fbpx

מדינה אחת לשני עמים // הטור של דב גרינבוים

בעוד הציבור הכללי החל לנהוג בזהירות, בציבור החרדי ראו זאת כהצעות לייעול ותו לא. בשביל זה הם לא צריכים את המדינה, הם מסתדרים יפה.

0

החרדים אמונים על מצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", כאחת מתרי"ג המצוות שעליהן הם מקפידים ובגין כך הם נקראים חרדים – על שם הכתוב (ישעיהו ס"ו, ה') "שמעו דבר ה' החרדים אל דברו". אז איך קרה שבסיפור הנגיף, החרדים יצאו מהסיפור נכווים קשות, עם רשימת חולים ומתים מפוארת, לצד הנהגה לא מתפקדת שלא הצליחה להטמיע את הנהלים בזמן – דבר שגרם לסגר על הערים החרדיות? איך נפלו גיבורים?

כדי להבין את משבר הקורונה בציבור הזה, צריך לשוב 72 שנה אחורה, לכינון המדינה. כשדוד בן־גוריון קרא את מגילת העצמאות, גם החרדים היו בפנים, ושלושה ממנהיגיהם חתמו עליה. באותם ימים אמר רבי יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון וחבר מועצת גדולי התורה, שהנס שקרה לציבור החרדי הוא שבן־גוריון נטל את המושכות, שכן "הוא מבין לרוחנו". אכן האחרון היה מי שהעניק אז את הפטור לעמלי תורה, מי שתורתו אומנותו. כארבע שנים לאחר מכן מורה מועצת גדולי התורה לנציגיה לפרוש מממשלת בן־גוריון. הזקן עוד מנסה להציל את המצב ונוסע לבני ברק להיפגש עם החזון איש. השיחה ביניהם על אודות העגלה המלאה והעגלה הריקה עולה על שרטון. המפלגות החרדיות יוצאות לחל"ת ארוכה.

מני אז, חזר הציבור החרדי לדבוק באמונה מבית ה"שטייטל" – שהפריץ רוצה להרוג אותך. ובעברית: הנהגת המדינה רוצה לחלן אותנו. זה גרם לחרדים להסתגר ולהקים חומות גבוהות בינם ובין הרחוב, זה מרחיק את הציבורים בישראל וגורם לקיטוב מתמשך. מדינה אחת לשני עמים. במשך השנים היו גם ימים טובים יותר, כמו המהפך של בגין שבישר על עידן חדש עם החרדים, אבל לא כמו פעם. חברים, אבל לא אחים. כבדהו וחשדהו.

האישוש הגיע מהפוליטיקה ומבג"ץ. כל אימת שהפוליטיקאים הסתדרו ללא החרדים – הם נותרו בחוץ, וכל פעם שהיה דיון על עתידם – בג"ץ הלך נגדם. נוצר מצב שהחרדים פזלו לא פעם לכיוון ההנהגה הקיצונית, השוללת את המדינה. אולי צדק הרבי מסאטמר? אולי נטורי קרתא מדברים בהיגיון?!

ואז הגיעה הקורונה. עם החשדנות הבסיסית והטבעית שיש לחרדי הממוצע כלפי המדינה וההנהגה, הוא אמור לקבל עכשיו ממנה שורת תכתיבים ולנהוג על פיה. ועוד אילו תכתיבים? כאלו הנועלים את בתי הכנסת והישיבות, הסוגרים את הגמרא וההלכה. זה כבר היה יותר מדי עבורם.

זאת ועוד, החרדים מורגלים לקבל הוראות ותכתיבים מרבותיהם, ההנהגה הרוחנית. וכאן קרה האבסורד, ההנהגה החרדית לא עמדה דום לנוכח עמדת ההנהגה הפוליטית. סוג של "ס'פאסטנישט" (הומור) – לא מתאים ולא ראוי. וכי האדמו"ר מבעלז צריך לחזק הוראות של סיגל סדצקי או של משה בר סימן טוב? שהפוליטיקאים יסתדרו בינם לבין עצמם.

וכאן טמון הכלב. אם ה"גדולים" לא אומרים – נראה שאכן אין כאן הוראה והכל גחמה של המדינה. כך בעוד הציבור הכללי כבר החל לנהוג בסוג של זהירות, בציבור החרדי ראו זאת כהצעות לייעול ותו לא. בשביל זה הם לא צריכים את המדינה, הם מסתדרים יפה. לא יגידו לנו איך לנהוג. בוודאי לא במחיר של ויתור על מסורת ישראל וקיום מצוות.

בקרב החרדים שררה תחושה שהנהגת המדינה הולכת קשה רק איתם. פשקווילים ומאמרי דעה סיפרו את הצד האפלייתי. חלקים בציבור החרדי שיחקו במחבואים, במטרה לקיים מניינים בסתר. רק בשלב מאוחר יותר, כשהחלו הלוויות בערים החרדיות – התחילו החרדים "לנחות". מעט מדי ומאוחר מדי.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook