fbpx

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

על הקרב האמיתי שיחל ב־18 בספטמבר, הפספוס של גנץ, בלבול הגושים, הזדמנות המרד בנתניהו והתעתוע האידיאולוגי של הימין

0

1

בואו נניח שממוצע הסקרים האחרונים מנבא הפעם, פחות או יותר, את תוצאות האמת. אם כך הדבר, אזי לא משנה שזו הייתה המערכה המוזרה והמשעממת ביותר שראינו כאן מאז בחירות 1959 (אם תהיתם: מפא"י 47, חרות 17). הקרבות האמיתיים, המותחים והמדממים יתרגשו עלינו ב־18 בספטמבר. שורת שחקנים שפוסלים (לכאורה) זה את זה, מייצרת אריתמטיקה בלתי אפשרית. נתיבות מתסכלות למו"מ קואליציוני מקולקל מראש, שמובילות אותך לאותה נקודה, כמו ציור מדרגות אכזרי של אשר. השחקן החזק ביותר, הפייבוריט הנצחי, יהיה רגע לפני קרב חייו האמיתי, ובדרך לכתב אישום על פי כל הנחה הגיונית. המו"מ הקואליציוני מולו יהיה מוזר. הוא ייראה כמו אדם שבא אל אריה פצוע, שואג ועצבני, חוח בשרני נעוץ בטלפיו, ודורש מהחיה לגלח ממנה את הרעמה בתמורה לחילוץ הקוץ.

הקרב על דעת הקהל יהיה אכזרי יותר מזה שנראה עד 17 בספטמבר. שקרים יסופרו, תמרונים יהונדסו. לחצים יופעלו מכל כיוון על כולם. בנקודה הזו ייכנס למערכה שחקן שכבר שנים אינו מורגל בפוליטיקה כזו. רובי ריבלין עשה ככל יכולתו להיות מר ממלכתיות. כפוליטיקאי, מעולם לא רצה להיות ראש ממשלה או שר במשרד מורכב, כמו האוצר או הביטחון. אין לו את הקילר אינסטינקט. יש לו ערכים, נחמדות, חוש הומור, אבל לא סכין בשיניו הצחורות והחייכניות. ועדיין, הוא עשוי להידרש להיות איש המפתח בפתרון הפלונטר. תנו משימה כזו לאנשים כמו עזר ויצמן או חיים הרצוג המנוחים, והם היו עטים עליה בשמחה. אצל ריבלין זה יהיה כאב ראש מייאש, אבל אולי גם המשימה החשובה ביותר של נשיאותו.

2

נכון לעת ירידת שורות אלה לדפוס, מערכת בחירות לא באמת הייתה פה. נכון, היו סרטונים וסקרים ושבתות תרבות וכמות נאה של טינופים ושקרים. אבל בתחושה, זו לא הייתה באמת מערכת בחירות. בסף הריגוש הקיצוני שבליבת ההוויה הישראלית, קשה להאשים את הקהל. זה קיבל שעתוק של הסיבוב הקודם, ולא טרח להתעניין במיוחד.

פעם, כשרשתות השידור האמריקאיות האמינו בסדרה מסוימת ולא רצו לוותר עליה למרות פתיחה מאכזבת, הם נקטו מהלך ידוע: שידורים חוזרים בשיבוצים טובים, מיד בתום עונתה הראשונה. צופים גילו את הסדרה, נתנו לה צ'אנס, והיא המריאה. אחת שניצלה כך, למשל, היא 'סיינפלד'. בפרק הפתיחה המדשדש שלה צפו רק 16 מיליון אמריקאים. תשע שנים אחרי, בפרק הסיום, צפו 76 מיליון.

בחירות 2019 סבב ב' הביאו לנו שידור חוזר עם אותם שחקנים ואותם שטיקים. הקהל לא הגיע. ראינו, מיצינו, קיבלנו טרגדיה ללא קתרזיס, מין ללא אורגזמה, ריאליטי ללא זוכה. תעירו אותנו בגמר. כשערב אחר ערב שובץ אייטם מאולץ בליין־אפ של המהדורות, איפשהו באמצעו, לפני סקירת מה־עשינו־עם־הילדים־בחופש, היה נראה כאילו לא מדובר בכלל בבחירות בישראל. רמת העניין בפוליטיקה הרותחת שלנו נראתה בערך כמו בשווייץ, שבבחירות 2015 הטריחו עצמם לקלפיות בה פחות מ־39% מבעלי זכות הבחירה.

דווקא במקרה של בני גנץ הייתה כאן הזדמנות. באותה היסטוריה עתיקה של סבב א' הוא הגיח כהבטחה גדולה וסיים כברירת מחדל אסטרטגית למחנה גדול, שהצביע לו ברובו בהתלהבות של ילד שהולך לרופא שיניים. גנץ יכול היה להיות ה'סיינפלד' של הקיץ. נועז יותר, אנרגטי, ממוקד. לזכות באהדה שאיבד במערכה הקודמת, ושבעיקר איבד לאחר שזו נגמרה. כחול לבן אולי תפתיע, אולי אף תוכרז בערב 17 בספטמבר כמפלגה הגדולה ביותר, אבל שוב – כאבן שואבת למצביעים אסטרטגיים. לא כמפלגה מאוחדת עם מנהיג סוחף. אנחנו מכירים את הבייס הקשה של נתניהו, ה"ביביסטים". בואו נניח שלא נראה כאן "גנציסטים" בעתיד הקרוב.

3

נוחותם של מפרשני הסקרים בדקה וחצי ושל מחלקות הגרפיקה שמעבדות את התוצאות מומחשת בדרך כלל כ"פאי" המחולק ל"גוש ימין" ו"גוש מרכז־שמאל". השחקן המפתיע היחיד בבחירות האלה, זה שלא היה צריך לגלח שפם (וזקן) כדי לזכות בתשומת לב, הביא אותם לייצר עוד נתח בעוגה. "גוש ליברמן". אבל המציאות הפוליטית מורכבת יותר. יש גוש ליברמן, גוש ימין, גוש חרדים, גוש ערבים, גוש מרכז, גוש שמאל. ומפלגת העבודה, שלא יודעת איזה מבין השניים האחרונים היא רוצה להיות כשתהיה גדולה באמת. או מתה.

את גוש הערבים אין מה לספור בשום קוניקטורה פוליטית, למעט כחוסמי ימין, אם מפלגות המרכז והשמאל יגיעו ליותר מנדטים מהימין, החרדים וליברמן (זה לא יקרה). ייעודם כרגיל באופוזיציה, עד לשינוי עמוק, יסודי וממושך מאוד בפוליטיקה ובחברה. את גוש החרדים אין סיבה להצמיד אוטומטית לימין. רוב מצביעיהם אמנם מחזיקים בעמדות התואמות את "הגוש" בתפיסה כוללנית. אבל לא בעניינים כלכליים, למשל, ויותר מכך, לא בעניינים הכי חשובים – להיות בקואליציה, כל קואליציה. ליהדות התורה אין בעיה. לש"ס יש לכאורה יותר בעיה, אבל לא משהו שרבי אריה דרעי לא יכול לפתור מול בוחריו ומול ה"מועצת" הממושמעת שלו. החרדים הם "שותפים טבעיים" לכל שותף.

ליברמן, שכבר שאף להתמרכז לפני שנים (כלומר, להיות ימין שגם בוחרי מרכז מקבלים), הפתיע בהמצאתו עצמו מחדש. במערכת שבה "אידיאולוגיה" היא מילה מוזרה עד גסה, הוא החזיר שאלות אידיאולוגיות מתוך נקודת מרכז, משהו שלא קרה שנים ארוכות. על הדרך, כן, המציא גם גושון משל עצמו. גוש המרכז יכול להתמקם בכל קונסטלציה פוליטית כמעט, כל עוד משלחים את נתניהו הביתה. וגוש השמאל? הוא אמנם זכה לזריקת מרץ בדמות פוליטיקאי סוער ומבטיח בן 77, אבל לא סביר שנראה אותו כמרכיב קואליציוני בשנים הקרובות.

 4

משחק הגושים, הדרישות והלאווים מתכנס כרגיל לשאלת כן או לא נתניהו. הפוליטיקאי הנערץ ביותר והשנוא ביותר בו זמנית. בכך קשה למצוא מקבילה היסטורית לסיפור שלו, באיזושהי דמוקרטיה מתפקדת. הטינה העזה ביותר לנתניהו תימצא בקרב מי שמכירים אותו באמת, מקרוב, ממחנהו שלו. אם צריך להמר, סביר להניח שלא מעט מבין 30 הראשונים ברשימת הליכוד לא ישימו ביום הבוחר במעטפתם את הפתק מח"ל.

עוצמתו, תחכומו והשיטתיות שלו ממוססים כל התנגדות אמיתית בטרם היא נולדת. אם ייקלע למצב של חולשה, בימים הנוראים הפרטיים שלו, אחרי הבחירות ולפני כתב האישום, זו תהיה שעת כושר נדירה עבור מתנגדיו. גדעון סער לבדו לא יספיק. עוד ליכודניקים בכירים ייאלצו לאזור אומץ. בתחילה לפקפק במנהיג, אחר כך להניף את נס המרד. בעולמן של הדבורים, המלכה היא כל־יכולה. אבל ברגע ששוכנות הכוורת תופסות אותה כלא כשירה, בשל זקנה או מחלה, כל הדבורים מתאספות בעוצמה סביב גופה. בתהליך זה, המכונה "Cuddle Death", הן מחבקות את מנהיגתן למוות. "אוהבים אותך ביבי, אבל גמרת", נשמע כפראזה המושלמת שרבים מבכירי מפלגת השלטון ירצו לחזור עליה.

 5

ישנם ימנים אמיתיים, טהורים, כאלה שהאמונה רושפת מתוכם והאידיאולוגיה מאירה את דרכם, ושחושבים שבנימין נתניהו הוא המועמד (והמנהיג) המושלם עבור הימין. נניח, ארז תדמור, ימני רהוט ואינטליגנטי, שכיכב בין השאר באתר 'מידה', ומשמש כעת כדובר מטה ההסברה של הליכוד. האמונה הזו בנתניהו מזכירה לי את תחילת הדרך של סטיב בנון אצל דונלד טראמפ. בנון הפופוליסט, ימין־חדש מקורי וסוער, שגם כיכב (וניהל) באתר כזה, 'ברייטברט', הגיע לטראמפ ברגעי השפל של הקמפיין ב־2016. כל שאמר למועמד גס הרוח, האחרון אימץ. אתה פופוליסט? שאל בנון, "כן, כן, אני פופולריסט", ענה המיליארדר הנבער. הטעות במקור. בנון חשב שגילה זהב. שטראמפ יהיה כלי קיבול עבור האידיאולוגיה שלו ושל חבריו. כמו רבים אחרים, התאכזב ופרש לבסוף מהנסיעה הפרועה ברכבת ההרים הזו.

נתניהו הוא אדם מרשים בהרבה מטראמפ. מבריק, מעמיק, מוכשר. אבל כמוהו, הוא אינו נציג של אידיאולוגיית ימין־חדש, אמיתית ועמוקה. כמוהו, הוא נרקיסיסט שחושב לפני הכל על עצמו. בתוך תוכו, הוא בעל אידיאולוגיה שמרנית, פרגמטית. מיושנת. צוק עיתיו המשפטי והפוליטי הביא אותו להקצין עמדות, לשבור מוסכמות, לשרוף גשרים ולגעת בשולי הפופוליזם, אבל זוהי אינה אידיאולוגיה, אלא הישרדות גרידא.

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook