fbpx

מה הופך את חאליסי לדמות הכי אהובה ב"משחקי הכס"?

0

ב־2012 בחרו 146 זוגות הורים בארה"ב לקרוא לבתם שאך נולדה בשם "חאליסי". השפעה של סדרות טלוויזיה על שמות של ילדים אינה תופעה חדשה. אפשר לתת כדוגמאות את הרמיוני להארי פוטר, או קטניס למשחקי הרעב, אבל בחאליסי ממשחקי הכס יש בכל זאת משהו יוצא דופן. ראשית, מדובר בשם הרבה יותר מוזר ועוד בשפה שלא קיימת. שנית, ההורים האלו לא בחרו בשם דאינריז, כשמה, אלא בתוארה – חאליסי, מלכה בדותרקית. זה כמו לקרוא לילד אל סיד במקום רודריגו, ג'ינג'יס חאן במקום טמוג'ין, או בודהה במקום סידהרטה. והדוגמאות האלו לא מופיעות כאן במקרה. מעטות הן הדמויות ההיסטוריות שזוכות להיזכר בתוארן ולא בשמן. יש לכך סיבה. וכשמדובר בדמות היסטורית ספרותית, שמישהו כתב – יש סיבה שהוא כתב אותה כך.

"סיפור של קרח ואש" – או כפי שהוא ידוע יותר, "משחקי הכס" – הוא גן עדן לחובבי ההיסטוריה. רוחב ועומק היריעה מציירים ומפרטים עולם ומלואו, תוך ירידה לפרטי פרטים, גיאוגרפיים, היסטוריים ותרבותיים. הסדרה – ספרים וטלוויזיה – דומה בכך לשר הטבעות של טולקין. היכולת לשוטט בעולם הזה היא חלק מכוח המשיכה שלה. אבל ג'ורג' ר.ר. מרטין לא מסתפק רק בכך. הוא אולי נופל מטולקין בתחומים אחרים, אבל דבר אחד הוא עשה יותר ממנו: אזכורים וריפרורים לאירועים היסטוריים אמיתיים. וכך נוסף רובד חדש – זיהוי האירוע ההיסטורי וניסיון להבין כיצד הוא משליך על הסיפור.

החומה בצפון מקורה בחומה ההדריאנית שבנו הרומאים בצפון בריטניה כדי להגן על שטחם מפני השבטים הקלדונים, ששלטו אז בסקוטלנד. שבע הממלכות הן השתקפות של שבע הממלכות האנגלוסקסיות שקמו בבריטניה לאחר קריסת רומא ועד איחוד אנגליה במאה ה-10. הדותראקים מזכירים ביותר ממובן אחד את המונגולים שכבשו חצי עולם במאה ה-13. המלחמה עצמה מזכירה יותר מדי את מלחמות השושנים במאה ה-15 באנגליה בין בית לנקסטר (בלינג בלינג!) לבית יורק. וילדי היער, האנדלים והטארגאריינים מסתדרים באורח פלא עם גלי ההגירה והכיבוש בבריטניה – הקלטים, האנגלוסקסים והנורמנים.

ההקשרים ההיסטוריים האלה מייצרים אמינות והבנה לדמויות. זה לא שמשחקי הכס הם שחזור מדויק ונד סטארק הוא ריצ'רד השלישי, אלא שהצופים מאמינים לצורת חייהם של הגיבורים כי הם משליכים עליהם את מה שידוע להם על ימי הביניים באירופה: בתי אצולה, מלחמות ירושה בין אצילים על חשבון העם חסר החשיבות. בשל כך, כל הדמויות במשחקי הכס נתפסות כדמויות היסטוריות. בעצם, כמעט כל הדמויות.

נד סטארק הוצא להורג, ג'יימי לאניסטר הרג את המלך ואיבד את ידו, אריה לומדת להרוג בגיל צעיר. אלו אירועים שנתפסים כהיסטוריים. אבל מרטין איננו כותב ספר היסטוריה. הוא כותב סאגה, אפוס – מילים המתארות, ולא בכדי, סיפורים מיתולוגיים יווניים או נורדיים. מרטין, אם כך, כמו טולקין, כותב מיתולוגיה מודרנית. וחלק מגיבוריו, מיעוט קטן, שניים ליתר דיוק, נכתבים כגיבורים מיתולוגיים: בראן, אבל בעיקר – חאליסי.

קורות חייה של דאינריז טארגאריין שזורים באירועים מיתיים, אירועים שנוצקה להם משמעות נוספת או שמעורבת בהם מאגיה: היא נולדה בשם "Stormborn" (פרי סער). היא נמכרה עבור חיל לוחמים בגיל 13 לחאל דרוגו. היא אכלה לב של סוס. אחיה מת עם "כתר זהב" על ראשו. היא ניסתה להציל את בעלה בעזרת כישוף. היא יוצאת באודיסאה/יציאת מצרים שחוצה חצי עולם, וכמובן – היא אמם של הדרקונים, חיה מיתולוגית בפני עצמה. סיפור חייה לא מזכיר את הנרי השישי, אלא את אודיסאוס, או סיגורד, משה או ישו. כך לא כתובה דמות היסטורית. כך כתובה דמות מיתולוגית.

ועוד: מלחמתם של ארבעת הטוענים לכתר – סטניס, רנלי, רוב והלניסטרים – נראית עד כה כסיפור המרכזי, אבל זו המלחמה הקטנה. "סיפור של קרח ואש" הוא, כשמו כן הוא, סיפורם של שני כוחות – המתים הלבנים מצפון, ודאינריז מדרום. ואם הגיבורים כולם מתבוססים במלחמת בשר ודם, דאינריז היא אחת מהכוחות המאגיים. בכך ממקם מרטין את חאליסי ברמה אחת מעל שאר הגיבורים.

אבל מרטין לא מסתפק בכך. חאליסי היא קורבן תקיפה מינית. היא פמיניסטית בכל צעד ושעל. היא משחררת העבדים. בעולם של משחקי הכס, לפרטים האלו אין שום משמעות מוסרית. אבל יש להם משמעות מוסרית בעולם שלנו, הצופים. קווי האופי האלו בחאליסי נכתבו עבורנו, לא עבור טייווין לניסטר. הם אלו שגורמים לנו לאהוד אותה ולהפוך אותה לגיבורה האהודה בסדרה. בואו נגיד, אפשר לראות את דאינריז מפגינה עם אנשי אוקיופיי וול סטריט. חאליסי היא מנהיגה ראויה לפי המערב של המאה ה-21, לא לפי ווסטרוז של אחרי היעלמותם של ילדי היער.

גיבוריו של מרטין מחולקים באופן חד וברור לשניים: מרושעים ושורדים מול טובים ומתים. נד סטארק יכול היה להיות שליט ראוי, אבל הדבקות שלו בשבועות ובחוקים היא, בעולם שבנה מרטין, משאלת מוות. רוב הוא בכלל קריקטורה של אביו: הוא נרצח בגלל, כמה פתטי, "אהבת אמת". על הלניסטרים אין צורך להכביר מלים. היחידה שמתחמקת מהדיכוטומיה הזו היא חאליסי: היא משחררת עבדים – אבל גם מוציאה להורג את מי שהפכה את חאל דרוגו לצמח. היא ראויה לפי חוקי המוסר שלנו הצופים – ופועלת  להישרדות לפי חוקי המוסר של ווסטרוז.

כל ההסברים האלה, בצירוף משאלת הלב של לא מעטים, אמורים להצביע על כך שחאליסי היא זו שתשב על כס הברזל בסוף הסדרה. ובאמת, הניצחון יכול להיות ראוי יותר? הצדק יכול להיות פואטי יותר? אבל דווקא בשל כך, ולאור חיבתו של מרטין לקטול את כל מי שנראה חביב הקהל או מתנהג כגיבור, להמר שכך תסתיים הסאגה יהיה יותר מסוכן מלקבוע עכשיו מי ינצח במלחמת האזרחים בסוריה.

"כשאתה משחק במשחקי הכס, אתה מנצח או מת", אומרת סרסיי בספר/עונה הראשונים, והכלל הזה חל גם על דאינריז. בין אם תשב על כס הברזל ובין אם לא, לנצר האחרון של שושלת טארגאריין יש כבר הישג אחד שאי אפשר לקחת ממנה. חאליסי, כבר אמרנו, היא כמו אודיסאוס. היא כמו פרסאוס. היא כמו אל סיד. היא מיתולוגית. אבל לא בטעות מופיעות כאן השוואות לגיבורים מיתולוגיים ולא לגיבורות מיתולוגיות. פשוט, אין כאלו – כמו חאליסי – בנמצא. במיתולוגיה, נשים רוצחות את ילדיהן, ממתינות שנים לבעליהן או מתחתנות עם החבר הג'ינג'י של הגיבור. מרטין יכול להיות גאה: תשב על כס הברזל או לא, חאליסי היא הגיבורה המיתולוגית הראשונה.

.

למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook