איך קרה שלמרות השפע יוצא הדופן של ספרים, הצגות, סרטים, תערוכות וקונצרטים, השפעתן הממשית של התרבות והאמנות על חיינו זניחה כל כך?

אנחנו אוהבים למדוד. גדלים, משקל, כסף. גיל. יופי. מודדים ומשווים. כולם עושים את זה, במודע ובמחשכי התודעה. אנשים פרטיים מודדים את עצמם בעיקר באמצעות השוואות לאחרים. יש לי רק דירה בגבעתיים, לאלון וילה בארסוף, אבל נעמי ואלי שהיו הכי מדליקים בשכבה מתגלגלים כבר עשורים בין דירות שכורות בפריפריה. מצבי טוב. הכל מדיד, הכל נמדד.

המדידות האישיות שאנחנו מבצעים מתחזקות את האגו. תמיד אפשר למצוא מישהו שמצבו רע יותר. תמיד אפשר לראות שיש אחרים שנמצאים קילומטרים לפנינו, מה אכפת לנו, שצוקרברג יחגוג על המיליארדים. רק המחשבה על דמבו, ילד הכאפות של השכבה, שטיפס לעשיריית המיליארדרים של 'פורבס', הופכת לנו את הבטן. איך? איך? מה איך, אתה מסביר לבת הזוג בפרצוף של יוסי כהן שמטפטף סודות לאילנה דיין, מה איך. הוא תמיד היה תחמן שחבל לך על הזמן. את העשר שקל לארטיק שנתתי לו בהפסקה הגדולה הוא עוד לא החזיר לי.

גופים גדולים, לעומת זאת, חיים לפי המדידות האלה. עסקים מודדים התקדמות, שוק, ביצועי עובדים. הכנסות ממוצר אחד לעומת הוצאת זמן ואנרגיה על המוצר השני. מודדים ומחליטים. מפלגות ופוליטיקאים מודדים את דעת הקהל, גופי שידור מודדים רייטינג, שרי אוצר מודדים את הדרך בין הכסף שלך לטמיון, הלוא הוא אוצר המלך, ומנהיגים מודדים את מספר הפעמים שאוזכרו בתקשורת.

המדידות החשובות באמת, אלה שמשנות דברים בקנה מידה עצום, הן מדידות של מדינות. של אזורים. של העולם כולו. של חברות אנושיות. הרבה גופים רציניים ומקצועיים עושים את זה כל הזמן. מודדים את רמת הפערים, את האבטלה, העוני. מודדים את קצב התקדמות המשק, את זיהום האוויר, את צריכת התרבות. מודדים את מספר הניידים ואת מספר המשכורות לקניית בית. הכל נמדד.

התוצאות של מדידת הווה מייצרות תמונת מצב ומאפשרות הצצה מסוימת אל העתיד. למשל, אם המגמה של המסת קרחוני הקטבים שמדדנו השנה תימשך ככה, בעוד ארבעה עשורים כבר לא יהיו כאן בני אדם שיוכלו לומר "אמרתי לכם".

מודדים הכל, חוץ ממה שיכול לתת לנו תמונת מצב אמיתית. אם תדע מה מצב האמנות בחברה מסוימת, תוכל, די בוודאות, לצפות את גורלה. אמנות? אמנות? התגובה הראשונית להצעה היא משיכת כתפיים מבטלת. אבל אם מתעקשים, וזה מה שקובע, אין מה לדאוג מכל מבעירי הבהלה של קץ הימים. האנושות מצויה במצב הטוב ביותר מאז שבני אדם נכנסו לפני עשרות אלפי שנים למערות וציירו פרים ואיילים על הקירות. זה כמובן נכון; מעולם, באמת, לא היה כזה שפע של ספרים, מוזיקה, הצגות, ריקוד, תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, ציור, פיסול. אבל כאשר לוקחים קצת מים מהנהר השוצף הזה ובודקים את המבחנה, התוצאה נראית מיד: שלילי. כמות הפריטים שעונים להגדרה "אמנות" זניחים מכדי להשפיע.

מהי בעצם אמנות

בישראל מוציאים קצת יותר מ־8,000 כותרים בשנה. לא מתייחסים לנתוני שנת המגפה, 2020, שם זה ירד ב־20%. הולכים שנה אחורה. מתוך הכמות הזאת, כ־1,300 הם לא עיון, לא ילדים, לא ביוגרפיות, לא דת. רק ספרות ושירה. זה מתחלק בערך חצי־חצי, עם יתרון קל לאלה שרק בני המשפחה קונים, ספרי השירה. הרוב המוחלט, 85%, הוא ספרות מקור. גם מין הכותבים־כותבות מתחלק באופן די שווה בין המגדרים. המון סופרים. המון סופרות. המון כותרים. ישראל נמצאת במקום ה־91 ברשימת המדינות לפי גודל האוכלוסייה, אבל המקום שלה בטבלת מוציאי הספרים, 41, די מרשים. היא מקדימה את אוסטריה, פורטוגל ומקסיקו שניצבות אחריה.

יש סיכוי לא רע שקראת חלק מ־700 ספרי הפרוזה שיוצאים כאן בשנה. רק 21% מהאנשים לא קוראים בכלל, ויש מתאם חיובי בין השכלה לקריאה. כותבים על סופרים, מראיינים אותם, משריינים אותם לכנסת, הוצאות הספרים הגדולות יודעות לדחוף יפה מאוד את הסופרים החזקים שלהן. חלק קטן מהספרים שנכתבים אפילו לא לגמרי גרועים, כמו רוב התוצרת. אבל קשה למצוא ביניהם כאלה שראויים לקבל עליהם את מדבקת ה"אמנות", ובטח לא לקבל מקום על מדף הספרות הגדולה. באופן לא מפתיע, מצבה של הספרות הישראלית גרוע רק במעט מזו שנעשית באירופה ובארה"ב. הספר הגדול האחרון שהמערב ניפק, 'מאה שנים של בדידות' של גרסיה מארקס, יצא לאור לפני למעלה מ־50 שנה (1967). הוא היה גדול, והוא היה אמנות לא רק מפני שהיה עשוי מכשפים, אלא כי צפה את מותה והכין לה את התכריכים, הארון והבור. 'הארי פוטר', 'שר הטבעות' ו'שיר של אש ושל קרח' הם הצאצאים הישירים של ספר המוות הקולומביאני.

אפשר להתווכח בלי סוף, מה זה בכלל אמנות, מי קובע, ומי מחליט מה זו אמנות גדולה או קטנה. אפשר לומר שאם משהו מדבר אליי הוא אמנות נפלאה, וזכותי לאהוב את דרור משעני ואת אברהם אברהם, הבלש שלו, בדיוק כשם שאני מפהק מעגנון הנמלץ עד כדי התפלצות – עם כל הטיות השורש המתבקשות – או לא מצליח לסיים עמוד נפוח אחד ב'ימי צקלג' של ס' יזהר. ודאי שמותר, ואפילו רצוי; למי יש כוח לטרחנות ספרותית מאולצת, למה להיתקע על האופרה 'לה מרמור' אם את רוצה להתענג על 'הכלה מאיסטנבול'. אמנות היא לא בשביל לסבול. אם לא נהנים ממנה, היא לא שווה כלום.

אמנות צריכה לענג. היא פועלת באמצעות הפעלת מערכות רגשיות, בעומקים רבים ובאזורים שונים של המוח, ומדליקה מקומות שונים ומשתנים של עונג. נהנים אחרת משמיעה של 'סרג'נט פפר', מעמידה מול 'ליל כוכבים' של ואן גוך או מקריאת 'התפסן בשדה השיפון' או צפייה בסרט 'שמונה וחצי'. כל אלה הן יצירות אמנות גדולות. נער בן 17 שמבלה עם החברה שלו בלילה קיצי על חוף ים מרוחק, והנשיקה הראשונה שלו מתרחשת על רקע 'שני משוגעים' של עומר אדם שניגר מהספוטיפיי בנייד, ינצור לתמיד את השיר. כאשר ישמע אותו בעתיד, הלב שלו ייצבט בדיוק באותה עוצמת געגוע, כמיהה והחמצה של מי שהתנשק והתאהב עטוף בקול הפעמונים של ג'ואן באאז השרה את 'נישאת ברוח' של בוב דילן, גם אם לא הבין את המילים ושם השיר נראה לו כאילו הוא על אחת שמתחתנת בבריזה על החוף. נעורים הם נעורים, אהבה ראשונה היא אהבה ראשונה, מוזיקה היא מוזיקה, ונוסטלגיה היא נוסטלגיה. הוא עדיין חי, דילן.

הנובל שהוענק לו כמשורר ביטא הבנה עמוקה ועצובה של ועדת הפרס כי האמנות כבר עשתה את סיבוב הפרידה שלה מהחיים והותירה את העולם לבידור. זה היה פרס של מחוות פרידה לדור האמנים ששינה את העולם בפעם האחרונה, לפני מחצית המאה. מעכשיו, ממשיכים לתת אותו לעוד כותבים חסרי משמעות שנשכחים עוד בטרם מתו, כמו שעשו בעשורים האחרונים שבהם לא הצליחו למצוא יוצרים חיים שעושים אמנות.

המנוע של האמנות

אמנות, ולא משנה בכלל מאיזה חומרים עושים אותה, משנה את המציאות. זה מה שהיא עושה. אם זה לא מתקיים, אין אמנות. היא עושה את זה באמצעות פירוק וזעזוע האתוסים והמיתוסים שעליהם כל חברה נשענת, והצבת אחרים במקומם. כאלה שעצם קבלתם ואימוצם מזעזע את החברה הקיימת. כאשר זה מצליח, האמנות הופכת להיות כוח חזק לא פחות מצבא, מדת, מאידיאולוגיה, מכסף.

אין דבר מסוכן לכל שלטון מאשר אמנות. היא האויב המיידי שלו. בכל מקום, בכל עידן שהוא, השליטים עושים הכל כדי לסרס אותה. להשמיד, לצנזר, לחסל. תלוי באופי המשטר, תלוי בתקופה. אבל כל סוגי השלטון נגועים בדחף הזה. האמנות היא האויב הכי גדול שלו. היא משנה את האנשים, וכאשר זה מצליח לה, הם משנים את המצב שלו, של השלטון.

יצירת האמנות הראשונה שהפכה את העולם נוצרה בעברית. אלוהים ניצח מפני שהוא היה הפרוטגוניסט, הגיבור הראשי, ביצירת פרוזה מדהימה, מלאת מיתוסים שכתובים ברמה עילאית. חלקים גדולים בתנ"ך הם ספרות ענק, וגם נותרו ללא תחרות 2,000 שנה. הנצרות לקחה את היצירה הזאת והנגישה אותה לעולם בלי מערכת החוקים הנוקשה שכוהני דת סיפחו אליה, והם מקלקלים את התנ"ך כמו פרקים גרועים שמרעילים ספר טוב.

הנצרות לא מסתפקת בסיפורי הברית החדשה עם סיפורי השליחים והאיגרות ששלחו. זה משעמם מאוד. התנ"ך הנוצרי הוא קודם כל זה המוכר לכולם, העברי, עם כל סיפורי הפלא שלו. יציאת מצרים, אבנים מהשמיים, דוד וגוליית, ועוד מאות מיתוסים שכל כומר בעולם מספר בדרשה השבועית שלו. הדת המונותיאיסטית שנולדה בכנען לא הייתה כובשת את העולם בגרסתה הנוצרית בגלל העקרונות הדתיים שלה. נסו לדמיין כי בשורת האל האחד הייתה כתובה כולה ביבשושיות כמו הפרקים על חלקי הבשר הטובים שהכוהנים צריכים לקבל מכל קורבן ועל הכסף שצריך להביא להם (עשירית מכל היבול שלך). הדת ניצחה מפני שרכבה על יצירת אמנות מופתית.

המתחרה הגדולה של היצירה העברית נכתבה ביוונית (גם התנ"ך, כמובן, תורגם קודם לשפה הזו, בתרגום השבעים). המיתולוגיה היוונית עוצמתית לא פחות מהתנ"ך. שני ספריה הגדולים, 'האיליאדה' ו'האודיסאה' של הומרוס – כותב מופלא כמו סופרי התנ"ך – היו הבסיס שעליו נבנתה תרבות יוון. האמנות הייתה חלק מרכזי בחיי אתונה, והיא השלימה את הפילוסופיה, המדע, הדמוקרטיה והלוגיקה. יוון אהבה תיאטרון לא פחות משאהבה פילוסופים. הדרמות היווניות השפיעו ומשפיעות עד עכשיו על יוצרים. כאשר רומא עלתה במקומה, היא אימצה אליה את המיתוסים היווניים, אבל בלי אותו יחס לאמנות. היו הצגות תיאטרון ברומא, היו מחזאים, היו סאטיריקנים, היו אפילו סופרים ממש. אבל אלה לא התחרו בכוח המשיכה של האמפיתיאטרון.

רומא התמכרה לטכנולוגיה. ההישגים שלה היו מדהימים. כיפות וקשתות, דרכים סלולות בכל העולם, שכולן הובילו לרומא וכולן סומנו באבני מייל כדי שתדע כמה עוד יש לפניך, נשק, אדמיניסטרציה, בטון, מכונות, צבא. במקום אמנות היא סיפקה בידור. שם היה האקשן, קרבות עד מוות בין אנשים וחיות. שם ובמסלולי מרוצי המרכבות. שום הצגת תיאטרון באתונה לא נחוותה מעולם על ידי 50 אלף איש שהיו ממלאים את הקולוסיאום ברומא משעות הצהריים. שום מפיק מופעים לא הלך לפילוסוף רומאי – והיו כאלה – כדי לקבל ממנו חוות דעת כמו שמחזאים באתונה התייצבו ליד אריסטו ורעדו עד שיחווה את דעתו. ברומא לא חיפשו תו תקן אמנותי. הם רצו מה שמפיקים תמיד רוצים. כסף.

רומא לא ייצרה אמנות שהצליחה לשנות את האתוסים הקיימים. כאשר אין שינוי, מתנוונים ונעלמים. זה קרה גם ליהודים שגלו מארצם, ברחו מהתנ"ך על יוצריו החתרניים, עם שירת הנביאים שאין דומה לה, ושקעו בפטפטת הגמרא, שהיא אולי משפט ודינים אבל אין לה דבר עם אמנות. היהודים קפאו ל־2,000 שנה. פי שניים מהזמן שלקח לאירופה לצאת מאפלת ימי הביניים. ומי שהוציאה אותה משם הייתה האמנות.

הציור שטלטל את הכנסייה

ניקולו מקיאוולי היה סופר גדול ואיש הרנסנס. בספר האחרון שלו קבע שהאימפריה הרומאית נפלה בגלל הדת הנוצרית שחדרה לתוכה. זו הייתה ביקורת על המצב באיטליה של תחילת המאה ה־16 שהתחפשה למחקר היסטורי על תקופה אחרת. הכנסייה הרסה אז, וזה מה שהיא עושה היום, כאשר האפיפיור והגמוניו שולטים על מאות הנסיכויות והממלכות של איטליה ושל כל אירופה. הספר הזה היה רק חץ אחד שנורה בידי חיילי צבא אמני הרנסנס. את נשק יום הדין הפעיל מיכלאנג'לו.

הקפלה הסיסטינית, הוותיקן. בירת העולם. האפיפיור יוליוס השני מבקש ממיכלאנג'לו לצייר על תקרת הקפלה שתוקנה אחרי קריסה. מיכלאנג'לו מסכים. ארבע שנים אחרי שהתחיל את העבודה על הפיגומים, יחד עם צבא עוזרים, נחשפת היצירה לציבור. כולם בהלם. אחרי האלם הראשוני מחיאות הכפיים והתרועות מאיימות להעיף את הגג החדש. גם יוליוס מתלהב, ולא מבין שהוא מוחא כף למות הכנסייה שלו. במרכז התקרה, הציור המרכזי מציג את בריאת האדם. אלוהים והאדם הראשון, כל אחד שוכב על ענן נפרד, מושיטים אצבעות והניצוץ העובר ביניהן מעביר את רוח האל ליצור הבשר שברא. אחרי שהאנשים הנפעמים וכאובי הצוואר החזירו את הראש המורם למצב מאוזן ויצאו מהכנסייה, הם לא היו אלה שנכנסו אליה. הם לא הבינו מה קרה להם, אבל מה שחוו שינה לגמרי את מערכת הערכים שבתוכה גדלו. כל אירופה נהרה אל הוותיקן.

אלוהים של מיכלאנג'לו הוא איש זקן. האדם הראשון צעיר. יפה תואר. יפה מהאיש מהזקן. וגם, הוא בדיוק באותו גודל כמו זה שברא אותו. האדם הוא בנו של האל, היורש, זה שמחליף אותו. הוא הבן החזק מאביו. הוא מי שחשוב, לא הזקן שעתידו הוא הבן. זו הייתה מהפכת הרנסנס. האמנות שינתה את הפרדיגמה שאזקה את אירופה במשך 1,000 שנים. האל זז הצידה, האדם נכנס למרכז. העולם בשבילו, לא בשביל אף אחד אחר. ותיהנה, אמרו לו אמני הרנסנס דרך ציורי ופסלי הגוף שלהם, תיהנה מהחיים.

הרנסנס הוא האמנות, והרנסנס הוא ראשית התחייה. וויליאם שייקספיר, גדול המחזאים בהיסטוריה, כתב 37 מחזות בין סוף המאה ה־16 לתחילת ה־17, וכל לונדון, כולל המלכה אליזבת, באו לראות את ההצגות שלו. הרומן הראשון האמיתי באירופה התפרסם אז בספרד, כאשר סרוונטס פרסם את 'דון קיחוטה' שלו, שנכתב כאשר היה אסיר. שני הגאונים האלה מתו באותו יום עצמו בשנת 1616. הם מתו, אבל מאז האמנות המשיכה לגעוש ולשנות את הפרדיגמות, את האתוסים, את תפיסות העולם. דור אחרי דור. גאון אחרי גאון. משטר אחרי משטר.

ובינתיים בארץ ישראל

אליק אולי נולד מהים, אבל המדינה שלו נולדה מתוך דפים של ספר. מחבר הספר לא נחשב בזמנו לסופר גדול, המחזות שהעלה זכו לקהל למרות שהביקורת הגיבה באיפוק, אבל ד"ר תיאודור הרצל היה אמן מיצגים עצום וסופר מדליק. הספר הקטן שכתב, 'מדינת היהודים', הוליד את הקונגרס הראשון בבזל שבו, כמו שבעצמו כתב ודייק אחרי ישיבת הנעילה, קמה המדינה. בעוד חמש שנים, כתב, לכל היותר בעוד 50 שנה, כולם ייווכחו בצדקתי. הוא טעה בשלושה חודשים. הקונגרס נערך ב־29 באוגוסט 1897. ההכרזה באו"ם אירעה, כידוע, ב־29 בנובמבר 1947.

ספר. המחולל הגדול. העלייה הראשונה בנתה את המושבות הראשונות שנים לפני שהרצל חלם ציונות. כאשר הציע העיתונאי הווינאי שכל יהודי אירופה יתנצרו ביום אחד בטקס גדול בברכת האפיפיור, ב־1892, בית הספר החקלאי מקווה ישראל חגג 22. הייתה תנועת חיבת ציון, היה אחד העם, היו חולמים, אבל הרצל עשה משהו אחר. הוא תיעל את כל כוחו האמנותי למעשה הפוליטי, והניע את האנשים.

הציונים בעטו בגלות ובכל המאפיינים שלה. פטפטת, נמיכות רוח מול שררה, תחמנות, דת, שפה. הם רצו ארץ חדשה, אומה חדשה, עברית, ושפה שלהם. הם הלכו אל גוויית העברית, ובנשיקת אוהבים הפיחו בה חיים. היצירות של השפה החדשה היו בעצם בשפה תינוקית של אומות. שפה שלא השתנתה בהרבה ועדיין לא בגרה. תשמעו את הדיאלוגים בסדרות, בתיאטרון, בסרטים, תקראו אותם בספרים. אם האוזן שלכם רגישה, תתעוותו.

הכותבים הלכו אל השפה הנמלצת. ביאליק התייסר על נטישת משפחת הגלות כמו גבר שעזב את אשתו ולא מוצא מרגוע בחיק האהובה החדשה. כאשר הוא כותב על פוגרום קישינב, הוא יהודי גלותי. שמיים, בקשו רחמים עליי. תליין, הא צוואר – קום שחט. טשרניחובסקי, שסלד מהוויי השטעטל, לקח את פוגרום מגנצה, עיר גרמנית שיהודיה נטבחו בזמן מסע הצלב הראשון, וברוך, המדבר, עומד על קבר אשתו, מספר לה איך שחט את שלוש בנותיהם כדי שלא ייפלו בידי החיילים ואיך בלילה הלך ושרף את כל העיר על יושביה.

רחל, משוררת נפלאה שהודרה מהקאנון בגלל המגדר שלה, הייתה כמעט היחידה שהצליחה לשלב, בשפה פשוטה וטובה, את המהפכה הלאומית ואת נפשה. זה גם "רק על עצמי לספר ידעתי", אבל גם "כנרת שלי", שזה היא ופיסת הקסם של הארץ החדשה. שלושה משוררים ועוד כמה, עגנון אחד שהתעקש לכתוב עברית יהודאית ארכאית ועוד כמה פחות חשובים, שחוקרי ספרות מנסים שוב ושוב למצוא בהם נימי איכות נשכחים כמו זהב במכרה שמעולם לא הפיק משהו רציני, גנסין, ברנר, כאלה, וזהו. גוטמן צייר. וגם כתב, למען האמת, כתב נהדר.

המדינה נסקה על הספר הקטן של הרצל, ועל התנ"ך, שכל ילידי הארץ התחברו אליו, וכמו הנוצרים, ניפו ממנו את מה שהפריע. הם הוציאו את אלוהים, והתרפקו על השפה, על המקומות שהכירו וראו בעיניים, על המיתוסים שהפכו מיד לחומרי הגלם של האתוס הציוני. דוד וגוליית, גדעון ו־300 האמיצים שחיסלו לבד את כל צבא מדיין, כמו 300 הספרטנים שלחמו לבד במאות אלפי פרסים במעבר תרמופלאי. אמנים גדולים, אמר פיקאסו, לא מעתיקים. הם גונבים. הספרטנים הפסידו בסוף. גדעון ניצח. זה לא אותו דבר. מי שגנב כאן שינה קצת.

אוהבים למתוח קו בין יוצרי טרום־המדינה לאלה שפעלו אחר כך, ושוב לצייר עוד קווים בין עשור לעשור. אלה הם תיחומים מלאכותיים. נתן זך, שכל קיומו הוא בזכות פסוקים רבי־כוח שדאג לשבץ בכל ספריו, לא חיסל את דור הכאילו־קודם של שלונסקי ואלתרמן, גם הוא צנח כאן מאירופה. אבידן, אולי המשורר הראוי היחיד שכתב עברית כשפת אם, עשה פי 1,000 ממנו, וגם זה לא הרבה. כמעט כל היוצרים המקומיים לא העזו לפורר את האתוס הכללי. פה ושם קצת דקרו אותו כמו ילד קטן שמנסה לראות מה הדוד הישן יעשה.

סופר גדול נבחן לפי הדמויות שהוליד והכניס אל פנתיאון הזיכרון האנושי. דון קיחוטה קיים בדיוק כמו נפוליאון. הדמויות שעונות כאן על התנאי הזה הן ירון זהבי מ'חסמב"ה' ואלון מ'בעט, אלון בעט'. ק' נולד בפראג, אצל יהודי לא ציוני. הספר היחיד שזעזע כאן את כולם היה אסופה מוקלטת של עדויות, שיח לוחמים, וחוץ מחנוך לוין בסאטירות הראשונות שלו, איש לא העז לגעת באתוס. וגם הוא הושתק במשכורת קבועה ובהזמנה אינסופית של מחזות הבל שלא שינו כלום ולא חידשו דבר. סמואל בקט כבר סיכם לפניו את הבשורה הזאת ב'מחכים לגודו'. החיים עוברים סתם, עד שמתים. יופי.

שירת הברבור של האמנות

יהודים בישראל לא הצליחו לייצר כאן אמנות. לא כזאת שמשנה את התודעה. בארה"ב, קרובים רחוקים שלהם הרעידו את היבשת ואת העולם. אחרי מלחמת העולם השנייה והבום הכלכלי שבנה את אמריקה, נעשה המהלך האחרון של האמנות.

תשאלו כל נער שמנגן מה באמת מדבר אליו. אחרי שנה־שנתיים הוא יתחבר אל ג'ימי הנדריקס ואל להקות שנות ה־60 וה־70. הוא יגלה את הביטלס בהתפעמות. את הרולינג סטונס, שעדיין מופיעים. הוא ישמע את ג'ים מוריסון, הוא יגיע אפילו את מבשרי הרוקנרול של שנות ה־50. ישמע וינגן. המוזיקה הטובה האחרונה באמת, כך יגיד, נוצרה בשנות ה־80. אולי יש מישהו ב־90. זהו.

המפץ האחרון של האמנות, הרנסנס של המאה ה־20, התחיל בשנות ה־50 עם ג'יימס דין, עם מרלון ברנדו ב'חשמלית ושמה תשוקה', עם אלביס פרסלי, עם הביטניקים של הווילג', עם משוררי הזעם של התקופה. שנות ה־60 כבר היו מין קולאז' שכלל גם את הקולנוע הבריטי, הצרפתי והאיטלקי שהשפיעו מאוד על הרבה יוצרים אמריקאים, ושל ספרים אדירים, רבי־כוח, שכל כך הרבה מהם נכתבו בידי יהודים. אלה היו יהודים אחרים מאלה שעשו לפניהם את הוליווד, יוצאי מזרח אירופה שיצרו עבור האמריקאים עבר דמיוני של מערב פרוע עם דו־קרב אקדחים ג'נטלמני שמעולם לא התקיים. הם היו יהודים אחרים מאלה שהמציאו עבור האמריקאים את הקומיקס, ואפילו אחרים מאלה שבנו את המחזות המוזיקליים, קודם כל עם ה"שונט" – הצגות שכללו שירים בתערובת של יידיש ואנגלית – של השדרה השנייה, ואחר כך עם היצירות הגדולות של ברודוויי. אלה היו סופרי ענק: אסימוב. פיליפ רות'. סול בלו אציל הנפש שקרא את בשביס זינגר בעיתון יידי ודאג לתרגם אותו. סלינג'ר, שאביו היהודי התחתן עם גיורת. ג'וזף הלר. קומץ. יש עוד המון. והם כולם שונים מאוד מאלה שפעלו וכתבו כאן.

אמני התקופה שינו אותה. עם המוזיקה, האופנה, השירה, הספרות, הציור, הקולנוע. הם פוצצו את האתוסים הישנים, חיסלו פרדיגמות ויצרו את העולם שבו אנחנו פועלים עד עכשיו. חופש הפרט, חופש המין, חופש ההגדרה העצמית, חופש הנשים. הם צבא הרנסנס של המאה ה־20, מקבץ של גאונים ותנאים סביבתיים שחברו להצלחה גדולה. המאבקים טרם הסתיימו, צרות חדשות הגיעו, אבל דור שלם כבר חושב, באופן טבעי, שונה לגמרי מהוריו. עם זאת, האמנות שבה הוא נתקל מגיעה מדורות קודמים. אין דופק חי. רק ארכיון. כמו במוזיקה קלאסית. הדברים החשובים ממש נעשו מזמן בידי אנשים שמתו.

האמנות קרסה, מפני שאלה האמורים ויכולים לייצר אותה הפסידו במלחמה. הם אפילו לא יודעים שהפסידו. הם לא באים לשנות כלום. להפך, כמו האמנים המגויסים של הרודנים, הם מהללים את המשטר. בעולם תאגידי גלובלי, העיקרון החשוב ביותר הוא רווח. אם אתה מרוויח, אתה צודק. אם אתה מחפש רווח, אתה משרת את המשטר כמו זה שמדקלם בהתלהבות פסוקי קוראן בטהרן. אם אתה יוצר, התאגידים רוצים שתמדוד. כמה אתה מרוויח היום, כמה תוכל מחר.

הסופרים מכוונים לרווח. כותבים מה שאנשים יאהבו. מה שאולי ייקחו ויעשו ממנו סדרה או סרט. כמו 'הארי פוטר', כמו 'הכינה נחמה', כמו ספר על חייל שאחיו התאום נפל בקרב והוא צריך לייבם את האלמנה. כמו. לא חדש. לא אחר. לא להרגיז. לא לעצבן נשים, מיעוטים, להט"בים, חולים, חרדים, או כל מי שעשוי להיפגע, אפילו אם ההומו בסיפור שלך מוכרח, לפי העלילה, לרצוח מישהי. לא השתגעת. צריך להרוויח. לא לשנות.

זה קורה באמריקה בקנה מידה גדול, אבל מתוך הרמץ העצום שנערם שם, משהו עוד עשוי לבצבץ. כאן מעולם לא הצלחנו לעשות אמנות שבאמת תשנה. כאן, במקום שבו שנות ה־60 היו להקת הנח"ל, התרנגולים והגשש החיוור, אין אפילו אפר. הכל נישא ברוח.

כותבים המון עצב. עושים הרבה סדרות של כאב לב. מקוננים. מחבקים את חוסר היכולת לעשות דבר מול הגורל. נותנים לדמעות לזלוג, שיראו. החיים גרועים, ויהיו נוראים יותר בעתיד הלא רחוק. אבל כתיבה כזאת לא משנה כלום. זה לא מטעין. זה לא ממלא. זה מרוקן. אין חטא גדול ממנו. אם את לא אמנות, לפחות תהיי בידור. גם זה משהו.

–

• למה הם בטוויטר (ולא מפסיקים לצייץ) // הטור של יונתן שם-אור
• ישראל היא מדינת שמאל ליברלית // מאת יונתן שם-אור
• למה השמאל בוגד בבוחריו? // מאת יונתן שם-אור