fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

מדינת המודיעין הראשונה | אבישי בן ששון-גורדיס

בשנים האחרונות הולך ומתפתח בישראל דפוס מטריד, בעת שהמדינה מפעילה יותר ויותר אמצעי מעקב אחר אזרחיה. כמובן, תמיד יש לכך סיבות טובות – קורונה, ביטחון – אך המשמעויות ברורות. כשתשקע פרשת NSO, הגיע הזמן לנהל שיחה רצינית עם עצמנו ולבדוק לאן אנו הולכים מכאן

0

 אחרי שנים שבהן התעקשה חברת הסייבר המסחרית NSO כי כלי הפריצה שלה אינם יכולים לפעול נגד ישראלים, נחשף בתחילת השנה בעיתון "כלכליסט" כי מערכות שפיתחה נרכשו בידי משטרת ישראל והופעלו נגד אזרחים. לאחר הכחשות ראשוניות, התעקשה המשטרה כי השימוש בכלים נעשה כדין והיה נרחב פחות משנטען בתחקיר, אולם הקביעה כי השימוש נעשה לפי החוק שנויה במחלוקת וממילא משמשת כהודאה במקצת טענות התחקיר.

חיוני שהציבור, עיתונאיות, חברות כנסת וממשלה ימשיכו לעסוק בפרשה, אך חיוני גם כן להפנות את תשומת הלב לתופעה הרחבה יותר שמשתקפת מפעולות המשטרה – בישראל הקמנו לראשונה את מה שאני מציע לכנות "מדינת המודיעין".

אי־הידיעה כאמצעי

כבר כמה מאות שנים משתמשים בעולם במושג "מדינת המשטרה" (police state). בתחילה לא הייתה למושג משמעות שלילית מובנית, אולם עם הזמן, ובפרט מאז ראשית המאה ה־20, התקבע המובן השיפוטי הנוכחי שלו (Brian Chapman). כיום משמש המושג כדי לתאר מדינה טוטליטרית, שבה האזרח פוגש את כוחה של המדינה בכל פינה ומטרתה לגרום לו לחשש מפני כל התנגדות לשלטון. כוחות משטרה, גלויים וחשאיים, הם נושאי הדגל של מאמץ השליטה המוחלט של מדינת המשטרה, והיא מאפיינת שלטון החושש מפני אזרחיו.

עם עלייתה של הביורוקרטיה המדינתית, ובתאוצה ניכרת מאז המהפכה הדיגיטלית, גבר השימוש במושג קרוב למדינת המשטרה, והוא "מדינת המעקב" (surveillance state). במדינת המעקב, ריבוי ערוצי המידע הזמינים על אזרחים מוביל למעקב מסיבי וחסר הבחנה על מסות של בני אדם.

זהו דפוס הקיים במדינות מערביות והופנה לעתים נגד קבוצות שנתפסו כמסכנות את השלטון כמו פעילי איגודים מקצועיים או מיעוטים שנחשדו בסיכון גבוה לטרור, אך הובא לשיאו בשנים האחרונות עם מערכות המעקב האזרחיות בסין. באמצעות טכנולוגיות ניטור, כפייה וכלי למידת מכונה, השלטון בסין אוסף ומנתח מידע אישי מפורט על האוכלוסייה, והוא כולל נתוני זיהוי פנים, קול, דנ"א והיסטוריית התנהגות (Xiao Qiang). כל אלו מופנים ביתר שאת כלפי המיעוט המוסלמי שנתפס בידי המשטר הסיני כסיכון ביטחוני ונתון למערכת נרחבת של שליטה ודיכוי.

מול שני הדגמים הללו אפשר להצביע על דגם שלישי, שאותו אני מציע לכנות "מדינת המודיעין". מדינה זו קרובה במשמעותה ובמאפייניה למדינת המשטרה והמעקב, אך שונה בכמה היבטים מהותיים.

נקודת הדמיון הבולטת ביותר היא שגם במדינת המודיעין מגוון מקורות המידע שמייצרים האזרחים נתונים למעקב של כוחות הכפייה של המדינה כגון המשטרה או שירותי ביטחון הפנים. עם זאת, מדינת המודיעין לא שואפת להגיע לאחיזה מוחלטת בכל היבטי החיים של אזרחיה. היא גם לא מעוניינת שהמאמץ המודיעיני שלה בפני עצמו ישפיע על אזרחים, אלא בידע המושג מאיסוף ומניתוח מידע.

למעשה, מדינת המודיעין מעדיפה שאזרחיה כלל לא יחשבו על המעקב משום שהיא רואה במעקב המתוחכם כלי להגנה עליהם, ואם ייוודע לאזרחים שהיא אוספת מידע וכיצד היא עושה זאת, מי שנתפסים כאיום עלולים לנקוט אמצעי זהירות והתחמקות.

בכך מדינת המודיעין שונה ממדינות המעקב והמשטרה, שבהן שהשליטה באוכלוסייה מושגת בין היתר בידי העובדה שהאזרח יודע שהוא נתון למעקב ולשליטה. אזרח במדינה טוטליטרית אמור לחוש את עצמו כאסיר בכלא הפנאופטיקון שהציע הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנת'ם, ובו אפשר לראות את האסירים מכל עבר.

באותו אופן, במדינות הללו הכלים המודיעיניים המופעלים נגד הציבור מכוונים לייצר הלך רוח נשלט, לא פחות מאשר לאפשר לשלטון ידע חשאי שיוביל לשליטה בפועל.

בהקשר הישראלי, אפשר לראות את ההבדל בשימוש המדינתי בכלי מודיעין בשטחים לעומת זה שבתוך המדינה. נגד הפלסטינים בשטחים משתמשים בפרקטיקות המאפיינות מדינות משטרה, והמעקב כולל רישות במצלמות והתחקות רחבה אחרי רשתות חברתיות. בהקשר התוך־ישראלי, מעקבים מהסוג הזה ממוקדים יותר ומופנים לקבוצות אוכלוסייה רחבות פחות.

צילום: Getty Images

הקורונה כמשל

 לו כל מה שישראל הייתה עושה היה איסוף וניתוח מידע מודיעיני בזירה הפנימית, לא היה בכך חידוש גדול, ובוודאי לא כזה שמצדיק אפיון שלו כסוג חדש של התנהגות מדינתית. אחרי הכל, השימוש התוך־מדינתי בכלי מודיעין לא ייחודי למדינות טוטליטריות, והוא אפילו לא חדש. מאז שהחלו להתקיים, גופי ביטחון־פנים נעזרים במודיעים אנושיים ובחקירות ועוקבים אחרי ערוצי תקשורת. ככל שהתפתחה הטכנולוגיה שבה משתמשים אזרחים, פנו גופי השיטור גם להאזנות לטלפונים קוויים ובהמשך לאיסוף של נתוני תקשורת ואמצעי תקשורת אחרים. השימוש בכלים הללו הוא תופעה ותיקה, ובמידת מה הכרחית, לצורך מניעת פשיעה חמורה (Frederic Lemieux).

מה שהופך את ישראל למדינת מודיעין היא המרכזיות של כלים, ארגונים, כוח אדם, תפיסות הפעלה וגישות פעולה השאובים מהעולם המודיעיני לאופן ההתנהלות הכללי של המדינה, ובפרט במקרים שבהם אין זה המענה האידיאלי לבעיה שעל הפרק.

כמה דוגמאות יכולות להמחיש את הביטויים המעשיים של מדינת המודיעין הישראלית. הדוגמה הבולטת ביותר מהעת האחרונה היא המענה הממשלתי שניתן לנגיף הקורונה. שניים מהצעדים המרכזיים שנקטה הממשלה היו להקים גוף מחקר שיעקוב אחר התקדמות המגפה ודרכי המענה האפשריות לה. אולם בניגוד לארה"ב למשל, שם הופקדה המשימה בידי גוף אזרחי, בישראל, בהיעדר יכולת ארגונית במשרד הבריאות, נשענה הממשלה על יכולות המחקר של אגף המודיעין של צה"ל.

בד בבד, ולמרות אזהרות מומחיות והתנגדות הארגון עצמו, גויס השב"כ, מהמרכזיים בארגוני קהילת המודיעין הישראלית, להפעיל את יכולות האיכון שלו כדי לעקוב אחר חולים. בהמשך התברר שבצדק התנגדו המומחים כי למרות הפגיעה הפוטנציאלית בחירויות האזרח, התועלת בשימוש בכלי השב"כ הייתה שולית.

דוגמה שנייה היא המעמד של קהילת המודיעין בציבוריות הישראלית, המתבטא במגוון צורות: ביוקרה של גופי המודיעין, של המשרתים בהם ושל העומדים בראשם, שהגיעה עד כדי כך שהרמטכ"ל נאלץ להצהיר בפירוש כי התפיסה שלפיה מוטב לשרת בסייבר מאשר בקרבי היא שגויה; בריבוי רמטכ"לים שעברו באמ"ן (אהוד ברק, אמנון ליפקין שחק, משה בוגי יעלון ואביב כוכבי), במרכזיות של בכירי אמ"ן, שב"כ ומוסד בגופים כמו המועצה לביטחון; בקשר הישיר המתקיים בין גופי המודיעין לראש הממשלה; ברצון של מגוון רשויות כמו המשרד לעניינים אסטרטגיים, מנוחתו עדן, והמשטרה להחזיק גופי מודיעין פרטיים המבוססים על יוצאי קהילת המודיעין; בתפיסה של גישה לחומר מסווג כסמל סטטוס; בחשאיות שבה מתקבלות החלטות בנושאים שאינם ביטחוניים והנכונות של הציבור להשלים עם כך; ואפילו, באופן אירוני, בהטלת האחריות האוטומטית על המודיעין בכל מקרה שבו הממשלה נתפסת בהפתעה בידי התפתחויות בעולם.

זקוקים למרחב הבורות

להתפתחות מדינת המודיעין בישראל היו חמישה גורמים שחלקם, אך לא כולם, ייחודיים. תחילה, מראשיתה של המדינה חייבו מגבלות הכוח את ישראל להישען על התרעה מוקדמת. ההכרח הזה הוביל ליצירת קהילת מודיעין חזקה ואפקטיבית, אשר כפי שנחשף בתחקירים על NSO והמשטרה, יוצאיה לא תמיד כיבדו גבולות דמוקרטיים.

שנית, בעשורים האחרונים הפכה הקהילה הזו למנוע כלכלי, ומעמדה התחזק עוד. גורם שלישי הוא הכיבוש, שטשטש את הגבולות בין ביטחון־חוץ לפנים, והעיסוק היומיומי של ארגוני ביטחון־פנים במי שהם רגילים לחשוב עליהם כאויבים. רביעי: הזמינות של טכנולוגיית תקשורת מתקדמת, שהפכה לזולה וקלה יותר לשימוש, ובמקביל הפכה את המעקב אחריה להכרחי, מפני שאם הכל קורה בסמארטפונים שלנו, בוודאי כך גם סיכונים ביטחוניים.

הגורם החמישי הוא הנטייה הבסיסית של ארגונים ביורוקרטיים להתרחב לכיוונים שנתפסים כעכשוויים וכמקורות. בהקשר הזה, בעולם נהוג לדבר על המיליטריזציה של גופי משטרה, ובישראל אין גוף צבאי חזק וחשוב כמו המודיעין, ועל כן, כאשר מתרחשת מיליטריזציה או העתקה מגופים יוקרתיים, קהילת המודיעין היא מודל מרכזי לחיקוי.

כמובן, מדינת המודיעין התפתחה מתוך כוונות חיוביות. צורכי הביטחון של המדינה, הצלחה ודאגה לביטחון אזרחיה, הניעו את התהליך. הרצון לרכוש ידע על עולמות בעיה, גם הוא חיובי בסך הכל, אבל ההתפתחות לכדי מדינת מודיעין היא לא ניטרלית מבחינה מוסרית.

החשש הראשון קשור ישירות, למשל, לרכישת הכלים שפיתחה NSO על ידי המשטרה. התוצאה מכך היא התקרבות לא בריאה לדגם הפעולה של מדינת המעקב. מרגע שיש בידי המדינה את היכולת לשאוב מידע בהיקפים חסרי תקדים על אזרחיה, הפיתוי להשתמש ביכולת הזו גדל.

בעיה נוספת היא שמדינת המודיעין נדחקת בקלות רבה לפגיעה בשני ערכי יסוד של הדמוקרטיה לפחות: פומביות הדיון וכיבוד האוטונומיה של האזרח.

ראשית, החשאיות ההכרחית שבה מתנהלים ארגוני מודיעין וההישענות עליהם למשימות לא מודיעיניות מקטינה את היקף מנגנוני קבלת ההחלטות שאליהם חשופים אזרחים ושאותם הם יכולים לבקר במסגרת דיון דמוקרטי. שנית, עלינו לזכור כי לצד הכוחות ההיסטוריים והטכנולוגיים שפועלים להגדלת היקף המידע שיש למדינה המודרנית על אזרחיה, בדמוקרטיה יש למדינה חובה לייצר לעצמה מרחבי בורות, משום שחופש אנושי הוא אחד מערכי היסוד של הליברליזם.

החופש להיות מי שאנחנו בוחרים תלוי בכך שיש לנו מרחב שבו אנחנו לא נקבעים מבחוץ, לפחות לא בידי המדינה. אבל כדי שזה יקרה, המדינה צריכה להתאמץ לא לדעת עלינו דברים, גם אם קל לה יותר לגלות אותם מאשר להישאר בורה ביחס אליהם.

המדינה כאן היא כמו הורה שיושב בבית קפה ויכול להאזין לשיחה הפרטית של בתו שבשולחן ליד, אבל מוטב שלא יעשה זאת, ובוודאי שלא יעבור צד של השולחן כדי לשמוע אותה יותר טוב. על אחת כמה וכמה שכוח הכפייה של המדינה גדול פי כמה וכמה מזה של ההורה הממוצע.

צילום: Getty Images

פגיעה באוטונומיות

הגבלת מדינת המודיעין אינה נטולת מחירים. שימור מרחב הבורות אומר שאנחנו מגדילים את מידת הסכנה שאליה אנחנו חשופים. נוסף על כך, במקרים רבים ייתכן שאלמלא פנתה המדינה לארגוני המודיעין לביצוע משימות שמחוץ לתחום אחריותן, המשימות הללו כלל לא היו מתבצעות.

מצד אחר, עלינו להכיר בכך שכשאנו בוחרים לתת למדינה להתנהל באופן שמדגיש את החשיפה שלנו אליה ומקטין את החשיפה שלה אלינו, אנחנו נוטלים סיכון. סיכון שבצורתו החמורה ביותר מוביל לאובדן חירות, אבל גם אם לא יגיע עד כדי כך, הוא פוגע באוטונומיה שלנו וביכולתנו לוודא שמערכות השלטון ששמנו עלינו נותנות לנו דין וחשבון.

מה שנחשף בתחקיר של "כלכליסט", גם אם בחלקים המינוריים יותר, מלמד שבמתח שבין הקלות והתועלת המדומה שבגישה מודיעינית לכל בעיה ארגונית לבין החירות של אזרחים שנובעת מבורות של המדינה ‒ המשטרה הלכה הרבה יותר מדי לעבר מדינת המודיעין.

זו לא הבעיה היחידה או החמורה ביותר, אבל דפוס הפעולה נמצא במגוון מקומות נוספים. אחרי שיסתיים הבירור בפרשת פגסוס, נכון שנפתח שיחה עמוקה יותר על המחיר שאנחנו משלמים על היותנו אב הטיפוס של מדינת המודיעין.

אבישי בן ששון־גורדיס הוא דוקטורנט לתיאוריה פוליטית ויחסים בינלאומיים במחלקה לממשל באוניברסיטת הרווארד. חוקר את האתיקה של יחסי צבא־חברה בדמוקרטיה ובעברו היה קצין מודיעין

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook