fbpx

מבט קולנועי על החיים שאחרי המוות // גלעד פדבה

0

אין זה מפתיע שהקולנוע עסוק מאוד בחיים לאחר המוות; רוחות, זומבים, מתים מהלכים, ערפדים, גלגולי נשמות ונפשות תועות מאכלסים בצפיפות את המסך הגדול. הקולנוע נמצא מראשיתו באזור דמדומים, על התפר שבין החיים והמוות, מכיוון שהוא מציע לצופים בני התמותה דרך יצירתית לגעת בנצח. התיאורטיקן הצרפתי אנדרה באזן הצהיר באמצע שנות ה־40 שלא ההתקדמות הטכנולוגית, אלא קודם כל התשוקה האנושית לגבור על ארעיות החיים היא זו שהובילה להמצאת הקולנוע. לטענתו, האפשרות הייחודית של הצילום הקולנועי להקפיא את החיים, לעצור את הרגע ולהנציח אותו, מעניקה למסך הגדול הילה מיסטית. זהו, לדעתו, הכוח המאגי של הקולנוע.

הסופרת והבמאית סוזן סונטג הדגישה באמצע שנות ה־70 כי ברגע שאנו מצלמים, אנו "יודעים" את המצולמים, כמו "בועלים" אותם והופכים אותם לרכושנו לאלתר, באופן המעניק תחושת עוצמה משכרת של הגשמת תאוותנו. ביודענו כי חיינו מוגבלים וסופיים אנו כמהים לנחמה, ואין נחמה גדולה מזו שמציע הקולנוע, על הכוחנות, השתלטנות והפיתוי הגלומים בו. המסך הגדול מסוגל להציג באופן המשכנע ביותר לא רק מוות מפואר, אלא גם פנטזיות על חיים לאחר המוות, העשויות להתגלות כמרגשות הרבה יותר מהחיים עצמם. קשרי הגומלין בין קולנוע ומוות נחקרים ללא הרף, תוך הצבעה על הקשר ועל הנתק שבין תכונותיו של המדיום הקולנועי ובין מוות, החל מהיעדר חיים בעידן הטרום־קולנועי, ולהבדיל, היעלמות החיים בעידן הפוסט־קולנועי, ועד לקיפאון של הפריים הבודד, והסופיוּת השרירותית של השוט, הסצנה, הסיקוונס והסרט כולו. אין ידיעה יותר מנחמת, מרטיטה ומקוממת, בו־בזמן, מהכתובית הקולנועית "סוף". וכך גם לגבי סוף החיים.

אמנדה ג'וי שפירו מאוניברסיטת מיאמי טוענת כי למעשה ההתייחסות הקולנועית לחיים שלאחר המוות מורכבת, מגוונת ומרובת פנים, וכוללת לא רק ייצוגים מוחשיים למדי של גן עדן, גיהנום, רוחות, מלאכים וזומבים, אלא גם מרחבים אחרים וצורות של חזרה לחיים כמו תחייה מחדש, גלגול נשמות ובירורים מעמיקים לגבי גורלם של הנפטרים בפני בית דין של מעלה.

חוקר הקולנוע ג'.מ.ל פיטרס טוען כי יש לקולנוע כוח להעביר קהלים באופן מנטלי ל"עולם שני וירטואלי". שפירו מסבירה כי העולם שלאחר המוות הנו מרוחק ומוכר, בה־בעת, לתודעה האנושית: "סרטים העוסקים בחיים שלאחר המוות נוגעים למעשה בשאלות אוניברסליות עתיקות יומין על משמעות החיים ומשמעות המוות תוך הסוואתן בדימויים חזותיים מרגשים וסיפורים מפתים", היא מוסיפה. "לכל סרט מסוג זה יש סגנון ותכנים ייחודיים לו, אך כל הסרטים האלה קשורים לסוגיות מהותיות יותר של תמותה ו'הזדמנות שנייה'".

התייחסות לקולנוע העוסק בחיים שלאחר המוות כז'אנר בפני עצמו מחייבת מאמץ מסוים, בעיקר בגלל הגודש והמגוון של היצע קולנועי זה. מדובר בכמות עצומה של סרטים מסוגים רבים – מפנטזיות מקאבריות ועד דרמות מדע בדיוני התוהות על סוד הקיום האנושי, ממלודרמות קורעות לב ועד לקומדיות פרועות – המבטאים כמות נכבדה של תפיסות קולנועיות, אסתטיות ופילוסופיות ביחס לחיים, למוות, ובעיקר למה שביניהם ואחריהם. נראה כי הפסיפס האקלקטי שמאפיין את הקולנוע המתאר חיים שלאחר המוות דומה לאקלקטיות של החיים עצמם שלעולם אינם אחידים ופשוטים, אלא מורכבים מאינספור חוויות, תהליכים, שינויים, דילמות, חרדות, תקוות ורגעים מכוננים המשפיעים ולעתים אף מתנגשים וסותרים זה את זה.

אך בכל זאת ניתן להצביע על קו מחבר כלשהו בין הייצוגים הקולנועיים השונים. סיפורו של הקולנוע העוסק בחיים לאחר המוות הוא סיפור של מאמץ מתמשך של התרבות להמחיש תופעה שבעצם בלתי ניתנת לייצוג, בהיותה מופשטת, מסקרנת, מושכת ובעיקר מפחידה. עיבוד קולנועי של ההוויה שלאחר המוות הוא מאתגר בגלל הסתירה הדרמטית הגלומה בו: הכרה בסופיות של החיים בצד התמודדות עם מיתוסים מאיימים המגיחים ממרתפי הסִטרא אחרא של התודעה האנושית היישר אל המסך הגדול. סרטים העוסקים בחיים שלאחר החיים מבטאים גישות שונות ואף סותרות, בהתאם לתקופות שבהן נוצרו. התפתחויות תרבותיות ואירועים היסטוריים משפיעים בהכרח על יחסו של העולם הזה בכלל, ושל תעשיית הקולנוע בפרט, כלפי העולם הבא.

א: המוות נאה לו [סרטי ערפדים]

הסרטים האקספרסיוניסטיים האפלים והקודרים שנוצרו בגרמניה, כ־20 שנה לאחר הולדת הקולנוע, היו ימי הזוהר של הערפדים. בסרט האימה הקלאסי 'נוספרטו' (1922) של פ"וו מורנאו כיכב השחקן מקס שְרֵק, אשר גזרתו השדופה, פניו המאורכות, עיניו הענקיות, אפו הנשרי וצמד שיניו המושחזות אינם משווים לו מראה מלבב במיוחד. עיצוב דמוני ודוחה כזה של הערפד היה ממש מתבקש בסרט שנוצר בברלין בימי רפובליקת ויימאר שהצטיינה באווירה דקדנטית, ניהיליזם מופקר ויצירתיות נועזת, כמו גם חרדות מפני כוחות האופל שבעבעו תחת פני השטח (ולדאבוננו, הצליחו להגיח כעשור מאוחר יותר ממרתפי הבירה אל מסדרונות השלטון).

גם השחקן בלה לוגוסי שכיכב בגרסה האמריקאית מ־1931 לסיפורו של דרקולה, בבימויו של טוד בראונינג, לא נמנה עם חתיכי הוליווד. בכל זאת, ליהוקם של שרק ולוגוסי לתפקידי ערפדים לא הצליח לסלק קונוטציות ארוטיות שמעוררת ההשתוקקות של הערפדים לשאוב מדמם של בני תמותה.

למעשה, רק כשביים פרנסיס פורד קופולה את הגרסה שלו ל'דרקולה' (1992) בכיכובו של גארי אולדמן וניל ג'ורדן הציב את בראד פיט בתפקיד הראשי ב'ראיון עם הערפד' (1994), זכתה התופעה המדממת לדימוי סקסי הרבה יותר נוצץ, שלא פסח גם על צמד הערפדים בגילומם של סטיבן מוייר ואלכסנדר סקארסגארד בסדרת הדרמה 'דם אמיתי' (2008–2014).

גם בגזרת הנשים נרשמו הופעות רבות של דמויות ערפדיות משחר ימי הקולנוע, החל בהופעתה הטורפנית האילמת של הדיווה תֶ'דה בארה ב'הוא היה טיפש' (1915). הרוזנת הערפדית מריה זלסקה, בגילומה של גלוריה הולדן, הפחידה ב'בתו של דרקולה' (1936), ואילו מרי הערפדית הצרפתייה הנימפומנית היפהפייה, בגילומה של אן פאריו, חרכה את המסך ב'בלאדי מרי' (1992).

ב: מלחמה ולהתראות [פילם בלאנק]

גישה אופטימית יותר ביחס לחיים שלאחר המוות וליצורים המתקיימים באזור הדמדומים, מתבטאת ב"סרטי רוחות" המבטאים געגועים לאהובים שלא ישובו, תוך שילוב בין מלודרמה, קומדיה רומנטית ומותחן ארוטי. בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה נכלל תת־ז'אנר הרוחות הרומנטיות תחת קטגוריית "פילם בלאנק" (סרט לבן, או סרט ריק) והתמקד באמריקאים המנסים לחזור לחברת בני התמותה לאחר סיורם המתמשך באזור הדמדומים שבין החיים הממשיים לעולמות ספיריטואליים.

שלא במפתיע, זכה הפילם בלאנק לפופולריות לאחר המלחמה, כשהמוני צופים נאלצו להתמודד עם המוות, עם זוועות המלחמה, עם אהבות שנגדעו, ונזקקו לנחמה רומנטית. 'בין שני עולמות' (1944) סיפק את הסחורה בפנטזיה רומנטית על זוג שמתאבד בלונדון ומוצא עצמו על ספינת רפאים בואכה ניו יורק, ו'תמונתה של ג'ני' (1948) העניק רומנטיקה סנטימנטלית תוך התמקדות בצייר תפרן שמתאהב בנערה תמימה בסנטרל פארק והופך אותה למוזה שלו עד שהוא מגלה כי היא רוח רפאים.

הגלגול המודרני של הפילם בלאנק כולל סרטים כמו 'רוח רפאים' (1990), בכיכובם של פטריק סווייזי, וופי גולדברג ודמי מור, שבמרכזו צעיר שנרצח במהלך שוד וממשיך להגן על אהובתו בסיוע מיסטיקנית המתקשרת עם המתים.

לעומת הרגישות הרומנטית של הפילם בלאנק, שנות ה־60 וה־70 התאפיינו בעיקר בהתבדחויות גלויות על חשבונו של המוות ובמבט ציני על גורלם של המתים, לעתים כתגובה נבוכה ומקאברית לשפיכות דמים במלחמות מיותרות. הסאטירה 'מ*א*ש' של רוברט אלטמן (1970), למשל, חוזרת למלחמת קוריאה בתחילת שנות ה־50 (תוך רמיזות למלחמת וייטנאם של שנות ה־60) ומתארת את חוויותיו של צוות רפואי צבאי המנסה לסייע לחיילים הנפגעים, קורבנותיו של הטירוף המיליטריסטי. שיר הנושא של הסרט, 'התאבדות אינה כואבת', הפך ללהיט ענק ומשקף את יחסו הפוליטי של אלטמן כלפי המרחק הקצר מנשוא בין חיים ומוות בגיהנום מיותר.

בגל סרטי וייטנאם בקולנוע האמריקאי זוכים המוות וההתגרות בו להדגשה ברורה. ב'אפוקליפסה עכשיו' של פרנסיס פורד קופולה (1979) נדמה כי האופן שבו מתוארת הממלכה ההזויה שהקים לעצמו הקולונל קורץ (מרלון ברנדו) ממחיש בצורה וירטואוזית את יום הדין, העולם הבא וסוכניו עלי אדמות, כאשר האפוקליפסה, ליקוי המאורות הקיצוני ביותר, זוכה להאנשה מצמררת בדמותו של הקולונל המטורלל; ב'צייד הצבאים' של מייקל צ'ימינו (1978) הלוחמים ששבו משדות הקטל בווייטנאם מתקשים לחזור לשגרת החייםהרגילה ומפתחים אובססיה למשחקי רולטה רוסית; ואילו ב'נהג מונית' של מרטין סקורסזה (1976) מבקש הנהג הלום הקרב טרוויס ביקל (בגילומו של רוברט דה נירו) לטהר את העיר ניו יורק ממה שהוא תופס כזוהמה חברתית, אך מסע ההרג שלו מגלה נטיות פשיסטיות מחרידות.

ההתייחסויות הביקורתיות האלה כלפי מלחמת וייטנאם משתמשות בפולחני המוות שמנהלות הדמויות האקסצנטריות ככלי לנגח את הממסד הפוליטי המגלומני שהפך את לוחמיו לבשר תותחים והמיט חורבן על העם הוייטנאמי.

ג: צחוק הגורל [קומדיות]

בשנות ה־70 המשיכו הקומדיות לעסוק בחיים שלאחר המוות גם מחוץ לשדה הקרב.

ב'שחק אותה סם' (1972) מגלם וודי אלן מבקר קולנוע בעל אובססיה לסרט 'קזבלנקה', שמנסה להתגבר על נטישת זוגתו בעזרת זוג נשוי ורוחו המיטיבה והמדריכה של המפרי בוגרט, שגילם את בעל מועדון הלילה המיתולוגי בקלאסיקה מ־1942. אלן מתייחס באופן רפלקסיבי לכוחו האלמותי של הקולנוע להנציח כוכבי ענק ואף לשפר את חייהם של הצופים.

כעבור שנה ביים אלן את 'ישנוני' (1973), על בעלים של חנות למוצרי בריאות שמוקפא בתחילת שנות ה־70 ומקיץ כעבור 200 שנה בעולם עתידני. כאן מתייחס אלן למוות כהזדמנות יחידה במינה להיוולד מחדש בעידן אחר, פוטוריסטי ומסקרן.

לעומת זאת, ב'זליג' (1983) אלן מתעד כביכול את חייו של זליג המסוגל לזלוג מתקופה לתקופה, לאורך ההיסטוריה, ולהתאים את חייו, בגמישות של זיקית, לרוח של כל תקופה תוך השתלבות באירועים דרמטיים באופן צייתני ומשעשע. ניתן לפרש את 'זליג' כפנטזיה על מפגש של בן תמותה עם דמויות מפורסמות שהלכו מזמן לעולמן, ואף כאלגוריה נשכנית על הזמניות והעל־זמניות של ההיסטוריה.

וורן ביטי ובאק הנרי ניסו לאתגר את סופיותם של בני התמותה בסרטם 'השמים יכולים לחכות' (1978), שבמרכזו שחקן פוטבול (ביטי) שנהרג בתאונה וחוזר לחיים בגופו של טייקון, שאשתו והמאהב שלה הטביעו באמבטיה. ואילו ב'בריאן כוכב עליון' (1979) הכריזה חבורת מונטי פייתון על חילוּן מוחלט ובלתי מתנצל של המיתולוגיה הנוצרית ומשיכתה לפולחני מוות. במיוחד זכורה סצנת הצלובים המזמרים, שבמקום להיאנק מכאבי המסמרים הם ממליצים לצופים, בעודם במצב של ספק גסיסה, ספק הצצה מהעולם הבא: "תמיד הסתכלו על הצד המואר של החיים!".

ד: קפיטליזם מת מהלך [סרטי זומבים]

הפרספקטיבות הקומיות על המוות, על אף הפופולריות שלהן, מעולם לא החליפו באמת את ההתייחסויות החרדתיות הרווחות ביחס למוות כמנגנון המייצר חיים חדשים מהצד האחר. חרדות אלה משתקפות בעיקר בסרטי אימה. עם הצלחתם של סרטי הערפדים, חיפשה הוליווד בקדחתנות את המפלצת הבאה. המאמצים של הקולנוענים דווקא לא הובילו אותם למיתולוגיות אירופיות ידועות, אלא לספרות מסע, כדוגמת 'אי הקסם' של ויליאם ב' סיברוק (1929), שהתרכזה בכוהני וודו ממקומות אקזוטיים שמסוגלים להשיב את אויביהם מהמתים כמשרתים חסרי רצון משלהם – זומבים.

בעוד ערפדים מתוארים בדרך כלל כחתיכים, סקסיים, כריזמטיים, אינטליגנטיים ובעלי יכולת על־טבעית לשמור על גזרתם החטובה בעזרת דיאטה המתבססת על דם, הרי שזומבים מתוארים כיצורים דוחים, גוויות רקובות, זוללי גופות וחסרי מוח או כושר דיבור, שנגיסה שלהם בבשרו של בן תמותה עלולה לגרום להידבקותו בווירוס קטלני ולצרף אותו למחנה המתים המהלכים. ובעוד שערפדים ניתן למגר באמצעות מים קדושים, חליטת ורבנה וכמובן נפנוף צלבים מול עיניהם ונעיצת מוט עץ בליבם, זומבים ניתן לחסל רק בירי לכיוון הגולגולת או על ידי עריפת ראשיהם.

הבדלים דרמטיים אלה בין אסתטיקת הערפדים ואסתטיקת הזומבים אינם מקריים, אלא מהווים חלק מהמורשת המפוקפקת של הקולוניאליזם המערבי. אם המיתולוגיה והפולקלור סביב הערפדים צמחו במערב, מתקשרים לטרנסילבניה ומעוגנים במאגיה לבנה, הרי שתרבות הזומבים מתבססת על וודו ומאגיה שחורה שהתפתחו אצל צאצאי העבדים האפריקאים באיים הקאריביים.

ברוח הקולוניאליזם הלבן, סרט הזומבים הראשון של ויקטור הלפרין נקרא 'זומבי לבן' (1932) והתבסס על המודל המיסטי שגיבש בראונינג ב'דרקולה'. הסרט הציג בפני הקהל באופן סטריאוטיפי את האקזוטיות של הקאריביים, פחד מפני שליטה וחתרנות, והנצחה של המודל האימפריאליסטי של הגמוניה תרבותית וגזעית. "למעשה", טוען פרופ' קייל בישופ מאוניברסיטת דרום יוטה, "ליהוקם של הילידים בעמדת כוח ביחס לדמויות האחרות איפשרה ל'זומבי לבן' לבטא מבט מורכב יותר על החברה הפוסט־קולוניאליסטית, תוך ביקורת תרבותית מסוימת. המעמד המדוכא של הזומבי הוצג כשקט, משועבד ולא מסוגל לתקשר עם התרבות הדומיננטית".

מבחינת הלבנים, האיום האמיתי בסרטים אלה אינו גחמותיה הפוליטיות של אומה פוסט־קולוניאליסטית או מצוקותיהם של הילידים הזומבים המשועבדים, אלא החשש שמא הדמויות הלבנות באותם סרטים יהפכו לזומבים בעצמם. הפחד החדש הזה איפשר לזומבי מתרבות הוודו לאתגר את הפנתיאון האירופי של מפלצות קולנועיות – רוחות, שדים, מכשפות וערפדים – ולהפוך ליצור הפוסט־קולוניאלי המובהק הראשון מ"העולם החדש" שכיכב בסרטי אימה פופולריים.

סרט הזומבים המפורסם ביותר הוא 'ליל המתים החיים' (1968) של ג'ורג' רומרו, שקבע את מוסכמות הייצוג של זומבים בקולנוע המערבי תוך הוספת ממד אירוני לתופעה. במהלך הסרט – המשופע בזוויות צילום עקומות מאיימות, משחקי תאורה ילדותיים ותחפושות לא משכנעות של זומבים בלונדיניים בחליפות מאובקות ופנים צבועים לבן – לא מופיעה המילה "זומבי" אפילו פעם אחת. במקום זאת, אותם יצורים מכונים "רוחות רעות".

שימוש מקאברי ופרודי כאחד בז'אנר סרטי הזומבים נעשה בקליפ 'מותחן' שביים ג'ון לנדיס עבור מייקל ג'קסון. לנדיס השכיל לשלב בין שלל ז'אנרים (אימה, מיוזיקל, קומדיה רומנטית, קומדיה מטורפת ופרודיה) והציג זומבים מכל הגזעים והמינים. אמנם הקליפ עלה 750 אלף דולר, אך סייע למכירת 100 מיליון עותקים מהאלבום שהכניסה יותר ממיליארד דולר. הזומבים הקפיטליסטים, או הקפיטליזם הזומבי, התגלו כרווחיים למדי.

שנות ה־80, שבהן הזומבים המוזיקליים של ג'קסון כיכבו בראש מצעדי הלהיטים, נחשבו כשנות הזוהר של שלטון ההון. מרגרט תאצ'ר התעקשה כי "אין אלטרנטיבה" לקפיטליזם הניאו־ליברלי, והסנאטור ג'ורג' בוש דיבר על "סדר עולמי חדש". מנהיגים כוחניים פמפמו להמונים כי רעיון השוק החופשי מייצג את הדרך הטובה ביותר ליצור חברה משגשגת.

בספרו 'קפיטליזם זומבי' (2009) טוען כריס הארמן כי האשליה שהקפיטליזם יביא רווחה לעולם נגוזה לחלוטין לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים, עם התמוטטות חברות הענק שהובילה למשבר הכלכלי הגדול ביותר זה 80 שנה. לטענתו, המנהיגים הקפיטליסטים הזרימו מיליארדי דולרים לכלכלה העולמית כדי לאפשר לה לצוף, כשהם משאירים אותנו להתמודד לבדנו עם "קפיטליזם זומבי" שניעור לחיים באופן מפלצתי תוך שהוא מתנהל בכבדות, באופן בלתי יציב ומסוכן, המאיים להמיט עלינו משברים ומלחמות ואף לגרום להרס סביבתי של הפלנטה.

חרף היותם דימוי אלגורי יעיל לקפיטליזם המתנהל כחי־מת הרסני המסרב להשלים עם מותו, הרי שזומבים אינם מפסיקים לסייע לקפיטליסטים מהוליווד להגדיל את הונם ולהנציח את השיטה הידועה. בשנות ה־90 זכתה להצלחה רבה סדרת סרטי רימייק של 'ליל המתים החיים', ובשנות האלפיים בלט הסרט '28 יום אחרי' של דני בויל (2002) על בחור שמתעורר מתרדמה ומגלה כי וירוס מסתורי הפך את רוב האנגלים לזומבים קטלניים. הרפתקאותיו של הגיבור הצעיר, המנסה לשרוד באנגליה הנגועה, משקפות חרדות היסטוריות מפני מגיפות מיתיות כמו דבר ואבעבועות שחורות ואף מפני מגפת האיידס בהווה. ברמה האלגורית, סרט זה נוגע בחרדות לאומיות וקיומיות מפני התמוטטות האימפריה, חורבן הממלכה והתרסקות ערכית ומוסרית של החברה הבריטית. לעומת זאת, הסרט 'מת על המתים' (2004) מציע מבט יותר אופטימי על יכולותיהם של הבריטים להתמודד עם כוחות הרשע, תוך שילוב בין אימה, הומור בריטי וקומדיה רומנטית: גיבור הסרט מצליח לשקם את גבריותו, את מעמדו בקהילה ואת הזוגיות שלו כשהוא הופך למנהיג התושבים הנאבקים עם הזומבים הלבנים.

התייחסות מקאברית לחשש מפני מתים השבים לחיים מומחשת בסרט הנורווגי 'שלג מת' (2009) שמציב במרכזו זומבים נאצים שמצדיעים במועל יד, צווחים "זיג הייל!" וזוממים לטרוף חבורה של תלמידי רפואה סקנדינביים תמימים הנופשים באתר סקי שממוקם על קבריהם של ימנים קיצוניים. הצגתה מחדש של הסכנה הנאצית משקפת לא רק את הטראומה ההיסטורית שגרמה מלחמת העולם השנייה, אלא גם חששות בהווה מפני עלייתן של הלאומנות הממארת ושנאת הזרים החולנית.

אף כי סרטי ערפדים וסרטי זומבים עדיין מתעקשים להציג את הקורבנות כצעירים ורעננים מלאי חיוניות והורמונים מתפרצים, הכיליון הטבעי הולך ומתרחק מבני האדם. אם במאות קודמות אנשים רבים מתו בגיל צעיר בעקבות מלחמות תכופות, בתי חולים מרוחקים, טכנולוגיות מוגבלות ומחלות בעולם נטול חיסונים, הרי שכיום הרפואה מאפשרת טיפול שמסוגל להאריך באופן משמעותי את חייהם של הסובלים ממחלות קשות, וישנה מודעות הולכת וגדלה לתחום בריאות הגוף.

יתרה מזו, התבוסה של כוחות הרשע במלחמת העולם השנייה, מציאת פתרונות של שלום לעימותים אזוריים מדממים – כמו מלחמת איראן־עיראק, המלחמה ביוגוסלביה לשעבר והאפרטהייד הרצחני בדרום אפריקה – וחתימת הסכמי קמפ דיוויד בין הישראלים והפלסטינים בתחילת שנות ה־90 עוררו אופטימיות ביחס לאפשרות שלא ניאלץ להתאבל שוב ושוב על זיו העלומים. אך נראה כי ההתפכחות הכואבת מהחזון האוטופי התרחשה בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, שהוכיחו כי חייו של העולם הנאור עדיין בסכנה. התקשורת החדשותית, עם משיכתה הידועה לדם וזרע, והקולנוע האפוקליפטי שהופיע בשנות האלפיים בעקבות אסון התאומים, חיזקו רעיונות מיסטיים כמו "יום הדין" וגישות פטאליסטיות ביחס לסיכויי האדם לשרוד מול הכוחות הדמוניים.

איור: עובדיה בנישו

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019