fbpx

מי צריך את מועצת העיתונות?

0

כל הקיץ סערה הברנז'ה העיתונאית סביב פרשת התאבדותו של תנ"צ אפרים ברכה. הגילוי כי עיתונאי 'מעריב' אבירם זינו חשף אותו לכאורה כמקור, הביא את כל הקולגות מתא כתבי המשפט – ובכלל – לנגח את זינו ואת 'מעריב', בטענה לפרקטיות אתיות פסולות וחטיאה למקצוע. יותר משלושה חודשים אחר כך, בתחילת אוקטובר, החליטה מועצת העיתונות לדון בתלונה נגד זינו.

מלבד הסחבת המגוחכת כמעט בעידן שבו הכול מהיר, ראוי לשאול: האם זה בכלל משנה? האם מישהו ישמע או ידע מה החליטה המועצה? והאם החלטתה תשפיע באיזושהי צורה על גוף התקשורת נשוא העניין, על עובדיו או על קוראיו? רוב העוסקים בעיתונות בישראל, כנראה, ישיבו ב"לא" מהדהד לכל השאלות.

לפני מספר שבועות קראה חוקרת התקשורת, העיתונאית ענת באלינט (במאמר שפורסם ב'דה מרקר') לפרק את מועצת העיתונות, בטענה שהיא כבר אינה רלוונטית ואף חוטאת לתפקידה כשומרת הסף של האתיקה, האחריות והמקצועיות העיתונאית. אף שבראש המועצה עומדת שופטת עליון בדימוס – דליה דורנר – שאין חולק על הגינותה וכוונותיה הטובות, קשה להבין מהו תפקידה או מהן יכולותיה של המועצה הזו. יש המרחיקים והטוענים שהיא אפילו מזיקה למקצוע. הבעיה מתחדדת דווקא בימים אלה, כשהצורך בגוף שיתווה קווי מתאר אתיים למקצוע העובר טלטלות עולה. שלא לדבר על הצורך להגן על התקשורת הישראלית מניסיונות להצר את צעדיה.

כאן זה לא רגולטור

מועצת העיתונות פועלת בישראל מאז 1963, אז הוקמה בהשראת גופים מקבילים בעולם על ידי נציגי העיתונות ונציגי ציבור. מטרות הגוף, על פי הדו"ח לשנת 2013 והאחרון שמופיע באתר "גיידסטאר", הן "שמירה על חופש העיתונות, על זכות הציבור לדעת, הגדרת כללי אתיקה עיתונאית לעוסקים בתקשורת ופיקוח על קיומם". בשנה זו עמד מחזור הפעילות של העמותה על 1.2 מיליון שקלים. מקור הכנסותיה הוא מדמי חבר שעמדו על 440 אלף שקלים, מעט פחות מבשנה הקודמת; מתן שירותים מקצועיים בהתנדבות על ידי שופטים ועורכי דין שעלותם הוערכה כחצי מיליון שקלים; ומעט תרומות נוספות. דמי החבר שעומדים בבסיס תקציב המועצה משולמים על ידי כלי התקשורת החברים בה וזו, לדעת באלינט ואחרים, אחת הבעיות במתכונתה הנוכחית: התלות של מועצה מפקחת בכספי הגופים המפוקחים, שנעים בין 5,000 ל־90 אלף שקלים לשנה לכל גוף, ונקבעים לפי גודלו והכנסותיו.

העיתונאי הוותיק דורון גלעזר היה חבר המועצה בתוקף תפקידו כעורך 'מעריב', ולאחר מכן גם כנציג ציבור. הוא אינו חושב שהמועצה איבדה את הרלוונטיות שלה, אלא תוהה אם אי פעם הייתה לה כזו: "אני לא זוכר תקופה של רלוונטיות של הגוף הזה לתחום העיתונות. אלה שיושבים שם מטעם המקצוע הם בעלי האינטרסים. עם זאת, לנציגי הציבור אין באמת מושג מה קורה. רובם אקדמאים שמנותקים מהמקצוע ואינם יכולים לדעת מה קורה בכלי התקשורת. הם נפגשים מפעם לפעם לדיונים שלא מחליטים בהם החלטות מהותיות". גלעזר חושב שהבעיה העיקרית של מועצת העיתונות היא שאינה גוף סטטוטורי בעל סמכויות מעוגנות בחוק. "לא באמת סופרים את המועצה. הפעילות המשמעותית היחידה שלה היא בתי הדין לאתיקה, אבל אלה חסרי סמכויות ונטולי יכולת להגיע לחקר האמת". עמדתו של גלעזר ביחס להיעדר סמכויות המועצה משותפת לרבים, שהיו שמחים לראות מועצה עם יותר שיניים. הבעיה היא שעיגון תפקיד המועצה כגוף רגולטורי מחייב חקיקה שממנה כולם, כולל דורנר שעומדת בראש המועצה בתשע השנים האחרונות, רוצים להימנע.

גופים רגולטוריים בעלי שיניים קיימים בתחום התקשורת. כמו למשל הרשות השנייה, שיש מי שרואים בהפעלת סמכויותיה רגולציית־יתר, לעתים אף צנזורה, כשזו מפעילה סנקציות נגד זכייני השידורים המסחריים מסיבות שונות. עד כמה המודל הזה מתאים לתחום העיתונות הכתובה? לא יותר מדי. הגופים המסחריים בתחום השידורים נולדו למציאות שבה הרגולטור – הרשות – כבר היה קיים. הקמת רגולטור חדש, שיפקח על כלי תקשורת שפועלים כבר עשרות שנים בלי פיקוח, היא כנראה משימה בלתי אפשרית. אולי גם לא רצויה, ודאי כשישנה הזדמנות בעניין לשלטון לדחוף את ידיו לענייני התקשורת, באמצעות הרגולציה.

לענת באלינט עצמה אין טענות פרסונליות נגד הדמויות הפעילות במועצה, אלא נגד השיטה עצמה. "נציגי הציבור שיושבים היום במועצה הם אנשים מצוינים שכן יש להם ניסיון והם מכירים את התחום", היא אומרת ל'ליברל'. "זו בעיה משנית. הבעיה של המועצה היא בעיה מבנית עמוקה. זה תמיד יישאר בסוף כלי בידי המו"לים לשמור על האינטרסים הכלכליים שלהם. לאף אחד אין רצון לשנות את זה ולהפוך את המועצה לבעלת רוב של נציגי ציבור שלא קשורים באינטרסים. מה שנדרש מחברי מועצת העיתונות זה חוש צדק ראוי והבנה של אתיקה עיתונאית. גם שופטים בבתי משפט לא תמיד בקיאים בכל נושא שמובא אליהם, אבל יש אמון ביכולת שלהם, וכך רצוי שיהיה במועצה. אנשים עוזבים את מועצת העיתונות כי זה גוף בלתי יעיל ובלתי ראוי, שמכסה על בעיות אתיות במקום לטפל בהן".

שאלת 'ישראל היום'

אכזבה מטיפול המועצה בסוגיה אתית הייתה גם בעקבות פרשת ההתנצלות של חברת 'חדשות 10', לאחר שידור כתבתם במגזין יום שישי על בעלי 'ישראל היום' שלדון אדלסון. בעקבות ההתנצלות התפטרו מגיש התכנית דאז גיא זהר, העורכת רותי יובל והמנכ"ל ראודור בנזימן. מתצהיר שהגישה יובל במסגרת עתירה לבג"ץ, בדרישה להכריז על ההתנצלות כבלתי קבילה, עלתה תמונה בעייתית של מעורבות בעלי המניות בתוכן החדשות. כך למשל, הצהירה יובל כי בנזימן סיפר לה ש"הובהר לו שאם לא יחתום על ההסכם המחייב את הערוץ לשדר את נוסח ההתנצלות שהכתיב אדלסון, מילה במילה, כמו גם על סעיף סודיות שאוסר לדבר על ההתרחשויות שקדמו להתנצלות, לא יוזרמו הכספים החיוניים לערוץ, והדבר יחרוץ את גורלו של הערוץ לסגירה". את העתירה הגישה עמותת "הצלחה" שיועצה המשפטי הוא עו"ד אלעד מן, כיום חבר בעצמו במועצת העיתונות. בספטמבר 2011, זמן קצר לאחר ההתפטרות, קיימה המועצה דיון בפרשה, אולם בהיעדר יכולת חקירה ובשל הסכם הסודיות שמנע מיובל להשיב לשאלות, לא התקבלה החלטה משמעותית. כחודשיים (!) לאחר מכן פרסמה המועצה הודעה שהביעה חשש מ"אפקט מצנן" על העיתונות בעקבות הלחצים שהופעלו על ערוץ 10.

גורם, שהיה מעורב בסיפור וביקש שלא להזדהות, מותח ביקורת על טיפול המועצה בנושא: "זה היה סיפור שמועצת העיתונות הייתה צריכה לקפוץ ולטפל בו בכל הכוח. בשונה ממה שקורה במקומות אחרים בערוץ 10 לא ניסו להסתיר את הניסיונות והלחצים להגיע להסדר בדרישה של אדלסון להתנצלות. אנשים עשו מזה עניין והתפטרו על זה. זה היה תיק מהחלומות לגוף מקצועי לטפל בו, וכל מה שיצא זו איזו אמירה אנמית על 'אפקט מצנן'. הבעיה של המועצה היא לא בהרכב או במבנה אלא בסמכויות. היום הם אפילו לא בוחנים את השיניים שלהם ולא מתעקשים על נושאים מהותיים כמו שקיפות של בעלי שליטה בתקשורת והאינטרסים שלהם".

רוב של נציגי ציבור במועצה נשמע טוב על הנייר, אך במדינה קטנה כמו ישראל קשה למצוא מספר משמעותי של נציגים הולמים, שבאמת אינם קשורים באיזשהו אופן לאיזשהו כלי תקשורת. וגם הטענות שנשמעו, שלפיהן גורמים שאינם מתוך התחום, עשויים לקבל החלטות מנותקות מהשטח, הגיוניות למדי; למשל, בתחום התוכן השיווקי, ש"הכשרתו" על ידי מועצת העיתונות ניצבה בלב אחת הביקורות שהפנתה באלינט כלפיה. תוכן שיווקי הוא היום מקור הכנסה מרכזי של רבים מגופי התקשורת, גם המשודרים, גם האינטרנטיים וגם המודפסים. ברור שבעולם אקדמי־אוטופי לא היה לו מקום, ומועצה שמורכבת כולה מנציגי ציבור יכולה עקרונית לקבוע שתוכן שיווקי מהוה הפרה של כללי האתיקה העיתונאית. החלטה שתאסור על תוכן שיווקי – ככל שלאיסור כזה מטעם גוף ללא יכולת אכיפה יש משמעות – תהווה גזר דין מוות כמעט לכל כלי התקשורת, ומה הועילו חכמים בתקנתם?

.

צילום: אוליבייה פיטוסי, 'הארץ'

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

שתף