fbpx

מבט תרבותי על עידן הפוסט־אמת והעובדות האלטרנטיביות

0

"אני לא מסוגל לשקר. חטבתי את עץ הדובדבן בעזרת הגרזן שלי"

ג'ורג' וושינגטון, מתוך הביוגרפיה 'החיים של ג'ורג' וושינגטון' מאת מייסון לוק ווימס, 1806

בחצר ביתם של אוגוסטין וושינגטון ואשתו השנייה מרי בול עמד במשך שנים עץ דובדבן. כשהגיע בנם הבכור ג'ורג' לגיל שש, קנו לו הוריו במתנה גרזן קטן. יום אחד, כשראה האב את העץ פגום, הוא שאל את בנו איך זה קרה. "אני לא מסוגל לשקר", השיב הבן והודה כי חטב את העץ בעזרת הגרזן החדש. במקום לכעוס עליו, חיבק האב את בנו בחום ואמר לו כי הכנות שווה יותר מאלף עצי דובדבן.

למרבה האירוניה, הסיפור הזה, שהופיע בגרסה החמישית של הספר הביוגרפי שכתב מייסון לוק ווימס על נשיאה הראשון של ארצות הברית ג'ורג' וושינגטון, לא היה ולא נברא. ווימס הסביר למוציא לאור כי על מנת למכור יותר עותקים יש לספק את רצונו של העם הלהוט למידע על הנשיא האמריקאי הראשון, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לשלב בספר אנקדוטות שיציגו את וושינגטון כמודל לחיקוי, כאדם בעל ערכים נעלים, גם אם מדובר בבדיות גמורות. במילים אחרות: זהו שקר שנולד כדי לפאר את הדבקים באמת.

סיפור עץ הדובדבן, שהפך עם השנים למיתוס הפופולרי ביותר על חייו של הנשיא וושינגטון, ממשיך ללוות את נשיאי ארה"ב עד היום, ומשמש בין היתר קריקטוריסטים שממחישים בעזרתו את התהום הפעורה בין אמות המידה השורשיות של האבות המייסדים לבין מוסד הנשיאות המרקיב בימי בוש, קלינטון, אובמה ובעיקר טראמפ.

הנשיא האמריקאי החדש השתמש ביודעין בשקרים נגד הילרי קלינטון וברק אובמה במהלך המרוץ לבית הלבן. הוא הספיק לומר שההתחממות הגלובלית היא תרמית שהפיצו הסינים, ואז הכחיש שאמר זאת. הוא יצא נגד הצגתו של ג'ון מקיין כגיבור מלחמה, ואז טען כי לא אמר את הדברים מעולם. במהלך הקמפיין נבדקה כל מילה שיצאה מפיו של טראמפ על ידי כלי תקשורת ומכוני מחקר שונים, והתברר כי למעלה מ־70% מדבריו, בממוצע, הם במקרה הטוב לא מדויקים ובמקרה הרע שקר מוחלט.

השקרים של טראמפ הם שיצקו את התבנית המושלמת למילת השנה של מילון אוקספורד ב־2016 – "פוסט־אמת", עידן שבו "עובדות אובייקטיביות משפיעות פחות על עיצוב דעת הקהל מאשר רגשות ותחושות אישיות", כך לפי נימוקי הוועדה.

כדי לקבל את ההנחה שלפיה אנו מצויים כעת בעידן הפוסט־אמת, יש להכיר בכך שעד היום חיינו, לכאורה, בעולם של אמת. אבל לא צריך לחזור אחורה עד לביוגרפיה של וושינגטון או עד לדיבר התשיעי, "לא תענה ברעך עד שקר", כדי להבין שהשקר, מאז ומתמיד, הוא אחד החטאים הזמינים ביותר. ה"פוסט־אמת" אינו דבר שנולד ברגע אחד, אלא תהליך של כרסום מתמשך במעמדה של ה"אמת". ברמה הפוליטית, קל מאוד למתוח קו בין האמירות הזכורות ביותר של נשיאי ארה"ב בעשורים האחרונים – החל ב"אני לא נוכל" של ריצ'רד ניקסון, דרך "ריד מיי ליפס: לא יוטלו מיסים חדשים" של ג'ורג' בוש האב, וכלה ב"לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזאת" של ביל קלינטון – כדי להבין איך גוועה האמת ולמה הגענו לפוסט־אמת, עידן טראמפ.

השאלה היא אם העידן הזה שונה באופן רדיקלי ממה שהכרנו לפניו.

"כן", משיב בנחרצות ד"ר יובל דרור, דיקן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למינהל, מפנה אצבעו לכיוון התקשורת ותורם את תיאוריית המדיה האקולוגית שכתב ב־1968 ניל פוסטמן, מחשובי התיאורטיקנים של תקשורת ההמונים. "פוסטמן מדבר על טכנולוגיה כמערכת אקולוגית. אם לוקחים מערכת אקולוגית ומוסיפים לה סרטנים, לא מקבלים מערכת אקולוגית עם סרטנים, אלא מערכת אחרת לגמרי. גם מערכת אקולוגית מתפקדת שמוציאים ממנה את הסרטנים לא תהיה אותה מערכת אקולוגית בלי סרטנים, אלא משהו אחר לגמרי. אותו דבר נכון גם למדיה של המאה ה־20 – עיתונים, רדיו, טלוויזיה. אם מוסיפים על המדיה הזו את האינטרנט ועליו את מנועי החיפוש ואת הסמארטפון והרשתות החברתיות – לא מקבלים את המדיה של המאה ה־20 פלוס כל הדברים האלה, אלא משהו אחר לחלוטין. לכן העידן הזה שונה. לא אגיד שהשינוי הצפוי גדול כמו הרדיו בתחילת המאה שעברה. אבל לשאלתך, אם העידן יהיה שונה – התשובה היא כן".

"זו טלוויזיה, אבא! זו בסך הכל טלוויזיה!"

צ'רלס ואן דורן, מתוך הסרט 'חידון האשליות', 1994

הטכנולוגיה, ככל שהיא מתפתחת, מאפשרת הפצת שקרים מהירה יותר, המונית יותר, אפקטיבית יותר. אזרחי ארה"ב נוצלו לרעה במכוון ובאופן ציני על ידי תיכוניסטים בעיירה קטנה במקדוניה ושמה וֶלֶס, מקום שהיו בו לפחות מאה אתרי חדשות מזויפות, רובם תומכי טראמפ. משם, למשל, יצאה הידיעה המפוברקת על תמיכתו של האפיפיור במועמד הרפובליקני לנשיאות.

לא רק הטכנולוגיה השתנתה, אלא גם האדם עצמו. בעולם החדש, שבו רמאות ושקרים הם עניין מקובל, קשה להניח שיש מי שיתרגש משערורייה מתוקשרת כמו זו שעמדה סביב 'עשרים ואחת', שעשועון הטריוויה של רשת NBC, ב־1956. צ'רלס ואן דורן, מתמודד ידען וכריזמטי, קיבל מצוות ההפקה של השעשועון את התשובות לשאלות הידע מראש. ואן דורן שבר רצף ניצחונות, גרף פרסים בשווי מיליון דולר כיום, הופיע על שער המגזין 'טיים' והוחתם על ידי רשת NBC לשלוש שנים כפרשן לענייני תרבות בתכנית 'טודיי שואו'. כאשר התגלתה התרמית, בתום חקירה מקיפה שהוביל הקונגרס האמריקאי, הושפל ואן דורן ברבים, נזרק מעבודתו בטלוויזיה ונאלץ להתפטר ממשרתו באוניברסיטת קולומביה. המקרה עובד לסרט הקולנוע 'חידון האשליות' (1994), בבימויו של רוברט רדפורד ובכיכובם של רייף פיינס וג'ון טורטורו. באחת הסצנות מנסה ואן דורן (פיינס) להסביר לאביו, איש אקדמיה מוביל שזכה בין היתר בפרס פוליצר לשירה, שזה עידן חדש, שזה מה שקורה בטלוויזיה.

רק צופי טלוויזיה תמימים יניחו כיום כי משתתפי טריוויה מצליחים הם אכן חכמים יותר מהאדם הממוצע, מבלי לתת קרדיט לאנשי ההפקה על ויסות נושא וקושי השאלה ביחס ישיר למידת הכריזמה והעניין שמייצר המתמודד. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לגבי הריאליטי, שהחליף בצמרת הבידור הטלוויזיונית את השעשועונים המיושנים.

בתחילת ימי הז'אנר נשבו הצופים בקונספציית המציאות והביעו תרעומת על "התערבות ההפקה" כשנחשפו השקרים. ב־2009, כאשר שופטת הריאליטי 'אמריקן איידול' פולה עבדול מתחה ביקורת על שיר שעדיין לא בוצע, רטטו הרשתות החברתיות על כך ששורות הטקסט שלה כתובות מראש. כאשר מתמודד ב'הישרדות', בעל השם האירוני ג'וני פיירפליי, סיפר כי סבתו מתה כדי להתקדם במשחק, הוא השניא עצמו על הצופים. ככל שהתפתח הז'אנר הלכו ופחתו טרוניות הצופים. כי בניגוד למציאות, שלא תמיד מכינה אותנו כראוי למצבי צבירה חדשים, הטלוויזיה כבר מזמן עברה למצב רנטגן. אנחנו צופים מיומנים יותר, אנחנו מזהים את החוטים הטלוויזיוניים מאחורי הקלעים, אנחנו קוראים את עדויות פליטי הריאליטי אחרי שהתפכחו. אנחנו יודעים שהסוגה הטלוויזיונית שהצמיחה את טראמפ מ'המתמחה' עד הבית הלבן בנויה על היסודות האלה, על הפער בין "מציאות" למציאות, כלומר על שקרים. כן, ההפקה מתערבת. לא, זה לא אמיתי. זו טלוויזיה, אבא.

"חוסר הבושה הפשוט שמאפשר לנו לזהות שקר כשקר אבל עדיין להתייחס אליו כאל מציאות, הוא טריוויאלי כאשר מדובר בתכנית ריאליטי בטלוויזיה", מנתח אדם קירש את התופעה ב'ניו יורק טיימס', "אבל כשזה מגיע לפוליטיקה – ההשלכות הן קטלניות".

"אני פרה־זועף. ראשית, 'פוסט־אמת' היא לא מילת השנה אלא שתי מילים – מקף מחבר זה לחלשים. שנית, 'פוסט־אמת' היא גניבה מהמילה שלי ב־2006, Truthiness"

סטיבן קולבר

לאורך השנים התרגלו הפוליטיקאים לא לתת דין וחשבון. הם מספקים שקרים מכוונים או הצהרות לא מבוססות שהם אינם מתכוונים למלא, ויוצאים נקיים כי אלו "הבטחות בחירות" – שיטה שלמה שתאפשר להם להיבחר, אך תסיר מעליהם כל אחריות לאחר מכן. כאשר ליאור שליין מעמת את דוד ביטן ב'גב האומה' עם דברים שאמר מול דברים אחרים שאמר שסותרים את הדברים הראשונים שאמר, מכחיש חבר הכנסת את הציטוטים המיוחסים לו. וכשמופיע האקדח המעשן – תיעוד ברור שבו הוא אומר מילה במילה את הדברים שהכחיש הרגע – ביטן אפילו לא נראה נבוך במיוחד. כך גם טראמפ. הפעם היחידה שבה הוא התרגש מ"חדשות מזויפות" הייתה כשהוא עמד במרכזן.

מיד לאחר השבעת טראמפ לנשיאות הופצו תמונות ששפכו אור על הנוכחות המועטה של האמריקאים ברחבה שלמרגלות הבית הלבן בזמן הטקס לעומת השבעת אובמה שמונה שנים קודם לכן. בתגובה, שלח טראמפ את דובר הבית הלבן שון ספייסר לשקר במצח נחושה: "זו הייתה ההשבעה שהשתתפו בה הכי הרבה אנשים אי פעם, הן במקום עצמו והן בשידורים ברחבי העולם". ההוכחות המצולמות לא עניינו אותו במיוחד, והתירוצים ל"עיוורון התקשורתי" גייסו לצידם את כיסויי הפלסטיק על הדשא שהדגישו מיקומים שבהם לא עמדו אנשים, ואת הגדרות והמגנומטרים שמנעו ממאות אלפי אנשים לגשת לטקס במהירות כמו בעבר. בתכנית 'פגוש את העיתונות', שצולמה אחרי יומיים, שאל העיתונאי צ'אק טוד את קליאן קונוויי, יועצת הנשיא, מדוע טראמפ שיקר. זהו לא שקר, התעקשה קונוויי, אלא "עובדות אלטרנטיביות".

גוונים רבים יש לשקר. אם "Truthiness" הייתה מילת השנה ב־2006 ו"Post-Truth" הייתה מילת השנה ב־2016, הרי ש"Alternative Facts" הוא המושג שמתלבש הכי יפה על תחילת 2017.

"אין בהכרח תחכום גדול מאוד מאחורי הדבר הזה", מסביר דרור את ההתנהגות הפסיכולוגית של תרבות השקרים של ימינו. "זאת מגמה תרבותית שאומרת – קודם כל אין אמת. זה התחיל עם 'Truthiness' של הסאטיריקן האמריקאי סטיבן קולבר, שקבע כי אם משהו מרגיש לי נכון ונשמע לי נכון אז הוא בטח נכון. כלומר אין אמת, יש מה שאני מרגיש כלפי האמת. זה פוסט־מודרניזם קיצוני. מרגע שאין אמת, כל דיכוטומיה בין אמת לשקר מתחילה להיאכל, יש בה קורוזיה. אם אין אמת אז אין שקר, כי האחד הוא היפוכו של השני. אם נתפסתי ב'לא־אמת' זה לא אומר שנתפסתי ב'שקר', כי אם מלכתחילה אין אמת הרי שגם אין שקר. וגם בעולם שבו יש אמת ויש שקר ותפסו אותי בשקר – אז מה? מה הסיפור? מה, כולם אומרים אמת כל הזמן? הרי כולם משקרים כל הזמן. נו, אז תפסתם אותי, אותי ואת כולם".

איור: שירז פומן

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook