fbpx

מות האמנות בעידן המקדש שטחיות

0

בעולם עתיר אינפורמציה שבו כל אירוע שוטף את המוח ואת החושים בצלילים, בצבעים ובמידע עובדתי ומדעי, המקום של הפרשנות האמנותית החווייתית והאסתטית על מה שקורה בעולם מצטמצם והולך. בעבר, כולל במאות הקודמות, שימשה האמנות כלי שנועד להבין ולחוות את עצמנו ואת סביבתנו. השפע העוצמתי שהעולם האמיתי מציע כיום דוחק את האמנות לפינת הבידור. נותרנו עם נוסטלגיה, מסורת ומסחר, כלומר עם כלכלת האמנות.

.

פרק א: אמנות ומסחרה

[ מקרה וורהול – קלאסיקה של תרמית מוסכמת ]

.

כאשר צפה בחלל האוויר המילה "אמנות", נוצרת סביבה מעין הילה, קרום חצי חדיר, בלתי נראה אבל מוחש. אמנות היא אותה בועה חוץ־גשמית שעוסקת בכבשון נפש, או תעצומות נפש, או רפרוף נוצה, או זעזוע טקטוני או יקומי, או אדוות מעמקים, ושאר התייחסויות שמהדהדות לעולם נוגע־לא־נוגע ביומיום. כאילו אמנות היא לא עניין של כרוניקה שגרתית, גם אם היא עוסקת בכרוניקה שגרתית וגם כאשר היא לשה בשר מדמם בידיים חשופות. זהו ה"כאילו" האמנותי שלפעמים עשויות להיות לו מעורבויות חוץ־אמנותיות (המשמעותית בהן היא המעורבות הפוליטית). אלא שבסך הכול מדובר בתעתוע. גם אם התוצאה עשויה להיות דרמטית במובן הפוליטי או הכלכלי, או מבדרת במובן הדקורטיבי, אין בינה ובין "עולם האמנות" ההוא – זה שליד, הרוחני, המיסטי – ולא כלום.

למשל אנדי וורהול כמטרה נוחה וייצוגית. את תופעת וורהול בהתהוותה לפני כ־40 שנה ראיתי כסוג של קרקס דקדנטי; מחוז מפלט של טיפוסים משועממים, נואשים, עצלים, מסוממים או שתויים. איכשהו הם הצליחו לנהל את עולמם הכאוטי לצלילי הקופה הרושמת כשהם מנצלים את הסקרנות הפסאודו־אינטלקטואלית של מבקרי האמנות, תאוות הבצע של סוחרי האמנות, הבורות המצקצקת של הסנובה המשלמת וכמובן תשואות ההמון הרלוונטי. המון העלים הנידפים ברוח הסצנה. אמנים, סרסורים וקליינטים הם מאז ומתמיד השילוש הקדוש של האמנות – ומקרה וורהול הוא קלאסיקה של תרמית מוסכמת.

התגובות האינסטינקטיביות שלי ליצירתו של וורהול, הן הראשוניות והן ברגע זה ממש, היו והנן סוג של בוז משועשע ותהייה. לא חוויתי את הסצנה הוורהולית ממקור ראשון, כלומר ניו יורק של שנות ה־60 וה־70, אלא מיד שנייה ושלישית של טקסטים עיתונאיים ופה ושם חברים שנגעו בדבר האמיתי, כלומר בזיוף האמיתי. וורהול עצמו, כולל נפשו המיוסרת, הזחוחה, המטורללת והאקסהיביציוניסטית לא עניינו אותי. גם שיתוף הפעולה בין סוחרי האמנות, בעלי הגלריות, האספנים ומבקרי האמנות לא היה מעניין, משום שמדובר בעסקה של בעלי עניין. לא שונה בהרבה מהרצת מניות. מה שריתק אותי היה התהליך שבו הפך החומר, המוצר, היצירה, להיות מעין דגל ומניפסט לאינסוף תיאוריות סוציולוגיות, אנתרופולוגיות והיסטוריות שהפכו ל"תרבות".

יסלח לי ידידי (באמת) ציבי גבע, מגדולי אמני ישראל כיום, שניסה לפלס דרכו בג'ונגל האמנות הניו־יורקי ולמד לגלגל על לשונו את הטקסטים הערטילאיים והערפיליים, האופפים כמו זמזום ענן דבורים עמלניות את היצירות ה"נכונות". גבע הוא איש השנה שלנו בביאנלה הבינלאומית בוונציה, אחיו אביטל גבע (ידידי כאח לי) הציג שם לפני כ־20 שנה, והוא שותף במיזם פוליטי טרום בחירות 2015 (על כך בהמשך). "וורהול", אומר ציבי גבע, "הוא גאון. חד־משמעית גאון. גם מבחינת התוצרים האמנותיים, כולל סרטים. הפונקציה שהוא מילא בשדה האמנותי והמהלך המחשבתי הסופר־רדיקלי שהוא קידם עשו אותו אמן הפופ האולטימטיבי. הוא קידם את הערכים של לכאורה המדיה והמרקט והעולם המסחרי בכלל לביי־פרודקט ולנושא של האמנות. מבחינה זו הוא הקצין את תופעת 'אמריקה' ועיצב את הסמלים שלה. החצנה והקצנה של כל מה שהמושג 'אמריקה' מכיל בתוכו. במובן הזה הוא היה מהפכן. מהפכן ענק. באותה מידה המהלך שהוביל, מוביל להרס האמנות כיום. הסיטואציה היום היא שעולם הכסף הורס את האמנות במידה רבה". הבעיה אינה שהמסחר הרס את האמנות אלא שהאמנות עצמה היא מסחרה, והמסחור הוא הגורם העיקרי שמחזיק ומתחזק אותה. השוק האמנותי שחלקו נוסטלגיה, חלקו הרגל וחלקו תחביב (והוא עדיין שוק סחיר ובעל ערך כלכלי) מחזיק את המעטפת החוץ־אמנותית ואת האמנות עצמה. אם לא היו משלמים 100 מיליון שקל לציור של פיקאסו ו־100 שקל לציור של הצייר השכונתי, לא היו מוזיאונים וקבלנים ומוכרי כרטיסים, לא מבקרי אמנות, רוכשי אמנות, יצרני צבעים ובדים, בתי דפוס וכו'.

עד כדי כך היה המיזם של וורהול מוצלח, שכמעט 30 שנה אחרי מותו, לפני כשנה, הושק פרויקט Absolut Warhol. מדובר במהדורה מוגבלת של בקבוק וודקה הקרוי על שמו. עיטור החבק הוא ציור הבקבוק המפורסם שלו, ששבה את דמיונם וארנקם של מעריציו. אל הפרויקט נלווה, בדומה לדמויות ספורטיביות או קולנועיות, קמפיין מרצ'נדייז. "היחסים ההיסטוריים של וורהול עם המותג הביאו אותי לחשוב על המחווה הזו", סיפר מייקל דייטון הרמן, האוצר של קרן וורהול שנתנה חסותה ליצרנית המשקה. "לפני 30 שנה בקבוק האבסולוט היה מקור השראתו של וורהול", הצהיר דובר חברת הוודקה, "היום חברת אבסולוט רואה בוורהול מקור השראה, והוא נכלל בסדרה מוגבלת שעוצבה בידי גדולי המעצבים, כמו טום פורד, סטלה מקרטני, ורסצ'ה וגוטייה". בהנחה כמובן שגם עיצוב (כולל עיצוב שיער ומריטת גבות), אופנה, תכשיטנות וכו' הם אמנות לכל דבר.

לא שהאמנות הקלאסית או הטרום־פופית הייתה "אמנותית" או בעלת ערך גבוה יותר.

.

לקריאת הכתבה המלאה הירשמו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש במתנה עד הבית

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019