fbpx

מהניאנדרתל לספורנוסקסואל: האבולוציה של מודל היופי הגברי // גלעד פדבה

0

מודל היופי הנשי נטחן עד דק במחקרים מדאיגים, במאמרים זועמים ובכתבות מגזין בחדרי המתנה. הוא הפך להיות סמל למאבק, עומד בלב כל מהפכה פמיניסטית ומשמש סמן ימני בכל דיון על תרבות הדימויים – מההבדל בין היופי עצמו למיתוס היופי המשרת את החברה הפטריארכלית ועד הביקורת על תעשיית היופי הנצלנית של העידן הקפיטליסטי, כפי שהיטיבה לנסח נעמי וולף בספרה 'מיתוס היופי'. לעומת זאת, דיון רציני על מודל היופי הגברי לא מצליח לחלחל אל המיינסטרים. הוא נותר צר, חלול ומוגבל, למרות כל אותם דוגמנים, ספורטאים וכוכבי בידור שמשווקים ביעילות לא פחותה מנשים את סחורות התרבות בשערי מגזינים, בשלטי חוצות ובאתרי רכילות.

הפער בין הדיונים על מודל היופי הנשי לעומת הגברי מתבטא בכל מקום, בכל תרבות, בכל תקופה. במיתולוגיה היוונית, למשל, אפרודיטה היא אלת היופי, האהבה, ההנאה וההולדה. לכאורה, יש לה ארבעה תפקידים, הרבה עבודה, אך למען האמת ישנו חוט המקשר ביניהם: היופי מצית אהבה שמייצרת הנאה שעשויה בסופו של דבר להסתיים בהולדה. אפולו, לעומת זאת, אחראי על הידע, הריפוי, האמנות, השירה, הנבואה, המוזיקה והחץ והקשת – בקושי נותר לו זמן להציץ שנייה במראה במסגרת תפקידו כאל היופי הגברי.

זה נמשך להיבטים מודרניים על אידיאל היופי: במשך שנים נקבעו יחסי חזה/מותניים/ירכיים 'נכונים' עבור הגזרה הנשית ה'מושלמת' – בסנטימטרים (90-60-90) או באינצ'ים (36-24-36), בסיוע מחוכים ויקטוריאניים או תוך שעבוד מנטלי ופיזי – ונחקקו במוחותיהם התאוותניים של מתבגרים כמו גם בחלומות התמימים של מתבגרות. אפילו ניתן לצורה הזאת כינוי מתבקש – גזרת שעון חול. ואילו המידה הגברית האידיאלית נותרה אפופת מסתורין.

גם ברבי, שמשמשת באופן מסורתי שק חבטות אולטימטיבי לאגרופי הפמיניזם, נמצאת כאן כעדה מטעם התביעה. לא רק שהיא באה כיום במאות וריאציות – מפאשניסטה היספנית דרך ברבי דיסקו שחורה ועד נשיאת ארה"ב – הליין החדש שיצא בתחילת השנה הציג את הבובה של 'מטאל' בארבע מידות שונות: ברבי מקורית, ברבי גבוהה, ברבי חטובה וסקיני ברבי, בשבעה גוני עור, 22 גוני עיניים ו־24 תסרוקות. וקן – הוא נאלץ להסתפק בגופו האתלטי החדגוני.

אם כן, הגיע הזמן לדבר קצת על מודל היופי הגברי.

.

הניאנדרתל והאיפור הסודי

התקווה הכמוסה להיראות יפים יותר מכפי שחנן אותם הטבע קיימת אצל הגברים משחר האנושות. אפילו הגבר הקדמון, שהיה ככל הנראה גוץ נמוך ושעיר מאוד, נהג למרוח על עצמו שכבות איפור כדי להסתיר פגמי עור ולהיראות אטרקטיבי יותר. בשני אתרים ארכיאולוגיים במחוז מורסיה בדרום ספרד התגלו לאחרונה ראיות לכך שהניאנדרתלים כיסו עצמם בצבע גוף 50,000 שנים לפני שמדפים שלמים ברשתות הפארם התמלאו במוצרי טיפוח לגבר המודרני. פרופ' ז'ואאו זיליאו, פליאונטולוג מאוניברסיטת בריסטול, גילה באתרים אלה חנויות עתיקות לצבעי איפור ובהן שרידים של פיגמנט צהוב. למעשה, מקלות שחורים של פיגמנט מנגן, ששימשו את האדם הקדמון להסתרת פגמים, התגלו בעבר באפריקה, אך החוקרים סברו כי מדובר באביזרי פולחן בלבד.

ביוון העתיקה כבר עוצב והתגבש אידיאל היופי הגברי המוכר לנו כיום: חלק כשיש, חטוב, שרירי, לבן ובדרך כלל צעיר. בדמוקרטיה האתונאית העסיקו האזרחים עבדים ושפחות וכילו את זמנם בפעילויות פנאי, כולל השקעה בלא פחות משמונה שעות של אימוני ספורט ביום. הגבר האתונאי או הספרטני המונצח בפיסול מאותה תקופה היה בעל חזה מעוצב, מותניים צרים ופין קטן כדי להדגיש את ניצחון האנושיות המתורבתת על החייתיות המינית. היצירה המפורסמת ביותר מאותה תקופה היא 'זורק הדיסקוס' של הפסל מירון, שגילף בשיש את החזה והגפיים של הספורטאי באופן התואם במדויק את האידיאלים היווניים של קומפוזיציה הרמונית מבחינת שיווי משקל וקצב, ומשקף ערכים עילאיים כחוסן נפשי וכושר עמידה הרואי.

בעוד יופי גברי היה נערץ ללא עוררין בתקופה הקלאסית, היופי הנשי דווקא התקבל בחשדנות. המשורר הסיודוס כתב בין המאה השמינית והשביעית לפני הספירה כי האישה היא "קלון קקון", דבר יפה ומרושע; לפי היגיון פטריארכלי זה, היא הייתה מרשעת מפאת יופייה והייתה יפהפייה עקב רשעותה. לעומת הגבר, שנדרש להיות חטוב, הנשים הקלאסיות היו רחבות גזרה, בעלות מותניים וישבנים רחבים וגפיים גדולות.

.

רבי יוחנן והמראה האנדרוגיני

בדומה, המסורת היהודית העתיקה מהללת גוף נשי מלא יחסית הרחוק מאוד מהמראה הסקיני־אנורקטי המודרני. אך בשונה מהמראה הלבן החיוור שבו חשקו ההלניסטים, 'שיר השירים' משבח נשים בעלות עור שחום: "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ". הספר אינו חוסך בתיאורים ארוטיים של האישה האהובה, אך נמנע מתיאור מפורט של אידיאל היופי הגברי ומסתפק בהערכה כללית שמשמיעה האישה: "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים, אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה".

במקרים מעטים מופיעה התייחסות תנ"כית ישירה ליופיים של גברים: יוסף בעל כתונת הפסים מתואר כ"יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה"; על דוד המלך נאמר במפורש "כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה"; אבשלום, בנו המרדן של דוד, ירש ממנו את הגנים המשובחים: "וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד: מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, לֹא הָיָה בוֹ מוּם". מערכת היחסים שהתפתחה בין דוד ויהונתן כוללת התערטלות – "וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד; וּמַדָּיו, וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ" – אך ללא פירוט מראה הגופים העירומים. ובכל זאת, ציירי הרנסנס לא הותירו מקום לספק בנוגע ליופיים של שני הנערים. לעומת זאת, האל עצמו מפציע כישות ממין זכר אך "אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל", כפי שנכתב בעיקרי האמונה של הרמב"ם – ומכאן שהוא נטול יופי גשמי.

התייחסות ישירה במסורת היהודית ליופי גברי מופיעה במסכת 'בבא מציעא', בסיפור על היחסים הטעונים בין הפושע ריש לקיש לרבי יוחנן יפה התואר, ששחה עירום בנהר הירדן. ראה ריש לקיש את גופו החלק של יוחנן וסבר שהוא אישה ומיד נעץ רומחו בירדן וקפץ אחריו. ניסה הרב להחזיר בתשובה את העבריין: "גבורתך לתורה". התעלם הפושע מניבוי עתידו והחמיא לשחיין: "שופרך לנשי", כלומר: יופייך לנשים. "הרוצה לראות יופיו של רבי יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר זר של ורד אדום על פיו, ויניחנה בין חמה לצל – אותו זוהר מעין יופיו של רבי יוחנן הוא", כך מתואר בתלמוד יופיו של רבי יוחנן.

חוקר התלמוד פרופ' דניאל בויארין מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי מסביר כי בעת המפגש בירדן טרם צימח זקנו של רבי יוחנן, שהיה עדיין גבר צעיר בעל מראה אנדרוגיני. "מה שחסר ביופיו של רבי יוחנן היה הזקן", אומר בויארין, "וחוסר זה היה בדיוק מה שהגדיר יופיו מבחינת ריש לקיש – ההופעה הנשית שלו". לדעתו, הטקסט הזה מבטא דו־משמעיות או חרדה בנוגע לגבריות כערך. מצד אחד, סימני הגבריות הם אלה שמייצרים את יופיו של הגבר כאן, ובו בזמן, דווקא היעדר הסימנים האלה מייצר את הגבר כיפה תואר. "מעניין שהגבר האידיאלי מוצג כנשי בתרבות יהודית עתיקה זו", מוסיף פרופ' בויארין, "אך מאחר שאידיאליות זו מאופיינת במפורש כנשית, הרי שהטקסט הזה, כמו גם התרבות שבתוכה הוא נוצר, מאוד דו־משמעי לגבי זהות גברית".

בניגוד להתייחסות מפורשת אך נדירה זו ליופי גברי והאדרתו ביהדות, הנצרות נמנעת בדרך כלל מהתייחסות מפורשת ליופיו הגשמי של הזכר. ישו, כהתגלמות האל בדמות אדם, אינו מתואר בברית החדשה כגבר מרשים במיוחד מבחינה חיצונית. אבל בפסוק מספר ישעיהו שבו משתמשים הנוצרים להוכחת משיחיותו ישנה התייחסות מרומזת שאפשר לפרש מילולית לא רק כהתייחסות ליופי רוחני נשגב, אלא גם לרגליו היפות: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה; אֹמֵר לְצִיּוֹן, מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ".

ועדיין, אין זה מפתיע שגופו של ישו מתואר באינספור ציורים ופסלים דתיים כחיוור, שדוף, חבול ופצוע. כך היופי שבסבל הרוחני עולה על היופי שבגוף הגברי. אמנם במאות אלפי כנסיות באירופה מתואר המשיח הצעיר כבלונדיני תכול עיניים בעל עצמות לחיים גבוהות, אף סולד ושפתיים דקות, אך גם תיאוריו כגבר לא יפה שזקנו השחור מדובלל ושערו פרוע אינם נדירים. היעדר היופי הפיזי מרמז בה בעת על אנושיותו ועל קדושתו של ישו, זאת בניגוד לקדושים בנצרות דוגמת סן סבסטיאן, המתוארים ביצירות אמנות רבות כעלמים נאים שזיו נעוריהם נקטע באכזריות.

גם הקוראן אינו מתייחס כמעט בכלל ליופי הגברי, אלא אם כן מדובר בדמויות גבריות מהתנ"ך. כך בכתבי הקודש המוסלמים מסופר על אודות מסעו הלילי של הנביא מוחמד עם גבריאל והגעתם אל הרקיע השלישי. לאחר שמוחמד אישר כי נשלח רשמית כנביא, פתח לו האל את השער ונגלה לפניו יוסף עליו השלום, "והנה תשעה קבין של יופי ניתנו לו" (מתוך 'החדית").

.

'דוד' והפין הקטן

בעיצומם של ימי הביניים הזדקקו האבירים לכוח פיזי רב כדי שיוכלו לעמוד במשא הכבד של מדי השריון המתכתיים שהגנו עליהם מכף רגל ועד ראש (והסתירו את יופיים או את כיעורם). באותה תקופה השמינו אצילים נצלניים מנחת וממעדנים בטירותיהם שהתנשאו מעל אדמות האריסים שלהם, ואילו פשוטי העם היו רזים יחסית כי בקושי נותר להם מה לאכול לאחר שנאלצו להפריש מעשר לאדוניהם הבטלנים, לכנסייה החמדנית ולמימון מסעות הצלב המגלומניים של מלכיהם. בשל עוניו סבל הגבר הממוצע מתזונה בעייתית וסגנון היופי נטה לכיוון חיוור, שדוף וחלק.

ימי הרנסנס במאות ה־16 וה־17 החזירו לחיים את האידיאלים הפילוסופיים והגופניים היווניים־רומיים. מיכלאנג'לו וליאונרדו דה וינצ'י עיצבו באזמליהם ובפטישיהם את אידיאל היופי הגברי הצעיר תוך שימוש אמנותי בגופם של פועלים קשי יום, שניפחו שריריהם בעבודות פיזיות מפרכות יומיומיות, ובשוליות האמנים הנאמנים, שהצטוו לחשוף חמודותיהם על הפודיום מול עיניהם הבוחנות של גאוני התקופה. מעניין לציין כי מיכלאנג'לו לא ראה כל צורך להדגיש את שרירי הבטן של 'דוד', למשל, מאחר שבתקופתו לא זיהו ריבועים בבטן עם יופי גברי אידיאלי.

מיכלאנג'לו אף בחר להציג את הנער דוד כבעל פין ואשכים צנועים במיוחד. פרופ' ברונו נאסים אבודראר מאוניברסיטת פריז 3 (סורבון נוול) מסביר כי בתקופת הרנסנס התאפשרה הצגתו של עירום גברי פרונטלי רק אם הפין של הדוגמן היה מסוגנן באופן 'יווני', כלומר הוצג כאיבר קטן, וגופו של הגבר הצעיר נראה כהכלאה של ילד שטרם התבגר מינית, תכונות מעודנות של אישה ותסרוקת תלתלים נשית. לעומת זאת, כשהסצנה חייבה הצגתם של גברים בוגרים – גיבורים או אלים – לא נותרה לאמן ברירה אלא להסתיר לחלוטין את איברי מינם באמצעות אובייקטים דקורטיביים. אגב, קלישאת 'הגודל לא קובע' נתמכת בנתונים משנת 2014: רק 10,000 גברים ברחבי העולם הגדילו את פינם באותה השנה. לא ברור כמה מתוכם היו 'יוונים', אבל המשמעות היא שקרוב למיליארד גברים דווקא מרוצים ממה שיש להם.

במאה ה־17 נתקל היופי הגברי במעין מגפת הלבשה מוסרנית. הלבשתם של המודלים הגבריים בבגדי פאר נועדה לא רק להדגיש את יופיים, אלא נבעה בעיקר מהתרחבות האימפריות האירופיות. עירום הפך ממייצג לגיטימי של יופי גברי נערץ למאפיין שלילי שנקשר בילידים הפראיים שהלבנים נתקלו בהם בקולוניות הלבנות שנעצו בבשרו השחום של 'העולם החדש'.

על אף הכללים החברתיים הנוקשים, תיאורי היופי הגברי בתקופת הרנסנס והבארוק העזו לעתים לחצות גבולות מגדריים ומיניים. הוגה הדעות הצרפתי ז'אן דה לה ברייר, שהיה בעל מראה אנדרוגיני מעודן, העז להודות ב־1688 שהוא משתוקק "להיות ילדה יפה מגיל 13 עד 22 ולאחר מכן להפוך לגבר", ואילו הצייר האיטלקי קארוואג'ו העז לשלב ביצירות הבארוק שלו עירום גברי נועז וארוטי למדי תוך חשיפה גלויה של תשוקתו החד־מינית כמו ביצירה 'נער עם סל פירות', שבה הדוגמן מריו מיניטי בן ה־16 ניצב בכתפיים חשופות ובתנוחת צוואר שאפיינו באותם ימים ציורים של נשים.

קארוואג'ו הרשה לעצמו לצייר דימויים כאלה כי הוא פעל בתקופת הקונטרה־רפורמציה, שבה הכנסייה הקתולית חשה צורך בשינוי והתחדשות אל מול עלייתה של הכנסייה הפרוטסטנטית. הקתולים ביקשו להרשים את מאמיניהם – ולהרחיקם מהכנסייה הפרוטסטנטית המתחרה – באמצעות כנסיות מפוארות במיוחד שבהן נתלו יצירות אמנות מרשימות, צבעוניות ואף נועזות, שעוררו רגשות קיצוניים. קארוואג'ו השכיל לנצל את הפתיחות היחסית ואת חיפוש הדרך של הממסד הקתולי כדי להציע פרשנויות גופניות ומסעירות במיוחד לתולדות הקדושים.

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? למבצע מנויים אטרקטיבי וחדש – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019
מבצע מנויים