמן הצילומים. אחרי שהודיעו לו שהוא גם איננו יכול לבצע את הפעלולים שלו בעצמו (קיטון סירב להשתמש בכפיל לאפקטים, גם מסוכנים), הוא הבין שהוא גמור. הוא נהיה אלכוהוליסט, התגרש והתרושש. הוא אמנם לא הפסיק לעבוד, אבל נאלץ להסתפק בתפקידים קטנים בסרטים בינוניים, עבור תשלום נמוך. לצורכי פרנסה הוא כתב בדיחות לסרטים של אחרים, בין היתר ללורל והארדי ולאחים מרקס. הוא ביקש שלא יכתבו את שמו בקרדיטים, מרוב בושה.

לעת זקנתו מצא את עצמו מככב בפרסומות זולות לבירה, שמפו ואלקה־זלצר. אמנם ההופעות שלו שם היו בלתי נשכחות (כמו כל הופעה שלו בכל דבר שהוא), אבל הסטטוס היה מחפיר. רק בשנותיו האחרונות זכה לעדנה מחודשת, כאשר סרטיו הוקרנו לקהל מדור אחר, שגילה אותו מחדש. הוא אפילו זכה לסרט על פועלו בעודו בחיים והוענק לו פרס אוסקר לשם כבוד. אבל למרות כל הכיבודים, הוא לא זכה לחזור לביים סרט כמו שהוא ידע ורצה לעשות באמת, והקולנוע כפי שאנו מכירים אותו פספס משאב אדיר של כישרון.

אינגמר ברגמן

הוא זכה להכרה ולכבוד רבים בחייו. אבל באמריקה, הממסד קטלג אותו תמיד כאמנותי וזר מדי. זאת למרות שהשפיע על דורות של במאים אמריקאים מפורסמים. ברגמן, ללא ספק אחד הבמאים הגדולים בתבל, היה מועמד לא פחות מתשע פעמים לקבלת האוסקר. שבע פעמים כתסריטאי ופעמיים כבמאי. תמיד ניצחו אותו, והוא הסתפק שלוש פעמים בפסלון עבור הסרט הזר בלבד. "התיקון הקוריאני" שעשתה השנה האקדמיה, לא מוחה את העלבון של ברגמן, שסרטיו חשובים בהרבה מהזוכה הגדול של 2020, 'פרזיטים'.

אינגמר ברגמן

אינגמר ברגמן

מביך לראות כיצד עבודותיו ביצירות מופת כמו 'תותי בר', 'זעקות ולחישות', 'סונטת סתיו' ו'פאני ואלכסנדר', סרטים שנחקרים עד היום ומשמשים מופת של כתיבה רגישה ופיצוח קודים של נפש האדם – לא זיכו אותו בפרס אישי כפי שהתבקש. הוא גם היה ראוי לפרס על מפעל חיים (וחי עד גיל 89, בעיית לו"ז לא הייתה שם), שלא הגיע מעולם.

כשמסתכלים על הפורטפוליו שלו, אי אפשר שלא לשפשף את העיניים. ברגמן יצר כל כך הרבה יצירות גדולות (לפעמים אפילו שתיים בשנה מו ב־1957 כשביים את 'תותי בר' ואת 'החותם השביעי' במקביל), כך שלאן שלא תפנו, תמצאו בקטלוג שלו זהב, כמעט עד יום מותו.

לא צריך להיות מומחה גדול לקולנוע כדי להבין את משמעות המשקל שיש לסרטיו על האמנות הזו, לאורך חצי מאה. אבל יחד עם זאת, אם להיות כנים, ברגמן לא היה זקוק להכרה האמריקאית ולפרס כמו האוסקר. הוא קנה לעצמו שם של מאסטר עולמי עוד בחייו, צבר לו קהל צופים נאמן בכל העולם ונחשב למקור השראה אדיר לעשרות במאים בעלי שם שיבואו אחריו. כך שהאקדמיה האמריקאית יכלה להתכבד בו, אבל החמיצה את התענוג.

"תותי בר"

"תותי בר"

טרי גיליאם

טרי גיליאם

טרי גיליאם

בשנת 1985 מצא את עצמו בוגר חבורת מונטי פייתון בסערה, שלא האמין שתנחת עליו. זה עתה סיים לערוך את סרטו החדש 'ברזיל', המתאר דיסטופיה עתירת דמיון, עם עולם עתידני של פקידות, טכנולוגיה חדשנית אך מקרטעת, שלטון של פחד ומעקבים אחרי כל בן אנוש (צדק?). סרט מדהים על אדם שרוצה לצאת מכל הברוך המשרדי הזה ורק לעוף לשמיים, אבל גורלו נחרץ לרע.

שמח וטוב לב חיכה להקרנתו בארה"ב. אבל ההקרנה התעכבה מסיבה אחת: סיד שיינברג, שהיה ראש אולפני יוניברסל שהפיקו את הסרט, החליט שהסרט לא "כיפי". אפילו מדכדך. "איך קהל יגיע לראות סרט כזה אפל?", שאל, ובכלל, אמר, הסרט ארוך מדי – 142 דקות. לכן החליט להפוך אותו, בעזרת צוות עורכים מיוחד, לסרט קליל יותר באורך של שעה וחצי בלבד עם "האפי אנד" טיפשי, תחת המסר: אהבה מנצחת הכל.

גיליאם, הידוע במוחו המבריק ויוצא הדופן (הוא היה אמון בין היתר על האנימציה הסוריאליסטית בתוכניות 'הקרקס המעופף של מונטי פייתון' ובסרטי הקאלט של החבורה), לא הצליח לישון בלילה. הוא לא האמין למראה עיניו ולא הצליח לעכל את מה שראש האולפן עולל לסרטו. הוא פנה לשיינברג אינספור פעמים וביקש לשחרר את סרטו כמות שהוא. כשזה לא נענה, גיליאם רכש מודעה בכמה אלפי דולרים בעיתון 'וראייטי', התנ"ך של תעשיית הבידור בהוליווד, תחת הכותרת: "סיד שיינברג, מתי אתה מתכוון לשחרר את הסרט שלי?". כשגם זה לא עבד, גיליאם החליט להקרין את סרטו המלא באופן פיראטי למבקרי קולנוע. בעקבות ההקרנות המחתרתיות זכה 'ברזיל' בפרס איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס, מה שהוביל את שיינברג ויוניברסל להסכים להוציא לאור את הסרט בגרסתו המלאה (כמעט: 132 דקות הפעם).

מאז ועד היום ממשיך גיליאם לסבול מיחסים בעייתיים עם אולפני הקולנוע הגדולים. הם מכנים אותו "פגע רע", הוא חושב שהם בעלי טעם רע. אבל הרומן נמשך בצורות כאלה ואחרות. מה שבטוח הוא שכיום נחשב 'ברזיל' לאחת מפסגות היצירה הקולנועית ויש כאלו שרואים בו את הסרט העתידני המשובח ביותר בכל הזמנים. זה גם הסרט שהעניק לו מועמדות יחידה לאוסקר, בקטגוריית התסריט. הוא מעולם לא חזר לטקס הזה כמועמד, למרות יצירות רבות שזכו לתשבחות בזמן אמת, או בדיעבד ('פישר קינג', '12 קופים', 'פחד ותיעוב בלאס וגאס' ועוד). אגב, המודעה המקורית של גיליאם ב'וראייטי' נמכרת בסכומים נאים באיביי.

"ברזיל"

"ברזיל"

צ'רלי צ'פלין

הנה השיא. הפעם לא מדובר רק באחד מיוצרי הקולנוע הגדולים אי פעם (יש כאלה שיגידו – הכי גדול, ואתקשה להתווכח עם זה), אלא באחד האייקונים המפורסמים ביותר בתולדות האנושות. ולמרות זאת, האקדמיה האמריקאית החליטה לא להעניק לו פרס אוסקר כשהיה מועמד לאלה.

קשה להאמין, אבל צ'פלין הפסיד את הפסלון ב־1941 בקטגוריית התסריט על סרטו 'הדיקטטור הגדול' – אחד הסימבולים הנצחיים של הקומדיה ושל הקולנוע בכלל. אגב, אתם מוזמנים לנסות להיזכר איזה סרט זכה בפרס במקומו (אחסוך לכם ואומר שאין שום סיכוי שתדעו. וגם אחרי שתגגלו – ספק אם אי פעם שמעתם עליו).

אבל זה רק חלק מההיסטוריה המשונה של צ'פלין (הבריטי במקור) בתעשיית הקולנוע האמריקאית. ב־1928 החליטה האקדמיה, בצעד בלתי מובן, להסיר את כל המועמדויות של צ'פלין בקטגוריות המשחק, התסריט, ההפקה והבימוי של הסרט 'הקרקס', ולהעניק לו פרס הוקרה מיוחד על כל אלה. חידה שנשארת בלתי פתורה עד היום. ביתר סרטי המופת שלו, כמו 'זמנים מודרניים', 'הבהלה לזהב', 'אורות הכרך' ו'הנער', הוא כלל לא היה מועמד. בשום קטגוריה.

אם זה לא מספיק, צ'פלין נבעט מארה"ב כשזו החליטה לא לאשר לו כניסה מחודשת למדינה, וזאת בעקבות ציד המכשפות הבזוי שנערך על ידי הסנאטור ג'ו מקארתי וחברי קונגרס נוספים (ראו הרחבה בעניין בכתבתו של אורן נהרי בגיליון זה). צ'פלין, שסומן כקומוניסט, היה פרסונה נון גרטה במדינה לאורך שנים ארוכות. אלא שב־1972 ניסתה האקדמיה לנקות את עצמה עם מתן פרס על מפעל חיים. אבל שום מחווה נוצצת כזו לא תמחה את העובדה שארה"ב התעללה באחד מאבות וגאוני הקולנוע לדורותיו.

׳אורות הכרך׳

׳אורות הכרך׳

אורסון וולס

את הבמאי הגדול הזה אפשר לסווג תחת הכותרת "המקולל". היא נשענת על משוואה שמכילה מצד אחד כמות עצומה של כישרון ויכולות ליצירה מקורית – ומצד שני מפלים של מפחי נפש.

הפער הזה הוא כה עצום, עד שהפך בעצמו לנושא לסרטים דוקומנטריים. אורסון וולס, מי שהוכתר לא פעם כאיש שביים את הסרט הטוב ביותר בהיסטוריה של הקולנוע – 'האזרח קיין' (דורג על ידי המכון הבריטי לקולנוע במקום זה לאורך שנים רבות, וכן בעוד שלל דירוגים נחשבים), ושיצר לא מעט יצירות מופת, נאלץ להתמודד בחייו המקצועיים עם שילוב קטלני של טיפשות מפיקים, כסילות מבקרים, נטישת הקהל וחוסר מזל.

אורסון וולס

אורסון וולס

אחרי ההצלחה הגדולה שלו עם 'קיין', שאותו כתב, ביים ובו גם כיכב – כשהוא רק בן 26 (!) – וולס תיאר את הקריירה שלו כ"עלייה כלפי מטה". ולמרות שהיה ילד פלא, הוא לא קיבל הנחות. להפך. הוא חווה את מכת האולפנים של הוליווד יותר מכל אחד אחר. כמעט כל סרט שניסה ליצור נתקל בדרישות בלתי אפשריות מצד המפיקים לשינויים קיצוניים ו"שיפורים" שרוקנו את סרטיו מתוכנם המקורי: 'האמברסונים המופלאים', 'הכל אמת' ו'הליידי משנחאי' נטבחו על ידי העורכים, עד שוולס לא הכיר בהם יותר כסרטיו שלו.

כשביקש ליצור את הסרט 'מגע של רשע', בכיכובו יחד עם ג'נט לי וצ'רלטון הסטון, החליט המפיק אלברט זוגסמית שהסרט לא מספיק מובן וש"הקהל ייצא החוצה לקנות קולה". לכן החליטו לשנות לחלוטין את התרחשות האירועים, כדי שיהיה קליל וברור לצעירים. מאחר שלוולס לא הייתה זכות העריכה הסופית, הוא נאלץ לאכול את הלב ולראות איך בגלל עריכה פופוליסטית נעדרו ממנו פרטים חשובים שהותירו אותו חסר הסברים לאירועים שונים.

סרטים אחרים שביים זכו לכתף קרה מצד הביקורת, כמו הסרט 'הזר' שהוגדר על ידי המבקרים כפרודיה. סרטים אחרים לא הצליחו למלא את האולמות והיו פרויקטים אחרים שנאלץ לנטוש ולגנוז אחרי עבודה מפרכת, כמו גרסתו ל'דון קישוט' שירדה לטמיון, לאחר שהכוכב הראשי שלו מת באמצע הצילומים. בסוף חייו נאלץ להתפרנס מפרסומות שונות, כולל אחת לשמפניה שאל הצילומים שלה הגיע שיכור (חפשו אותה ביוטיוב ואת הפספוסים שלה). כל הסרטים המצוינים כאן ועוד רבים אחרים נחשבים היום ליצירות מופת כה חשובות, עד שנעשים מאמצים עליונים לשחזרם כדי שיתאימו לכוונתו המקורית של וולס (לא תמיד בהצלחה). אם הוא היה יודע איזה כבוד הוא יקבל מתעשיית הקולנוע, מהמבקרים ומהקהל, הוא ודאי היה מרים לכבוד זה כוס שמפניה.

"מגע של רשע"

"מגע של רשע"

יוסף סידר | הישראלי שהגיע לו

לא ניתן לזווית הישראלית לחמוק מהכתבה הזו. כי היא באמת מתבקשת במקרה זה. בשנת 2011 ביים יוסף סידר את הסרט 'הערת שוליים'. מככבים בו שלמה בראבא וליאור אשכנזי כאב ובנו, שניהם פרופסורים שעוסקים בחקר התלמוד בשתי גישות שונות, והמתיחות ביניהם מגיעה לשיאה כאשר נודע שהבן יזכה בפרס ישראל ולא אביו.

לדעת כותב שורות אלו, מדובר באחד הסרטים הטובים שנעשו בישראל ובסרט משובח בקנה מידה בינלאומי. ולא רק הנ"ל חושב כך. הסרט זכה בתשעה פרסי אופיר ובפרס התסריט בפסטיבל קאן, והיה מועמד לפרס האוסקר האמריקאי. זוהי הפעם השנייה שסידר היה מועמד לפרס, שכן הוא הגיע עם הפפיון לאולם קודאק כבר ב־2007 עם סרטו 'בופור', אז הפסיד לסרט האוסטרי 'הזייפנים'.

סידר // צילומים: יח"צ

סידר // צילומים: יח"צ

אבל ההפסד השני, ב־2011, היה עוול גדול. במיוחד כאשר ניצח אותו 'פרידה', סרטו הבנאלי של הבמאי האיראני אסגאר פרהאדי, העוסק בזוג הנמצא בהליכי גירושים. רבים מאמינים שהמצב הפוליטי המתוח באיראן, על רקע תחילת מחאות אזרחיות מול שלטון האייתוללות, והעובדה שמהדיקטטורה המוסלמית נולד סרט שעוסק גם בזכויות האישה – הם שהטו את כף האקדמיה לבחור בסרט זה. ההתפעלות מיוצר שפועל במדינת אויב בניגוד להלך הרוח של המשטר תמיד מעוררת רושם גדול. בכל אופן, לדעת רבים מדובר בפשטות בבחירה משיקולים לא קולנועיים.

'הערת שוליים' היה אחד הסרטים הישראליים הכי מוצדקים לזכייה באוסקר. יוסף סידר נאלץ לשוב בידיים ריקות פעמיים ולא בצדק. אבל הוא יכול להתנחם בעובדה שהוא במקום טוב, יחד עם גדולי במאי הקולנוע בכל הזמנים. סידר הוא רק דוגמה אחת לקיפוח מתמשך שלנו בתולדות האוסקר. היו כמה סרטים טובים שבהחלט הגיע להם לזכות, כמו 'ואלס עם באשיר', 'עג'מי', 'הבית ברחוב שלוש'; והיו גם כאלה שלא זכו כלל למועמדות, כמו 'החיים על פי אגפא' הנפלא ועוד. אבל אתם יודעים, תמיד נוכל להאשים אותם באנטישמיות, גם אם הוליווד מפוצצת ביהודים.

׳הערת שוליים׳

׳הערת שוליים׳

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook