fbpx

מילה טובה על נתניהו ועזה // הטור של אור הלר

0

יש אולי דבר אחד שמשתווה לסכנת שהייה בעוטף עזה תחת גשם רקטות: לכתוב בעד מדיניותו של בנימין נתניהו ברצועת עזה.

ערבוב פוליטיקה בשיקולי ביטחון מעולם לא עבד. לא במערכות ישראל בעבר, ובטח ובטח בעידן הנוכחי של מלחמות ישראל. העידן הפוסט־הרואי, מלחמות העורף, עידן מלחמות הברירה. הימין שוחט את נתניהו על עזה. רופס הם קוראים לו. ליברמן ובנט מתחרים ביניהם בהחרבה וירטואלית של עזה. בשוליים יש גם מי שמתגעגע לנצרים וכפר דרום. תיאוריות של מציאות חלופית נבנות ולפיהן הביטחון הלאומי הישראלי היה משופר הרבה יותר כשהיינו בתוך 2 מיליון הפלסטינים ברצועה. השמאל תוקף גם. על ההססנות, הזגזוגים, הפסיביות. לא ברור מי היועץ האסטרטגי שהמליץ לאבי גבאי וליאיר לפיד לאגף מ"ימין" את נתניהו בסוגיית עזה. זה פתטי.

 

בחודשים האחרונים נתניהו מנהל את המשבר בעזה באחריות, בתבונה, ללא התלהמות, תוך שהוא מאמץ את ההמלצות המקצועיות של הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שאליהן שותף מחליפו העתידי, האלוף אביב כוכבי. וכן, אחרי כל הביקורות השוחטות והמוצדקות, הוא ראוי גם למילה טובה.

מה נתניהו רוצה? לחזור ל־29 במרץ. כמו במכונת זמן. יום לפני שהחלו התהלוכות ביום האדמה, והעפיפונים, והמטענים, שמובילים להרוגים על הגדר, שמובילים לירי רקטות, שמובילים לתקיפות של חיל האוויר, ולעוד רקטות, ולעוד תקיפות, ובעיקר להתקרבות מסוכנת לנקודת אל חזור, זו שבה הטלוויזיות במשדרים מיוחדים משש בבוקר, והלוויות, וכולנו עם אחד ושקט יורים.

 

השאלה מבחינת נתניהו היא פשוטה: האם להגיע ל־29 במרץ בלי מלחמה זה טוב יותר מלהגיע ל־29 במרץ לאחר מלחמה. ב'צוק איתן' לפחות הומצאה, תוך כדי תנועה, מטרת המנהרות החודרות לישראל. בתקופה האחרונה לקח צה"ל לחמאס יותר מ־15 כאלה, מבלי שחייל אחד נשרט בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים. "המוח", כפי שהוא נקרא ברצועה. ההערכה היא שעד 2019 חלק גדול מאתגר המנהרות יהיה מאחורינו. על מה יילחמו הבנים והאחים? על מה יצולקו בגוף ובנפש? על הסולר הקטארי? על המשכורות? על תחום הדיג לדייגי עזה?

 

ואחרי שנכבוש את עזה? למי נעביר את המפתחות? שואל את עצמו נתניהו. להמליך את אבו מאזן שנמצא בדמדומי שלטונו על כידוני צה"ל? שרון ניסה את זה בלבנון. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. לעבד אל־פתח א־סיסי? הוא רוצה שעזה תטבע בים עוד יותר מהישראלים. לסלאפים? לדאעש? לג'יהאד האסלאמי?

חיל האוויר הישראלי מפעיל אחוזים בודדים מיכולותיו ומהספקי התקיפה שלו, בסבבים שנוצרו כאן מדי כמה שבועות. הלעג ברשתות החברתיות על תקיפות נדל"ן ודיונות, אינו מביא בחשבון שיעד התקיפות הוא לא להעלות את מספר הגופות בעזה. נתניהו יודע היטב שתקיפה לא זהירה שתוביל לאזרחים הרוגים רבים – והסיר המבעבע מתפוצץ. ברגע נורות עשרות רקטות, והאוויר של העוטף מלא באדי דלק של יירוטי כיפת ברזל, אזעקות, ודור שלם של ילדים מצולק. כמה שעות עוברות והיה כלא היה. הסלמה, ההיית או חלמתי חלום?

 

"חושבים שאני לא יודע שבשעתיים הראשונות של המבצע כולם ימחאו לי כפיים?", שואל נתניהו את בני שיחו, "ואז כולם ישנו את דעתם. ואז תתחיל הביקורת". נתניהו רוצה שתפוח האדמה הלוהט ששמו עזה יילקח מאיתנו. שיבואו המצרים, והקאטרים, והאו"ם, ומי שרק מוכן. לשקם את הרצועה. להציף אותה בפרויקטים כלכליים ומקומות עבודה. לא למענם. למעננו. כדי שסוף־סוף נוכל לצאת, להתנתק באמת, מעזה

 

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן

.

צילום: קובי גרשון, לע"מ

 

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019