fbpx

מי הזיז לי את הממלכה? // אלעד שמחיוף

0

כיצד יכול כותב לבחור את נקודת הזמן שבה יתחיל לספר על מערכת יחסים שכשלה? פרידה היא הרי תהליך, כמו התאהבות, וככזו קשה לרוב לשים את האצבע על רגע אחד מדויק שבו באמת התחיל הסוף. אפשר בהחלט לטעון שאת הסוף של סיפור ה"ברקזיט" אפשר היה לראות עוד בהתחלה, עת ביקשה לראשונה בריטניה להצטרף לשוק האירופי החופשי בשנות ה־60; רק כדי להיתקל בווטו צרפתי מחשש להשתלטות אנגלית על היבשת. אם תרצו, אפשר גם לבחור את משאל העם של 1975, שנתיים אחרי שבריטניה הצטרפה סוף סוף לאיחוד, ובו, למרות ניצחון גדול לתומכי ההישארות, בלטו חילוקי הדעות, והוויכוח הרעיד את המערכת הפוליטית בממלכה.

רגעים כאלה אינם נדירים במיוחד. אפשר למצוא בקלות משברים נוספים, ויכוחים עזים בנושאי כלכלה ומטבע, מתיחות סביב האיסור האירופי על ייבוא בקר בריטי עם התפרצות מחלת הפרה המשוגעת או המיני חרם של ראש הממשלה הבריטי גורדון בראון, שפספס ב־2009 את הסכם החתימה על אמנת ליסבון, שהעניקה עוד כוח לדיפלומטים בבריסל.

לא נשלה את עצמנו, השותפות בין בריטניה לאיחוד האירופי היא לא סיפור האהבה הגדול ביותר במאה ה־20. שני הצדדים נכנסו לנישואין האלה מתוך אינטרסים קרים ומחושבים, אבל הפרידה, הו הפרידה, הייתה רוויה באמוציות. הלורד ברקזיט צבר בלבו משקעים במשך זמן רב, הוא הרגיש שהאיחוד מנדנד לו, מייצר עבורו מטלות אינסופיות ללא תוחלת, מתערב בכל תחום של חייו ובאופן כללי רק מפריע לו להגשים את עצמו. "אם אהיה שוב רווק", חשב לעצמו, "השמיים הם הגבול". לורד ברקזיט הביט במראה וראה אימפריה, כזו שאחזה בידה את העולם כולו, מניו זילנד ועד קנדה, מהודו ועד פלסטינה. הוא, בניגוד למדינות האיחוד, ניצח בשתי מלחמות עולם, שימר שושלת מלוכה וגידל בין בניו ובנותיו את ממציא המחשב, את מחבר "קיצור תולדות הזמן"ואת הביטלס. ככל שהלך הלורד וטפח לעצמו על השכם, כך הלכה וגדלה האיבה שחש כלפי האיחוד, שלתפיסתו עומד בינו לבין הגדולה.

למען הכנות וההגינות, האיחוד אינו תמים, והרוויח ביושר ובעמל רב את הביקורת כשהמשיך לדרוש משאבים לטובת דיפלומטים אפורים, שאיש לא באמת יודע מה תפקידם ותרומתם – מה שלא מנע מהם לחלק הוראות. בעוד כל אלה יכולים בהחלט להסביר איך הגענו עד הלום, זו עדיין ראייה צרה וחלקית של תופעת הברקזיט; זו שבקווי דמיון מסוימים חזרה על עצמה עם משאל העם שדחה הסכם שלום בין קולומביה למורדים, או עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב. כדי להבין באמת את הברקזיט צריך לבחון לא רק את המשבר ביחסי בריטניה־האיחוד האירופי, אלא גם, ואולי בעיקר, את המשבר ביחסי בריטניה ובריטניה האחרת.

.

הקוטביות של בריטניה

בעוד על הדף הלבן שמאחורי הפרגוד הופיעה שאלה אחת באנגלית פשוטה, "האם הממלכה המאוחדת צריכה להישאר חברה באיחוד האירופי או לעזוב את האיחוד האירופי?", מאחוריה הסתתר עולם ומלואו. ב־2016 טבעי לראות את הגלובליזציה כמובנת מאליה. אם טבע החוקר מרשל מקלוהן את המונח "כפר גלובלי" לפני יותר מחמישים שנה, הרי שהיום העולם כולו הוא לכל היותר דירת חדר. למרות זאת, מתברר שהגלובליזציה לא רק שאינה חלק בלתי נפרד מחיינו, אלא שאפשר גם לפקפק בה, להתנגד לה, ובמקרים מסוימים אף לצמצם אותה. 17.4 מיליון בני אדם, שהם 51.9% מהמצביעים במשאל העם, הלכו ראש בראש נגד הגלובליזציה וניצחו. הם, ברובם הגדול, אנשי בריטניה האחרת, מי שחשים שהגלובליזציה השאירה אותם מאחור.

בחיתוך גס אפשר לראות שהאזורים שהצביעו בעד היציאה נהנים מהשותפות באיחוד, אך ברובם ראו בו גוף מסואב שגורם להם נזק. הם חיים באזורים שבהם ריכוז המהגרים נמוך יותר, אבל העידו שבריטניה צריכה למנוע כניסה של זרים. אז מה בעצם קרה כאן? אנשי בריטניה האחרת ראו כיצד במשך שנים הפוליטיקאים בווסטמינסטר מבטיחים הבטחות, רק כדי לאכזב ולשכוח; צפו בייאוש בתקשורת הממוסדת שהתעלמה מהם וממצוקותיהם, חשו עלבון כשהתושב הלונדוני נהנה מארוחות בוקר בפריז וממסיבות לילה בברלין, אבל מעולם לא הגיע לשתות בירה בערי ובכפרי המידלנדס.

בהזדמנות הראשונה שניתנה להם, ואל מול משולש הכוחות האדיר של פוליטיקאים־תקשורת־אליטות, הרימו תושבי בריטניה האחרת אצבע משולשת ואמרו, "לא עוד, הפעם אנחנו נקבע עבורכם". בריטניה היא מדינה קוטבית, עושר מופלג וקדמה מחד – ומנגד המדינה עם השיעור הגבוה ביותר באירופה של הריונות בקרב קטינות. האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם – ומנגד מקום אחרון בעולם המפותח בשליטה בקרוא וכתוב, והלפני האחרון בשליטה במספרים. בריטניה האחרת לא מרגישה חלק מהחגיגה, בצדק או לא בצדק. יתרה מזאת, היא מרגישה שנדחקה החוצה בכוח ובאופן בלתי הוגן ומחפשת אשמים. מחנה הברקזיט ידע לפרוט היטב על מיתרי הקיפוח הללו וניהל קמפיין אמוציונלי, ללא תכנית סדורה ליום שאחרי ושזור באי־דיוקים בלשון המעטה. לקראת סוף הקמפיין רצח אדם מטורף, תומך בעזיבת האיחוד, את חברת הפרלמנט ג'ו קוקס, שתמכה בהישארות. הוא ירה בה, דקר אותה והכה אותה תוך שהוא צעק "זה עבור בריטניה". בשלב הזה אפילו אנשי מחנה הברקזיט האמינו שהסיפור אבוד. עד שהגיעה התדהמה בספירת הקלפיות.

.

אליטות יישארו אליטות

נבואות הזעם של תומכי ההישארות התבררו כנכונות, הפאונד צנח לשפל היסטורי, מספר פשעי השנאה על רקע לאום וגזע זינק במאות אחוזים. עוד לפני שהופעל סעיף 50, שמציב שנתיים למשא ומתן על יציאה מהאיחוד, כבר ברור שלפני בריטניה ניצב פרטנר קשה, נקמני ותקיף שלא מתכוון לוותר. למרות זאת, אנשי הברקזיט ממשיכים לומר שהכל יהיה בסדר, שבריטניה עצמאית היא בריטניה טובה יותר. ייתכן שהם צודקים, שהמהמורות הן זמניות ואחריהן יבוא גל של שגשוג. סימני השאלה רבים עדיין על סימני הקריאה, אנשי בריטניה האחרת הצביעו ברקזיט כי רצו להחזיר את הכוח לידיים בריטיות, אבל על אילו ידיים מדובר? בראשות הממשלה עומדת כעת תרזה מיי – אישה שמחויבת להוציא את המהלך לפועל – למרות שבכלל התנגדה לו. האליטות בלונדון ממשיכות וימשיכו לחגוג עם האיחוד או בלעדיו, התקשורת תמשיך לדווח בעיקר על וממוקדי הכוח; והפוליטיקאים שנדרשים כעת בצו בית משפט להצביע על היציאה מהאיחוד, יתמכו בצעד בלית ברירה אחרי שהתנגדו לו באופן מנותק לחלוטין מהעם שבחר בהם לייצג אותו.

בריטניה נפרדת אמנם מאחיזתו של האיחוד האירופי, מצמצמת את חלקה בדירת החדר של הגלובליזציה, אבל טרם מתמודדת באופן אמיתי עם השסע בתוכה. בהיבט הזה הברקזיט הוא רק ההתחלה. ואולי זה בכלל מספיק להם, לאנשי בריטניה האחרת. אולי הם מקבלים את הסדר הישן שימשיך לשלוט, אבל כעת יוכלו לומר בגאווה לילדיהם שבתוך הסדר הזה גם להם יש בעלות על חלק מההיסטוריה.

.

צילום: איי-אף-פי, אימג'בנק

.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook