fbpx

מדינה יהודית ודמוקרטית – יש דבר כזה? // יונתן שם־אור

0

יכול להיות שזה קרה באותו יום. אכילס בן פליאוס חיסל בחרב רבע מצבא טרויה, ושמשון בן מנוח לקח עצם של חמור מת והרג אלף פלישתים. הגיבורים די דומים. אמא של אכילס היא אלה, תטיס, שהזדווגה עם בן תמותה; ואמו העקרה של שמשון נפגשה עם מלאך שהדריך אותה בגידול הבן הגיבור שייוולד לה. לא להסתפר ולא לשתות יין. אפילו האויבים לא כל כך שונים. הטרויאנים, כמו הפלישתים, הם עמי הים התיכון הסמוך ליוון. גם שמשון וגם אכילס מתו די צעירים, אחרי מופעי גבורה דמיוניים. גם שמשון וגם אכילס מככבים בהיסטוריה כבר יותר משלושת אלפים שנה. האירועים שלהם התרחשו אי אז במאה ה־12 לפני הספירה. כאמור, אולי אפילו באותו היום. באסיה הקטנה ובארץ פלשת. במונחי היום: מערב טורקיה וישראל.

הם היו דומים מאוד. גם בתכונות – אינדיבידואליסטים ורודפי נשים – וגם בכוחות העל שקיבלו ממרומים. אכילס מתטיס, ושמשון מאלוהים. שניהם היו לוחמים שפעלו בחברה שבטית ההופכת את עצמה לממלכה. זה שלב הכרחי בציוויליזציה. אי אפשר להילחם באויבים ובפולשים אם אתה לא מתלכד לאומה. אגממנון, מלך מיקנה, איחד את כל יוון  כדי להילחם בטרויה, ושמשון היה עוד חוליה בקורות השבטים שסבלו מפשיטות ומביזה, וכל פעם הסתמכו על גיבור משבט אחר, עד ששאול ושמואל אילצו אותם להתאחד.

אבל יש הבדל עצום בין השניים. הבדל בדגל. הבדל בסיסמאות הקרב. הבדל בסיבות העומק. אגממנון, שהקים את האימפריה המיקנית קצרת הימים, פעל מתוך שילוב של הבנה גיאו־פוליטית ברורה ושאיפה אישית לכוח. אכילס, מלך קטן ביוון הקדומה, היה חלק משמעותי בהרכב כוחות הקואליציה שלו. שמשון יצא נגד הפלישתים בגלל מחדל. ערי הפלישתים היו חלק מהארץ המובטחת שלא נכבש בידי יהושע. הם הציקו לבני שבט דן ופשטו על הכפרים שלהם. אנשי דן השלימו עם המצב. רק כאשר שמשון גבר עליהם, לבדו, הוא הפך למושל שלהם. לשופט.

הם היו כבר מאה או מאתיים שנה אחרי הכיבוש הגדול של הארץ. עייפים ממלחמות ומדם. הכוהנים, אנשי הדת, כל הזמן הסבירו להם שהצרות שבאות עליהם מעמי הסביבה הן עונש על התנהגות רעה. כאשר שמשון, כמו כל שופט או מלך אחר נלחם ומנצח – זה כדי לתת לעם עוד סיכוי לשוב מדרכו הרעה. מה זו דרך רעה? הליכה בדרכי הגויים. בלבוש, באוכל, במנהגים, במין – אבל מעל לכל, בעבודה לאלים אחרים. חטא החטאים, שכל העבירות האחרות מובילות אליו. עבודה זרה.

מלחמות בשם השם

אל היהודים הופיע בארץ כנען. הוא היה שונה מאוד מבעל ועשתורת הכנעניים, ממרדוך ובארך האשורים, מזאוס ומאפרודיטה היוונים, מרע ואיסיס המצרים ומכל שאר אלי העולם העתיק. הוא היה האל של בני ישראל, ורק שלהם. הוא אפילו סימן אותם בבשר, במקום חשאי, שלא רואים. והוא נבדל משאר האלים בשני דברים עיקריים. המוסר לא הומצא ביהדות. גם לעמים אחרים היו חוקים. רצח, ניאוף, שוד, גזל, אונס, היו פשעים, בכל מקום. בשומר ובאשור, במואב ובצידון, בגושן ובנוב. גם דיני האישות, הנידה והצניעות לא היו שונים כל כך. התרומה של חוקי משה הייתה בהכנסת יום מנוחה שבועי ובביטול העבדות העברית. יפה מאוד, אבל גם זה לא העיקר. המהפכה של משה הייתה בהפיכת כל החוקים להוראות אלוהיות. אם אתה גונב, אתה לא חוטא רק לחבר שלך. אתה פועל נגד האל.

לעשתורת לא אכפת אם אתה רוצח מישהו, ממש כשם ששליח האלים, הרמס, לא כעס אם גנבת. אולי, בתור האל המועדף על הגנבים, הוא אפילו עזר לך. אבל גם זה רק קצה החרב של השפעתו הלא תיאמן של אלוהי העברים. השינוי הדרמטי באמת הוא צו הגיוס. האל הזה דרש מהמאמינים שלו גם בלעדיות. נאמנות מוחלטת. וגם זה לא מספיק. הם צריכים להילחם בשבילו.

זה כבר היה חדש באמת. מהפכה של ממש. כל המלכים, כל הצבאות, התפללו וביקשו את עזרת האלים שלהם במלחמות, אבל בפעם הראשונה בהיסטוריה המשותפת של האלים ובני האדם, מופיע אל שגייס את בני האדם למלחמות השמיים. לא את כולם. רק את יחידת העלית של בני האדם. בני ישראל, שאחר כך, ברבות הימים, נקראו יהודים.

להילחם, זה קודם כל להשמיד את כל אויבי האל. להשמיד ממש. למחות מעל פני האדמה. את האלים ואת הפולחנים, את המזבחות ואת המקדשים. אותם ואת המאמינים בהם. מזקן ועד טף, מאישה ועד אחרון התינוקות. אלה ההוראות של משה לבני ישראל ערב הכניסה לארץ המובטחת. המשימה מבוצעת. כמעט כל העמים בכנען מושמדים, ובני ישראל תופסים את מקומם. זה היה כמובן עניין פוליטי צבאי, אבל הוא התבסס על פקודה של האל.

העולם העתיק היה קשה ואכזרי, אבל גם אז זו הייתה התנהגות קיצונית וחריגה מאוד. כובשים לא השמידו את כל האוכלוסייה. הם שיעבדו, הטילו מס, גירשו. לא חיסלו. כאשר האשורים מכניעים את ממלכת ישראל במאה השמינית לפני הספירה, הם מוציאים לגלות את רוב האנשים. פחות מ־140 שנה אחר כך, נבוכדנאצר הבבלי כובש את יהודה, וגם הוא רק מגרש את האנשים לארצו. אחרי שעובר עוד חצי אלף,  והרומאים מחסלים את הממלכה היהודית, בשתי פעימות המרד, במאות הראשונה והשנייה לספירה, הם מגרשים את הנכנעים לרומא. עמי קדם גם לא דוגלים בכפייה דתית. הכובש מקים מקדש לאלים שלו, אבל לא תוקף את אלי המקום. לא מתעסקים עם שוכני השמיים, ולא מתערבים במלחמות ביניהם.

הדרישה של אלוהי העברי מהעם שלו שונה לגמרי. הוא דורש השמדה מלאה גם של האלים, גם של הכופרים. לא רק העמים שמתפללים לאלים אחרים בכנען הם בני מוות. גם אלה מבני העם הנבחר שיפזלו לאיזה אל אחר – דינם סקילה. אין מחילה. הוראות הג'נוסייד תקפות רק לגבי העמים שיושבים על אדמות הארץ המובטחת. אם מלכים עבריים ישאפו להרחיב את הנחלה – משה ואלוהים מאשרים מראש – שם, בטריטוריות החדשות, כבר לא חייבים להשמיד את הנכנעים. שם מותר לקחת שבויים ושפחות. הרב הצבאי הראשי החדש עורר סערה כאשר אשרר סוגיה הלכתית על כך שמותר לאנוס נשים במלחמה. הוא לא הובן כהלכה. הוא לא התכוון לפלסטיניות. אותן, מתוקף היותן בנות עם נכרי בארץ, בכלל חייבים להרוג. השבויות של הרב הן טורקיות, פרסיות, לאן שיגיעו יום אחד צבאות האל. והם יגיעו. אם לא יסורו מרע, אם יעבדו את האלוהים, ורק אותו. זה מובטח: לתתך עליון על כל הגויים אשר עשה. מילה של האל.

 –

כולנו ה' צבאות

עשרת הדיברות נפתחות בזיהוי הדובר. אני אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. הפרופיל האישי של האל מחודד בדברי משה, שליחו. זוכרים שהייתם עבדים? שנחצה לכם הים? שקבלתם מן מהשמיים? שהשמלות והסנדלים שלכם לא בלו במשך 40 שנה? זה אני שעשיתי את זה. ולכן, לא יהיה לכם אלוהים אחרים על פני. לעולם. ואם תתפתו – תענשו. תמותו. תוגלו. תישרפו. כתוב. שחור על גבי תורה.

למה? למה האל החזק, בורא היקום, מתעקש כל כך על השמדת אלים אחרים? למה הוא צריך את בני האדם, שחייהם כצל עובר, לאיזו מלחמה לא ברורה, שאין בה, לכאורה, כל משמעות?  הוא הרי המולך העליון. אין עוד מלבדו, לא?

כן ולא. בערך, ובכל מקרה, לא בדיוק. כל המיתולוגיות, כל המיתוסים התיאולוגיים, מספרים על קרבות ומלחמות במשפחות השמיים. בעל נלחם באל ים. זאוס, אבי האלים של יוון (ושל רומא, בשמו הלטיני יופיטר), נלחם באביו הטיטאן קרונוס, שגם הוא, לפניו, מרד וניצח את אבא שלו, אוראנוס. זה קיים במיתולוגיות ההודית ושל בני המאיה, במצרים ובשומר. גם אלוהי העברים לא נמצא לבד במרומים. התנ"ך מספר על נפילים ועל בני האלוהים, על מלאכים ועל שוכני מרום. וגם, כמובן, על השטן. האולימפוס, גם זה העברי, היהודי, מפוצץ לגמרי. ומה שלא מפורט עד הסוף בתנ"ך עצמו, מופיע בספרים החיצוניים, אלה שחותמי התנ"ך החליטו להותיר מחוץ לקאנון, אבל הסיפורים שבהם הוכשרו על ידי חכמי הגמרא. חנוך בן ירד, למשל, שעולה לשמיים, רואה ונפגש עם כולם. עם המלאכים ועם העירים, עם הבחירים ועם השדים, שמציגים לו את עצמם בשמם. המלאכים מלמדים אותו איך העולם פועל, ואלוהים עצמו מראה לו איך ואיפה הוא כולא את האויבים שלו.

ממש כמו במיתולוגיות האחרות, כל שוכני המרום בשמיים של אלוהי העברים חיים בממד אחר, נצחי. אי אפשר להרוג אותם, כשם שאת נשמות בני האדם אי אפשר להשמיד. מה שעושים שם למעלה זה להחזיק את האויבים במאסר. בתהום, באש, מתחת לאבנים. זה לא אומר שהם לא יכולים להימלט משם. אם כוחות האור ייחלשו, זה עלול לקרות מחר, לפני המועד הנכון שבו יתחולל הקרב האחרון. עד אז, מחזקים את האל בתפילות, בהליכה אחריו, במלחמה בכל אויביו. זו מלחמת בני אור בבני חושך, מלחמת האל בשטן, שהאל מכנען הוריד לשדה הקרב על האדמה.

השאלה אם לאל יש אויב אמיתי, חזק כמעט כמוהו, נעקפת על ידי היהדות. לכאורה, הכל, גם הרע, הוא מעשי ידיו של האל. לכאורה, אין כמה כוחות במרומים, ואין דבר חוץ מהאל. שתי מלכויות בשמיים, גשמית רעה ורוחנית טובה – הוא רעיון של התורות הגנוסטיות, שהיהדות, ואחר כך גם הנצרות, שללה לגמרי. למעשה, הסיפורים על שטן שמתערב עם האל, על מלאכים שמרדו, ועל כוחות אופל שמרימים ראש, ממלאים גם את התנ"ך, גם את התלמוד, את המדרש ואת הקבלה. ולמה שזה לא יקרה. אם בני האדם מורדים שוב ושוב באל שלהם, מאדם הראשון דרך חוטאי העגל ועד בוגדי הזמן הזה, יש גם בני מרום שמתפתים. אבל כך או כך, בין אם האל מולך לבדו על הכל וכיסאו מובטח לנצח, וכל מעשי השטן ושליחיו נועדו רק לבחון את בני האדם וכך לסייע במיון הנשמות לעולם הבא;  ובין אם האל באמת זקוק לתפילות הצדיקים ולנאמנות האנשים כדי להתחזק בקרבות השמיים – האדם מוכרח להתחייל לצבא האל.

בני ישראל, בתוקף צו גיוס מופלא מאלוהי כל האלוהים – כך האל מגדיר את עצמו – הופכים לחיילים בצבא השמיים. הקרב למען ובשם האל הוא החיבור האולטימטיבי שלהם אל המלאכים. אתה כבר לא נלחם עבור עצמך, המשפחה, השבט, העיר או המלך. אתה חייל של אלוהים. אתה חלק מצבא השמיים. חיילי דוד ומתתיהו, לוחמי בר כוכבא ועופר וינטר, שקרא ללוחמים לצאת להלחם בשם האל, למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך.

זה לב היהדות. זו גם התרומה האמיתית הגדולה שלה למורשת של המין האנושי. ממסעות הצלב ועד דאעש.

 –

הגולה מול המקור, והדמוקרטיה מול השמיים

אולי גם זה קרה ממש באותו יום. עזרא הסופר כתב בירושלים את המשפט "כל אלה נשאו נשים נוכריות, ויש מהם נשים וישימו בנים". לא משהו דרמטי מדי בשביל המלים האחרונות של התנ"ך, אם כי אפילו כאן עניין נישואי התערובת, שהם פתח ידוע לעריקה מצבא האל, בהחלט נוכח. זה קרה באמצע המאה החמישית לפני הספירה. גולי בבל כבר חזרו לארץ. הגלות הקצרה אירעה להם כי הנו זנו אחרי אלים אחרים. כמו אחרי חטא העגל, האל הקשוח מתרכך – הוא גם רחום וחנון, כידוע –  ונותן לעם המורד עוד סיבוב ניסיון. ככה אומרים הנביאים. למעשה, מערך האימפריות במזרח שוב משתנה. כשם שהאשורים, שהחליפו לפני כן את השומרים וכבשו את ממלכת ישראל, הובסו בידי הבבלים, עכשיו הפרסים כבשו את בבל ומלכו במקומה על כל המזרח התיכון. במונחים של היום, איראן כבשה את עיראק.

המלך הפרסי כורש מרשה ליהודים לחזור הביתה, לירושלים, ולהקים להם שם מין אוטונומיה, בחסות פרס. בית המקדש השני נבנה, עלוב למדי, רבע בגודלו ממקדש שלמה שנחרב, ובלי ארון הברית, שנעלם בזמן הכיבוש הבבלי. חלק חזרו. אבל הרוב נשאר בבבל העשירה, המפותחת, הסואנת. כמו יהודי אמריקה, הם תרמו קצת כסף ליהודים המסכנים בציון. מאה שנים אחרי שליוו את הציונים העתיקים במלמולי ברכה ובנדבה להוצאות הדרך, כמעט הושמדו שם בידי המן. חגיגות פורים נערכות לזכר הצלת הגולה השבעה שלא רצתה לעלות לארץ.

בזמן שעזרא ונחמיה כתבו בירושלים את הפסקאות האחרונות של התנ"ך, אולי כמה שנים אחרי כן, אפלטון הסתובב באתונה ליד הכניסה לאקדמיה שלו והביט על הסתת, שחרת סיסמה על השער. הכניסה אסורה לאלה שאינם יודעים מתמטיקה. אפלטון, התלמיד של סוקרטס והמורה של אריסטו, היה אזרח של הדמוקרטיה הראשונה בעולם. אתונה הייתה עיר מדינה, פוליס, בלי מלך. ההחלטות התקבלו באגורה, כיכר השוק, בידי אספת אזרחים שהיו צריכים להיות גם תושבים וגם בעלי רכוש. היו עבדים באתונה, נשים לא הצביעו, אבל צורת הממשל החדשה הייתה מהפכנית לא פחות  מהפילוסופיה והמתמטיקה של אריסטו ושל פיתוגרס, של סוקרטס ושל אויקלדס.

במשך תקופה קצרה של מאה־מאתיים שנה, החשיבה האנושית השתנתה באופן קיצוני. השכל הועבר אל קדמת הבמה. תורת הלוגיקה שהומצאה ופותחה, הפכה לדרך היחידה שבעזרתה בני אדם מגיעים למסקנות. המשפט, כמו השלטון עצמו, נמסר לאזרחים. איש לא חיסל את הפנתיאון של אתונה עם האלים יפי התואר, אבל הצגות התיאטרון ותחרויות הספורט, כמו הכיכרות עם הפסלים המרהיבים, משכו הרבה יותר את האנשים. הדת הייתה ליד, לא במרכז החיים.

ירושלים ואתונה. שתי הזרועות הגדולות של תרבות המערב. לוחמי האל מול חיילי השכל. נתיני השמיים מול הריבון הארצי, האזרח. עזרא הסופר מהתנ"ך והאל הלוחם מול אריסטו מהפילוסופיה והדמוקרטיה.

 

ציווי השם משתכפל הלאה

הכמעט עצמאות של ימי הבית השני – יהודה הייתה פחווה, מחוז של פרס – שינתה גוון. פרס הובסה בידי מוקדון, וצאצאיו החליפו את השליטה על הארץ הקטנה במזרח הים התיכון. קודם שלטו כאן היוונים של מצרים, אלה הקרויים בית תלמי, ואחר כך הארץ עברה לשליטת היוונים הסורים, תחת הגנרל סלאוקוס. כמה עשרות שנים לפני שמתתיהו והבנים שלו יצאו בקריאה למרוד בהם כדי לסלק את אלי יוון מהארץ –  מי לאדוני אלי –  ישב יווני אחד באלכסנדריה ועשה חישובים. קראו לו ארטוסתנס. הוא ידע, כמובן, שהארץ היא כדור, אפלטון ואריסטו כבר הסבירו את זה לכולם, אבל הוא ניסה לחשב את ההיקף. הוא הניח שבאסואן השמש עומדת ממש מעל, ברום השמיים, ואם ימדוד את הזווית שבינה ובין אלכסנדריה בצפון, יחד עם המרחק שבין שתי הערים, יוכל, בעזרת טריגונומטריה, לקבל את התוצאה. הוא הגיע למסקנה שהיקף כדור הארץ הוא 46 אלף קילומטרים. סטייה לא דרמטית מהנתון האמיתי, כ־40 אלף קילומטרים.

בארץ יהודה, הממלכה החשמונאית לא נותרה עצמאית זמן רב. אחרי פחות מ־80 שנה הגיעו הרומאים. שוב, הממלכה הופכת למדינת חסות. כן, היו מלכים, אחד מהם, הורדוס, אפילו הרחיב, בפינוי־בינוי את בית המקדש, והפך אותו לגדול מכל מקדשי רומי, אבל זו הייתה בסך הכל עוד פרובינציה של האימפריה הגדולה. כאשר שם חוסלה הרפובליקה, ואוגוסטוס הקים את שושלת הקיסרים הראשונה, העצמאות החלקית פחתה עוד יותר. בארץ יהודה התחילו להסתובב הרבה נביאים מטעם עצמם והזהירו את העם, שכמו תמיד, עקשן וקשה עורף, מתאהב בדרכי הגויים, ולוקח לעצמו נשים נוכריות ויפות. העברית כמעט נעלמה. פשוטי העם דיברו ארמית, והמשכילים, כמו בכל האימפריה, יוונית. אחד המטיפים, ישוע בן יוסף, אפילו פשט עם אנשיו על בית המקדש, והכה את המאכערים והסוחרים שחגגו שם. שוב היהודים עושים מסחרה מהאל שלהם. פונטיוס פילטוס, הנציב הרומי, מורה לצלוב אותו. יותר מדי יהודים הלכו אחריו. מחר יגידו שהוא מלך, וימרדו.

ישוע נצלב, אבל 30 שנה אחר כך מרדו קנאי דת אחרים וגררו את כולם. פשוטי העם, כדרכם, התלהבו. זה התחיל בהצלחה לא תיאמן, הליגיון הרביעי של רומא הושמד לגמרי. היהודים היו בטוחים שמרד החשמונאים חוזר, והתוצאה תהיה דומה. טעות גדולה. בשנת 70 לספירה, בית המקדש של הורדוס נחרב ונשרף, והמון יהודים הוגלו לרומא. לא כולם. חלק נותר בארץ, הסנהדרין נדד ליבנה. שני דורות אחרי חורבן הבית, יצאו למרד נוסף. הלוחמים של בר כוכבא, בעידודו הרוחני של רבי עקיבא, ניסו שוב לסלק את האלים הרומאים מהארץ. שוב כישלון. הפעם, החורבן סופי. התלמידים של רבי עקיבא, אלה שנותרו, חותמים את המשנה; והתלמידים של ישוע בן יוסף, שכבר הוכתר כבן האלוהים, מסתובבים בעולם, ומפיצים שם את היהדות החדשה. התנ"ך קדוש, כל מילה בו אמת, אבל יש עוד בשורות. אלוהים הגיע שוב אל האנשים ועדכן את המסרים. מעכשיו, לא רק היהודים הם החיילים של האל. מעכשיו כולם יכולים – וחייבים – להתגייס לצבא השמים. תנאי הקבלה לנצרות פשוטים. יש הרבה פחות מצוות, חוץ, כמובן, מהחשובה שבהן. נלחמים בכל האלים האחרים, ובאלה שעובדים אותם. עד חורמה. עד מוות.

.

איור: עובדיה בנישו

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? יש לנו מבצע מנויים אטרקטיבי. לפרטים לחצו כאן

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook