fbpx

עשרת עורכי הדין הגדולים בטלוויזיה

0

מבדקים שנעשו בארצות הברית בשלהי שנות ה־90 גילו כי מספר הסטודנטים לרפואה שביקשו לעסוק ברפואת טראומה זינק משמעותית. את הסיבה לכך היה די פשוט לאתר: היא שודרה ברצועת הפריים־טיים של רשת אן־בי־סי מדי יום חמישי במשך יותר מעשור (לא כולל פגרות בין עונות) תחת הכותרת "ER". הסיפור הזה אולי נשמע לכם מוכר, מכיוון שכבר שמעתם אותו על סדרה שהצליחה בישראל קצת יותר: "פרקליטי אל־איי".
הימים הם ימי ערוץ 1, ובשנות ה־80 נדמה היה לרגע שכולם רוצים להיות עורכי דין. הפקולטות המקומיות למשפטים מעולם לא סבלו מהיעדר סטודנטים חדשים, ובכל זאת שררה תחושה שדור שלם שגדל על הלכות מקנזי־ברקמן מצא בטלוויזיה את התשובה לשאלה "מה תרצה להיות כשתהיה גדול".
זה לא חדש, ובטח לא מפתיע; הטלוויזיה מחקה את המציאות וזו מחקה אותה בחזרה במעגל שיימשך, ככל הנראה, עוד הרבה שנים, ועורכי דין, טוב, הם תמיד היו תחום עיסוק פופולרי במיוחד בטלוויזיה. מתבקש לטעון שההיקסמות של צופי הטלוויזיה לאורך השנכוטומית לטוב ולרע בעולם שיש בו דין ויש דיין והאחרון דואג שכל אחד יקבל כגמולו.
אבל המציאות מורכבת מעט יותר. מי שהופכת את עורכי הדין לרוקסטארים כבר לא מעטים מדרמות בית משפט נובעת מהצורך הקיומי שלנו בסדר, בחלוקה הדי עשורים היא הטלוויזיה האמריקאית. מפרי מייסון (בסדרה הנושאת את שמו, שהתחילה כסדרת ספרות בלשית ועלתה על המסך ב־1957 ובגרסת המשך ב־1985) ועד אלישיה פלוריק ("האישה הטובה"), האמריקאים אוהבים את הטלוויזיה שלהם עם מושבעים. "זה קשור בתרבות האמריקאית", מבארת ד"ר איבון קוזלובסקי־גולן, ראש התכנית לתואר שני לתרבות הקולנוע באוניברסיטת חיפה. "אמריקה היא מדינה שנקראת עולם חדש.
בניגוד למדינות האירופיות שיש להן מסורות של משפחות מלוכה ובתי אצולה, האצולה האמריקאית היא של האנשים שהקימו אותה, ואלה, רובם ככולם, היו אנשי משפט. החוקה האמריקאית היא שעומדת במרכז המסורת האמריקאית. גם רבים מהנשיאים האמריקאים עוסקים במשפט: ג'ון אדמס היה שופט, קלינטון עורך דין, אובמה משפטן, וכן הלאה. האמריקאים מאדירים את העוסקים בתחום המשפט – על זה קמה מדינתם". העובדה שישראל נוסדה סביב ערכים שונים בתכלית לא מפריעה לנו לחקות את האמריקאים גם כאן. האובססיה של הישראלים עם חוק ומשפט מתרחבת הרבה מעבר לקלישאה הפולנית של "אתה תהיה עורך דין או רופא". "בארץ, המשפטיזציה חוגגת", מסבירה קוזלובסקי־גולן, "על כל דבר כאן רצים לבית משפט". מהפכת "הכול שפיט" של השופט אהרן ברק הניעה את מה שרחש פה עוד קודם לכן: אנחנו אוהבים עורכי דין, ולפעמים אפילו אוהבים יותר לשנוא אותם.
דמותו הבדיונית של עורך הדין הטלוויזיוני מגולמת בשני ארכיטיפים מרכזיים. הראשון הוא לוחם הצדק. אתם מכירים אותו היטב: הוא טוב לב, אידאליסט וצדקן, ישר כמו סרגל מחד אך מאידך יכופף את החוקים על מנת להוציא את הצדק אל האור, לתקן עוולות ולהשיב את הסדר על כנו – לא לפני שיתייסר מהקונפליקט הערכי שהתרגש עליו. את אלה תוכלו למצוא כמעט בכל דרמת עורכי דין ששודרה ב־40 השנים האחרונות, ולרוב הם מגיעים ממשרד התובע המחוזי (ג'ק מק'קוי מ"חוק וסדר", גרייס ואן אואן מ"פרקליטי אל־איי" ורבים אחרים).
בניגוד אליו, הטיפוס השני מגלם בחובו את כל מה שאנחנו שונאים בעורכי דין: רודף הבצע, החלקלק, האיש שהצ'ק נר לרגליו. הוא לא חושש לשחק מלוכלך; להפך, נדמה שהוא נהנה מזה, הוא ימצא כבר פרצה בחוק כדי לחלץ את הדמוני שבפושעים, כל עוד הכסף ישולם בזמן. את אלה תמצאו בדרך כלל בקומדיות כמושא ללעג או כספקי פאנצ'ים: ג'קי צ'יילס מ"סיינפלד", בוב לובלאו מ"משפחה בהפרעה" או ליונל האץ מ"משפחת סימפסון". גם בסדרות דרמה אפשר להיתקל בהם, אבל כמעט אף פעם לא בתפקידים הראשיים.

רוצים לקרוא עוד מכתבתה של הדר טורוביץ'? הירשמו לקבלת מגזין מתנה

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook