fbpx

מיהו אנרכיסט? // הטור של אורן נהרי

מסע קצר בין ההיסטוריה המורכבת לבין השמצות בלפור

0

לפתע הם קמו מתהום הנשייה של הרעיונות הפוליטיים. האנרכיסטים. מדונלד טראמפ ועד בנימין נתניהו, אנו שומעים ש"הם" מסתערים, האנרכיסטים קמו עלינו לכלותנו. הם הסכנה למדינה, הם מבקשים להרוס ולהשמיד הכל.

יותר מ־100 שנים רוח הרפאים של האנרכיסטים מבעתת את הממסדים השמרניים – ולא רק אותם. אבל רגע, מי הם בעצם האנרכיסטים? צעירים המתווכחים בלהט בסנקט פטרבורג של המאה ה־19 על כתבי באקונין? רוצחי מלכים ונשיאים באירופה (וגם בארה"ב)? מרצים תימהוניים בקתדרות לפילוסופיה? צעירים בקפישונים המשליכים בקבוקי תבערה לעבר שוטרים וסניפי בנקים בזמני כינוס הארגונים הגלובליים? מפגינים קשישים מול מעון ראש הממשלה בירושלים? אנטיפה ו'חיי שחורים נחשבים' בארה"ב? כולם? אף אחד מהם?

אז בואו נבין לרגע מעבר לדימויים. נקודת התחלה טובה תהיה שני הוגים, בני פלוגתא המשפיעים על המחשבה האנושית עד היום. הם לא חיו באותה עת, לא נפגשו – וראו את האדם ואת המדינה באופן הפוך לחלוטין. תומס הובס האנגלי וז'אן ז'אק רוסו השוויצרי־צרפתי. הובס הוא הפסימי. האדם, במצבו הטבעי, הקדום, הוא בעל חיים. טרוף או היטרף. אנו חייבים שלטון אבסולוטי כדי להגן על עצמנו, כי בלעדיו תהיה מלחמת הכל בכל. זה שלדידו חיי האדם הם "חיי בדידות, דלים, מאוסים, חייתיים, וקצרים". ואם כך, ברור שצריך מדינה רבת־עוצמה, 'הלווייתן' כפי שקרא לה בחיבורו הידוע.

להפך, טען 100 שנים אחר כך רוסו. במצבו הטבעי האדם הוא פרא אציל. המדינה, או בעצם הציוויליזציה, היא האסון. החברה האנושית אינה רק דבר מלאכותי – היא דבר משחית. חיבורו הידוע, 'האמנה החברתית', הוא התנגדות פילוסופית, מנומקת, להובס. משפט הפתיחה: "האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים". רוסו מסכים עם הובס שאי אפשר עוד להישאר במצב הטבעי, בלא חוק כללי או מוסר. אבל פתרונו שונה: לא שליט יחיד אבסולוטי, אלא העברת הסמכויות ל"רצון הכללי" – לאמנה החברתית שבה העם הוא הריבון.

אז האם יש כאן רק הבדלים סמנטיים? הרי שניהם מסכימים שצריך סוג של שלטון, שאי אפשר להסתפק במצב הטבעי. לא. כאן, בין הובס לרוסו, נמצא הוויכוח המתמשך עד היום בדבר צורות ממשל רצויות ואפשריות, יישומן, זכויות הציבור, הפרדת רשויות, שלטון במצבי חירום ומה לא. וזה מתחיל בשאלה האם אופי האדם טוב – או רע – מנעוריו.

רוסו מת 11 שנים לפני המהפכה הצרפתית, אחד הניסויים המרתקים (והאלימים) בהיסטוריה. בשלטון חדש, בנאורות, בשינוי אופי האדם. הנסיינים, כמעט כולם סיימו את חייהם באמצעות ההמצאה ההומנית, מסמלי התקופה הבולטים שפיתח הדוקטור גיליוטין. אלה ששרדו היו הציניקנים, לא האידיאליסטים: טליראן, פושה. והנה אנו במאה ה־19, ובה ייוולדו רשמית האנרכיסטים. ומכל המקומות ומכל האנשים בעולם, המיילדים יהיו בני אצולה רוסים. שם, בשנת 1814 נולד מיכאיל אלכסנדרוביץ' באקונין, קצין במשמר הצאר שדעותיו מתחילות לחרוג מהמקובל. הוא מהפכן, האומר: "מקור הפורענות אינו בצורת ממשלה כזו או אחרת, אלא בעקרון השלטון ובעצם קיומו – יהא טבעו אשר יהיה". ומוסיף: "תשוקת ההרס היא גם תשוקה בונה".

והוא צודק – לכל מהפכה נדרש הרס הקודם. מטאפורית, פיזית, רוחנית. עזבו קומוניזם או פשיזם; חשבו למשל על הציונות, מהפכה דרמטית המנסה כמו אחרות ליצור אדם חדש, שונה לגמרי מאבותיו.

העקרונות הבסיסיים לכל התפתחות הם חיות, מחשבה ומרד, סבר באקונין. הוא היה חבר באינטרנציונל הקומוניסטי הראשון וגורש ממנו. על המהפכן להיות ללא דת, מוסר, פטריוטיזם, אמר, והתנגד אידיאולוגית לכל קולקטיב, לכל סדר חברתי כי אלה חייבים להוביל לעריצות.

באקונין מת ב־1876, ושרביט החשיבה האנרכיסטית עבר לפיוטר אלכסייביץ' קרופוטקין, עוד נסיך וקצין במשמר הצאר, שראה בעזרה ההדדית את תכונתו החשובה של האדם. הוא היה עם באקונין באותו קונגרס מכונן, ואיתו פרש נגד המרקסיסטים. וזו נקודה חשובה.

לעיתים אנו רואים את המרקסיסטים ואת האנרכיסטים כשתי פניה של אותה ישות, ודאי אם נקשיב למנהיגים המתארים כך מפגינים נגדם כדי להשחיר את פניהם. אבל לא רק שהם אינם זהים בחשיבתם – הם הפכים. לא רק ביישום, גם בתיאוריה. אמנם המרקסיזם מדבר בסופו של דבר על גן עדן, אבל עד אז יש שלבים הכרחיים: בורגנות, דיקטטורה של הפרולטריון (ובעצם מעולם לא התקדמו במציאות מעבר לדיקטטורה של מקורבים – בשם הפרולטריון). האנרכיזם שולל כל תכתיב, כל מסגרת, כל מרות כפויה. בורגנית, מלוכנית, בולשביקית. קרופוטקין הגולה חזר לארצו אחרי מהפכת אוקטובר, ומת מיד אחריה. גם אם היה שורד עוד כמה שנים, היה מוצא להורג.

אגב, אחד האנרכיסטים המרתקים של הדור היה יהודי בשם פנחס רוטנברג. כן כן, "הזקן מנהריים", שהחל את דרכו לצד הסוכן הכפול המיתולוגי האב גאפון במהפכת 1905, והפך מאנרכיסט רוסי לפעיל ציוני. אדם אחד, שתי מהפכות.

פחד, תיעוב וחוסר תועלת

התנועות התפצלו כמו אמבה ממש מההתחלה. הייתה התנועה הסינדיקליסטית שהתמקדה ביחסי עבודה, ומורשתה חשובה עד ימינו – יום העבודה בן שמונה השעות צוין לראשונה בהפגנה סוערת. מתי? נכון מאוד, 1 במאי. והיכן הגיעו יחסי העבודה לפיצוץ כזה? בשיקגו. כן, דווקא חג הפועלים הבינלאומי נולד במדינה הקפיטליסטית מכולן.

והיו שדיברו על "הגות באמצעות פעולה" – שם מכובס לרציחות וטרור. אבל מבחינה עקרונית, אם נלך לרעיונות הטהורים, האנרכיסטים לא תמכו באלימות. נכון, יש פער אדיר בין רעיון אידיאולוגי לבין היישום המעשי, תמיד.

יריביהם הקומוניסטים, המרקסיסטים הקנאים, תמכו באלימות ויישמו אותה בהתלהבות, וכמובן גם מנגנוני המדינות השונות שפחדו מכל התנועות האלה וראו בהן, בצדק, סיכון אדיר לשלטון הישן, המאובן, של צאר, קייזר, קיסר, מלך. חלק מאותן תנועות ישאבו מבסיס האנרכיזם את הרעיון שאסור שיהיה ממסד פוליטי כלשהו, כי כאמרתו הידועה הגדולה של לורד אקטון: "כוח משחית, כוח מוחלט משחית בצורה מוחלטת". הן יתאכזבו מהקומוניזם של סטלין, והן ירצו להגיע לגן העדן האוטופי שבו החברה קיימת בלי שום מנגנון כוח על ידי, נכון, הפעלת כוח. את הפרדוקס הזה לא הצליחו, ולדעתי לא יצליחו, לפתור.

עוד מילה על האב המייסד, או ההוגה המייסד של התנועה: באקונין. הוא בז לקרל מרקס, יריבו האידיאולוגי הגדול. חשב שמרקס יהיר, בוגדני, ערמומי. מרקס מצידו ראה בבאקונין שרלטן מטורף. אולי שניהם צדקו. אבל נבואה מדויקת להפליא אחת הייתה לבאקונין. כבר ב־1870, עוד לפני אירועי הקומונה הפריזאית, אמר: "קחו את המהפכן הקיצוני ביותר, הושיבו אותו על כס כל הרוסים (כס הצאר) והעניקו לו סמכויות דיקטטוריות, ותוך שנה הוא יהיה גרוע מן הצאר". על כן לא פלא שהאנרכיסטית היהודייה פאני קפלן ("דורה") ניסתה לרצוח את לנין על שבגד בעקרונות המהפכה.

וכן, אי אפשר להתעלם מכך שהאנרכיסטים לא הסתפקו בפמפלטים ובוויכוחים סוערים. הם הטילו מורא, בסוף המאה ה־19 ותחילת ה־20, בשורת פיגועים ורציחות פוליטיות. חלקן השפיעו – כמו רצח הנשיא האמריקאי מקינלי, שיעלה לשלטון את סגנו טדי רוזוולט, מהנשיאים המשפיעים בתולדות ארה"ב. על רציחות של מלכים קיקיוניים באירופה לא נדע כמה השפיעו באמת. רצח אחד נכנס למיתולוגיה של התקופה – לפחות בגרסתה השמאלצית־וינאית, רצח אליזבט, נסיכת בוואריה וקיסרית האימפריה ההבסבורגית. אליזבט, בכינויה "סיסי", הייתה בת דודתו ואשתו של הקיסר פרנץ יוזף השני, נחשבה למלכה היפה בעולם, נערצת בהונגריה – בין השאר כי למדה את השפה ההונגרית (לא דבר קל). היא חיה למעשה בנפרד מבעלה, ובעת סיור באירופה נדקרה בידי אנרכיסט איטלקי בז'נבה, בתום ביקור אצל הברונית רוטשילד.

אז, במפנה המאה ה־20, האנרכיסטים היו האיום על האימפריות, על מה שנחשב הציוויליזציה המערבית. ספרי המתח והריגול הראשונים נכתבו על תאי אנרכיסטים המתכננים להשתלט על העולם או להרוס אותו. הם תוארו כארכי־נבלים כל יכולים, ונרדפו לעיתים בצדק, לעיתים לא. אחד ממשפטי העוול הידועים בארה"ב היה זה של שני איטלקים, סאקו וונצטי, שהואשמו ברצח והועלו לכיסא החשמלי בלי הוכחות (למעשה, עם הוכחות רבות לזיכוים). אבל הם היו איטלקים משופמים בעלי דעות אנרכיסטיות.

וכמובן, החל מ־1917 האיום אינו עוד אנרכיסטים שירצחו מלכים. האיום הוא קומוניסטים, הוא ברית המועצות. ולימים הפשיזם, והנאציזם. האנרכיסטים נותרו הערת שוליים תימהונית בהיסטוריה.

או אולי לא: "שררה אמונה במהפכה ובעתיד, הרגשה של כניסה לעידן של שוויון וחירות. אנשים ניסו לנהוג כיצורים אנושיים ולא כברגים במכונה הקפיטליסטית. במספרות הופיעו כרזות שהסבירו בכובד ראש כי הספרים חדלו להיות עבדים (רוב הספרים היו אנרכיסטים). באותו הזמן ברחובות נמכרו בלדות מהפכניות נאיביות תמורת כמה סנטים (…) לעיתים קרובות ראיתי אנשי מיליציה אנאלפביתים קונים בלדות אלה ובמאמץ רב קוראים בהן מילה אחר מילה ועד קלטו את משמעותן פצחו בשירה ומנגינה מתאימה". כך מתאר ג'ורג' אורוול את חבריו האנרכיסטים במלחמת האזרחים בספרד בספרו 'קינה לקטלוניה'. זו הייתה הפעם האחרונה שבה אנרכיסטים היו בזרם המרכזי של מאבק לשלטון. והם חוסלו. לא רק בידי הפשיסטים של פרנקו – גם בידי מי שהיו אמורים להיות בני בריתם, הקומוניסטים, בהשראת מוסקבה. בברלין של תחילת ימי הנאצים היו מחשבות דומות. הנאצים ייפלו מעצמם, הסכנה האמיתית היא היריב האידיאולוגי הקרוב – הסוציאליסטים, האנרכיסטים. אותם יש לחסל. פיזית.

התעוררות

אז זהו, נגמר? תם הרעיון המרתק הזה? נשאר כהערת שוליים, הד למאבקים בין פילוסופיות שאינן רלוונטיות עוד? לא.

כי בעיות היסוד נותרו בעינן. גם לאחר תבוסת הנאציזם והפשיזם, הלוואי ויכולתי להאמין שלתמיד, נותרו הסוציאליזם, הקומוניזם, הדמוקרטיה הקפיטליסטית המערבית, השלטון האוטוריטרי הרוסי והסיני, ושלל סוגי שלטון אחרים. זו מילת המפתח – שלטון. לטובת האזרחים, ברור, רק לטובתנו נאלצים השליטים להקריב את עצמם, את בריאותם, את משפחותיהם, הם לא מעוניינים בעוצמה. מה פתאום. הם מגינים עלינו, מפני מלחמת הכל בכל של הובס.

אבל הרעיון האנרכיסטי קם לתחייה. אנרכיסטים מסתכלים על העולם ולא רואים את קץ ההיסטוריה. הם רואים גלובליזציה במירעה. הם רואים את מפגשי ה־G8 חורצים גורלות. אילי הון מעבירים מפעלים והון ממדינה למדינה ולא משלמים מיסים. הם רואים איך בדאבוס שבשווייץ מתכנסים השועים, הנגידים, המנהיגים, לדיונים במסגרת הפורום הכלכלי הבינלאומי. ושם מיליארדרים מסבירים למולטי־מיליונרים איך המעמד הבינוני אמור לחיות. והם מבינים שהמערכת לא לטובתם.

הפגנה נגד פסגת G8 // צילום: IL Images Getty, Hassenstein A

הפגנה נגד פסגת G8 // צילום: IL Images Getty, Hassenstein A

חלקם, רובם, כמובן לא מזהים עצמם כאנרכיסטים. זו מילת גנאי נוראה, ודאי בארה"ב. זה לא פטריוטי. אז הם מצביעים הצבעת מחאה, נגד הממסד השבע, המדושן. הם מצביעים לטראמפ, לברקזיט, למנהיגים פופוליסטיים.

ויש אחרים, צעירים, החוזרים אחורה, מחפשים בעבר את הפתרונות להווה. "החברה האנרכיסטית שואפת לפיתוח המלא ביותר של הפרט יחד עם הפיתוח השלם ביותר של התאגדות וולונטרית על כל צורותיה. חברה שכל הצורות המתוכננות מראש ומגולמות בחוק מאוסות עליה", אמר קרופוטקין. לאנרכיזם יש כוח משיכה. תסכול נגד עוצמת הבנקים והתאגידים, התחושה שאיש אינו מקשיב לאזרח ומבין את מצוקותיו. פעם זה תועל לנאציזם, לקומוניזם. האנרכיזם אינו תחליף לשלטון – ותיאורטית הוא לא מבקש להיות. אבל שעת משבר היא השעה הטובה לאנרכיסטים, לקבוצות הנגד.

והם קמו לתחייה, כמובן, בתעמולה של מנהיגים החוששים מהפגנות, חוששים מעמיהם. ואולי, בסופו של דבר, צריך לתת להם צ'אנס. לא באמת ניסינו את האופציה הזו. אולי באמת אנו טובים יותר ממה שחשבנו? יכולים להסתדר בלי מבני כוח, בלי מנהיגים נבחרים, בלי משטרה? האם יש לנו האומץ לערוך את הניסוי הזה – והאם הוא בכלל ישים? תיאורטית כן. מעשית, לא.

כי בסופו של רעיון נאצל על מהפכה עממית, ממתינים הגולאג והגיליוטינה. ממתינים הרודנים: למשל נפוליאון, הרודן הצבאי הצרפתי, או – וזה גרוע יותר – החזיר השליט של 'חוות החיות', הקרוי גם בשמו.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook