fbpx

מי הרג את מפלגת העבודה? // רשימה מאת יונתן שם־אור

0

זו עדיין לא גופה שמונחת על שולחן הניתוחים ב־CSI, אבל מדובר בפגיעה אנושה, רב־מערכתית, שמקשה מאוד על הדיאגנוזה. מפלגת העבודה פגועה מאוד. חלק אומרים שהיא גוססת, ואין מה לעשות. אלה מחלות של גיל, אומרים, היא ממילא גלשה מעבר לתוחלת החיים שלה, וכל יום נוסף הוא בונוס.

 

לא כל החבלות והמכות השפיעו באופן זהה. יש שטפי דם מפחידים שבסך הכל מצביעים על פגיעה שטחית בשטח העליון של העור, ויש נתוני מעבדה שלא נראים בעין רגילה אבל הם מלמדים על גלישה במדרון ללא מוצא. חבורת הרופאים והמומחים שמצטופפת סביב המיטה לא מצליחה להגיע לאבחנה מוסכמת. על פרוגנוזה, דרך טיפול שתבריא את הגוף הכל כך פגוע, אין בכלל מה לדבר. קשה להסכים על המכה הקטלנית, זו שבעצם גרמה למצב הקשה הזה, ועד שלא מאתרים את המכה המוחצת, גורמת הנזק העיקרית, קשה להצביע על הפושע, זה שגרם לה.

 

מפלגת העבודה חולה מאוד כבר הרבה מאוד זמן. אחת המחלות הקשות ביותר שלה נוגעת לתחום הנפש. מדובר בהיפוכונדריה הפוכה. בריאות פסיכוסומטית. אמונה מלאה כי היא בריאה לחלוטין, וכל הרופאים, בדיוק כמו המצביעים, פשוט טועים.

 

כשהעסקנים ניהלו לנו את החיים

הפגיעה במערכות התחילה לפני הרבה מאוד זמן. היא מקננת בגוף כבר עשרות שנים, ומבשרת על עצמה מדי פעם. עכשיו, היא מרחפת מעליה וסביבה במשפט התקיף־מוכיח, שמורה על התפארת מפעם. אנחנו, אומרים ראשי המפלגה, אנחנו המפלגה שהקימה את המדינה. וואו.

 

למה לומר את זה. למי זה מועיל. מעטים מאוד מאלה שחיו אז, בשנות ההקמה הראשונות, עדיין מסתובבים כאן. מהעידנים הקדומים ממש, שנות ה־20 שבהן נוצרה המסגרת, נותרו בודדים ממש. אלה היו שנות ה־30 שבהן המפלגה הגיעה לשליטה מוחלטת על היישוב, המוסדות, המפעלים, הקואופרטיבים, מערכת החינוך, המסגרת הקדם־הצבאית. יומן ההיסטוריה מסמן את 1935, אחרי הבחירות לסוכנות היהודית, הגוף הקובע. זאב ז'בוטינסקי פרש עוד לפני כן, ובעקבות רצח ארלוזורוב שהכתים את הימין הציוני, בן־גוריון נבחר. במשך כמעט 30 שנה הוא שלט פה. איפה הוא ואיפה ביבי.

למרות שרק חלק מכיר את הסיפור, כולם חווים אותו עד עכשיו, בתוך אותו דבר עמום הקרוי זיכרון קולקטיבי. בלי תאריכים, בלי שמות, רק חריטה בתוך התודעה. שנות המדינה הראשונות, אותן 15 שנות בן־גוריון בראשות הממשלה (13, למעשה, כשמשה שרת החלש החליף אותו לשנתיים), לא היו סתם קשות. אלה היו שנים גרועות מאוד. אומרים שלא הייתה ברירה. שמדינה ואומה חדשה נולדת בייסורים. אולי. אבל אל הקושי הראשוני, המובן, הסתפח משטר ריכוזי כמעט צפון קוריאני. פקידי המפלגה שלטו בכל התחומים, צנזורה על הסרטים והמחזות, קיצוב מזון ומצרכי יסוד, ממשל צבאי לערבים, מיסים עצומים, אין טלוויזיה, אין כמעט תעשייה. אינדוקטרינציה מוזרקת לוורידים, מהתעמלות הבוקר שלפני השיעור הראשון בבית הספר ועד לצפצוף הנועל את מהדורת החדשות האחרונה ברדיו, בחצות הלילה. כאן ראומה אלדר, ושם אתם ואתן, נתיני ממשלת מפא"י.

 

כל ההצדקות בדיעבד על הזמנים הקשים, על העלייה הגדולה שהיו חייבים לקלוט, על אומת פליטים נרדפים מוצלים מאש ומעוני, שנבנית יש מאין, בלי משאבים, בלי ידע – כל אלה לא מטשטשים את האמת. המדינה הייתה שדה משחק בלעדי של עסקנים אדנותים, צבועים וטיפשים בחלקם, חוטפי הזדמנויות, ושל תיאורטיקנים צדקנים שחרכו כמעט הכל.

 

השגיאות הגדולות שנעשו עד אמצע שנות ה־60 זועקות אלינו עד היום מכל פקק תנועה בארץ שברחה מהקמת תשתיות, מכל עיירת פיתוח מיותרת שצעיריה ממשיכים לנטוש, דור אחרי דור, מימת החולה שיובשה. ומכל אשנב של פקיד ממשלתי שמתנהג ומדבר עד היום בדיוק כמו ציגלר של אפרים קישון. קראו לזה סוציאליזם. אבל זו בעצם הייתה דיקטטורת פקידים שנועדה לשמר את שלטון המפלגה. העובדה שעד עצם היום הזה אין למשל קצבת אבטלה לעצמאים, העסקים הקטנים נחנקים ורשויות המס מתייחסות לכל פרילנסר כאל עבריין, היא שריד חי ומועך של התקופה ההיא, שבה שלטה מפלגת הפועלים של ארץ ישראל. יש עובדים הגונים וישרי דרך, ויש בורגנים שמנים וערמומיים שעושים כסף מהעמל והזיעה שלהם. שישלמו.

 

המכות של גולדה

צלקות המכות של בן־גוריון ניכרות היטב עד היום על גוף האומה. העובדה שהחרדים לא מתגייסים ובחלקם הגדול לא עובדים, היעדר תחבורה ציבורית בשבת, חוסר היכולת להתחתן עם מי שרוצים – גם אלה הם תוצר ישיר של העידן ההוא. מפא"י ההיא עדיין שטה בעורקי האומה, וממשיכה להרעיל את הגוף. הצדקות הבדיעבד לא משנות את העובדה.

 

העקשנות הלא תיאמן של דוד בן־גוריון, הביטחון העצמי של האיש הנמוך עם הרעמה שהאמין כי לא חשוב מה העם רוצה, אלא מה, לפי דעתו הקובעת, הוא צריך, הצמיחה את שיטת השלטון. הממשלה אחראית על הכל. בן־גוריון, שמאוד אהב את ארה"ב, פעל באופן מנוגד לגמרי מארץ המהגרים הענקית שבין האוקיינוסים. שם, משהגעת אליה, לא קיבלת כלום, חוץ מהזדמנות. ארה"ב לא נותנת למהגרים אליה אפילו תעודת זהות. מפא"י שלטה בארץ בשיטה הפוכה. הממשלה נותנת הכל. עבודה, חינוך, קידום צבאי, אישור יציאה מהארץ, עיתון, מפעל, תיאטרון, סרטים. כדי לקבל, אתה מוכרח ללכת עם המפלגה הנכונה, מפלגת השלטון הנצחי. בלי הממשלה, בלי המפלגה, אתה יכול לחפש את החברים שלך. לטובתך, כדאי שיהיה להם פנקס אדום.

 

ימי בן־גוריון היו עידן המונופול על התקשורת. בלי טלוויזיה, אבל עם תחנת רדיו אחת, קול ישראל (ועוד אחת צבאית), עיתון מפלגתי שכל חבר הסתדרות ועובד מדינה חייב לרכוש, ושני עיתוני ערב שדבררו באופן קבוע את המשטר, הבטיחו את ההיצמדות לקו הרעיוני המרכזי. האידיאל היה שירות המולדת, הנתיב היה גיוס לצבא, לגרעין של הנח"ל, ולהקים קיבוץ חדש. הורה היאחזות. הקיבוצים היו מעמד האצולה הציונית. הם קיבלו את הקרקע, את מכסות המים ואת האשראי הפתוח מבנק הפועלים. בתמורה, כמו בכל מערכת אצולה, הם סיפקו את החיילים, את הקצונה הקרבית, את לוחמי העילית, את הטייסים. ישיבות המטה הכללי בימי שישי היו מסתיימות לא פעם בנסיעת האלופים לקיבוץ, למלא שם את תורנות המטבח. המטכ"ל דיבר קיבוצניקית. גם חלק גדול מהממשלה. האצולה תמיד שולחת נציגים לטירת השלטון.

 

הבקיעים התחילו בתחילת שנות ה־60. ג'ון קנדי הצעיר והכריזמטי הוא נשיא ארה"ב. אלביס פרסלי וקליף ריצ'רד עדיין אהובים על ידי הצעירים, אבל הנוער כבר מגלה את הביטלס. הם שמעו אותם על הפטפונים הניידים, מזוודות גארארד שהרעידו את מסיבות הרוק והסלואו, וברדיו רמאללה, ובתשובה הישראלית שהוצבה מול התפקרות הנוער – רשת ב', שנקרא אז הגל הקל. גלי צה"ל עדיין שידרו רק ארבע שעות ביום.

 

גם תל אביב הצביעה למפא"י, אבל מומו ובנצי לא היו בעניין. הם התמקדו במונטנה, בנערות, בחיים עצמם, לא בסיסמאות האיש משדה בוקר ועדת עסקניו מבית ההסתדרות והממשלה. כאשר בן־גוריון התפטר ב־1963, והוא בן 77, זו הייתה שעת החסד הגדולה של מפלגת פועלי ארץ ישראל. זה היה הרגע שבו אפשר היה להתחיל לתקן את השברים הגדולים, את מכות סנטר הקורנס העיקש של האיש הזקן, שקעקעו גם את המדינה וגם את המפלגה ששלטה בה.

 

לוי אשכול, המחליף, שחשב ביידיש, היה יהודי חכם ומפוכח. בלי שום כריזמה, אבל עם הרבה שכל ישר, התחיל במלאכת התיקון. הוא הבין כלכלה, וככה, המעשה הראשון בתפקיד היה למנות את פנחס ספיר כמחליפו בתפקיד שר האוצר. סוציאליזם, חשב אשכול, זה יפה מאוד, אבל אם רוצים להמריא, מוכרחים לתת לאנשים להרוויח. מה שהסינים תפסו לפני עשור וחצי, אשכול הבין כבר אז.

 

העבודה של ספיר הייתה יצירת מעמד של בעלי הון ואנשי עסקים שיזניקו את הכלכלה. האמצעי היה הפרטה. מסירת נכסי המדינה לאנשים פרטיים. הרבה אנשים התעשרו אז בן לילה, נוכלים שגשגו, אבל המטרה הושגה. ישראל עלתה על דרך המלך של מדינות המערב. הוא גם ביטל את הממשל הצבאי והתיר את קיום צוואת ז'בוטינסקי, מייסד הימין העברי שמת בניו יורק שמונה שנים לפני ההכרזה על המדינה. ז'בו הורה על הבאת גופתו לקבורה בארץ רק כאשר ראש ממשלת ישראל הריבונית יצווה על זה. בן־גוריון מיאן, אשכול התיר.

 

השינוי המבני המהיר בכלכלה הישראלית התחיל לחרוק. המיתון שפרץ ב־1966 הוליד יחד עם הדכדוך והייאוש גם את ספרוני בדיחות אשכול, שהתחתן בשנית עם אישה הצעירה ממנו ב־34 שנים, וגם את בדיחת העשור ההוא: האחרון שיוצא מ(נמל התעופה ב)לוד, מתבקש לכבות את האור. רק מלחמת ששת הימים הפכה את המגמה. אותה, ואת הראש של כל מדינת ישראל.

 

לראש של מפא"י, שאז כבר נקראה המערך, הניצחון הניסי נכנס כמו בקבוק וויסקי למוח. מי יכול עלינו. אשכול עצמו, שהוזז מתפקיד שר הביטחון לטובת משה דיין שבוע וחצי לפני שהמלחמה פרצה, הגיב אחרת מהחברים המסוחררים בהנהגה. כשראה את סימוני קווי הפסקת האש שהוסיפו לישראל פי שלושה שטח ממה שהיה לה, ואוכלוסייה בערך באותו גודל, פשוט נאנח. קינדערלך, שאל, מה נעשה עם כל זה?

 

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקרוא את המשך הכתבה? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

איור: אביטל מנור

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019