fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

מבט חיובי על החיים // אבירמה גולן

0

שנה חדשה היא הזדמנות לא רעה להעיף מבט חיובי על החיים. אחרי הכל, ההתבוננות הביקורתית, אחד הכלים המובהקים שכל עיתונאי חייב להצטייד בהם ללא רחמנות, עלולה לדרדר כל אדם נורמלי – לנוכח אירועי השנה החולפת בפרט והמציאות בשנים האחרונות בכלל – לעוגמת נפש, אם לא למרה שחורה ממש.

נתחיל מזה שרוב האנושות, בעיקר בעולם השלישי אבל לא רק שם, גם בחלקים נרחבים של מזרח אירופה למשל, חיה בתנאים מחפירים ובמצוקה כלכלית וחברתית־תרבותית עמוקה. רק שכבה דקה של בני אדם בדמוקרטיות משגשגות כלכלית נהנית משפע. חלק קטן חי ברווחה אמיתית, חלק אחר בנינוחות מסוימת, אבל פרט למוחלשים האמיתיים בכל חברה – הרוב מסתדר לא רע.

זה עניין יחסי, כמובן, ואין להשוות בין ה"לא רע" בשוודיה או בהולנד, נניח, ל"לא רע" בישראל, לנוכח יוקר המחיה, בעיקר הדיור, הביטחון התעסוקתי ועוד. אבל עדיין – ה"לא רע" הממוצע כאן הוא בהחלט טוב פי כמה מה"לא רע" של דור הסבים והסבתות, שעברו את מלחמת העולם השנייה באירופה, בצפון אפריקה, בלוב (אפילו בארץ ישראל), והתמודדו עם פליטות או הגירה, צנע, מחסור ושבר תרבותי.

************

איך שלא נביט בחיינו כאן, עם הקשיים והטרור ואי הביטחון, רובנו מרגישים כאן מאוד בבית בקרב המשפחה והחברים והקהילה. המעגלים האלה, בעיקר דווקא בפריפריה ובערים הקטנות, עדיין חזקים מאוד. כל מי שחי תקופה מסוימת בחו"ל הרגיש היטב את הניתוק מהאינטימיות הישראלית החמה, חוויה שעלולה להיות מחניקה בחיי היומיום, אבל חסרה כשמתרחקים ממנה.

וכן, השפע. בני דור המדינה זוכרים (ומשום־מה מתרפקים על הזיכרון המפוקפק הזה) את המכולת או הצרכנייה של שנות ה־60, אפילו ה־70 וה־80. עם הקרפיונים המשייטים באמבטיה של מוכר הדגים, האשל והלבנייה בתור מוצרי חלב יחידים והלחם האחיד. מי שמתגעגע, שיערב לו. מצד שני, מי שחושב (כמוני) שהשפע הזה הוא סם צריכה ממכר שטומן בחובו סכנה ממשית לניהול תקציב אחראי – צודק. אבל אי אפשר להתכחש לפינוק ולנוחות שמקיפים אותנו בעוצמה ובהיקף כאלה שמזמן קשה לנו להבחין בהם, והם הפכו מובנים מאליהם.

אלה נגישים, אמנם, רק – ובדרגות שונות – לעשירונים העליונים והבינוניים, ואילו העשירונים הנמוכים נוגעים בהם בקושי רב, אבל תחשבו רגע: מכונת הכביסה והמייבש, מדיח הכלים, המקרר והמקפיא, הטלפון הסלולרי המשוכלל, הטלוויזיה, שואב האבק, האינטרנט, אפילו הכיריים הנוחים ותנור האפייה – מישהו שם לב בכלל שיש לו את כל אלה בבית?

אפילו מים זורמים וחשמל, או כבישים סבירים, הם משאבים חדשים יחסית, שלא לדבר על כך שאינם מנת חלקם של חלק ניכר מתושבי העולם. לא רק סבתי כיבסה את המצעים והבגדים של המשפחה בנהר. מיליוני נשים עדיין עושות זאת, בקור מצמרר או בחמסין מתיש, ובתנאים סניטריים מחפירים. לא רק אמי עמדה משתאה מול נורת החשמל הראשונה שראתה בחייה, בבית שנראה לה אז כמו ארמון ובעצם היה דירה אירופית בורגנית ממוצעת. עשרות מיליוני ילדים מכינים שיעורים לאור עששית נפט או נורה עמומה שנדלקת לשעתיים ביום. גם לא כל כך רחוק מכאן.

אפשר להודות שחיינו טובים ונוחים גם בלי לייחס את המזל הנפלא הזה למנהיגות או לפוליטיקה זו או אחרת. פשוט נולדנו בחלק הפריבילגי של העולם. זה שתמותת התינוקות בו נמוכה יותר, והחיסונים זמינים יותר, ותוחלת החיים גבוהה יותר, והתזונה הבריאה זמינה יותר, ופחות אנשים קופאים בו למוות ברחובות או גוועים בדרכים מצמא ורעב. איזה סיכוי היה פעם לפג שנולד בשבוע ה־32 לשרוד? ותראו מה קורה עכשיו.

בצד הזה של המציאות אנחנו לא חשופים למגיפות שקטלו מיליונים. אפילו הפניצילין, שלא לדבר על אנטיביוטיקה, לא היו בעולם לפני זמן די קצר. במובנים האלה, אין ספק שחיינו הרבה יותר טובים. בכלל, רוב האנשים הצעירים, דווקא בפריפריה יותר מאשר במרכז, נוטים לחשוב – ובצדק לא מבוטל – שהחיים שלהם דבש. הם לובשים את הבגדים שהם אוהבים, מבלים עם החברים שכיף להם איתם במקומות שנעים להם לבלות בהם, שותים ואוכלים מה שטעים להם, ואפילו נוסעים לחופשות בחו"ל, במקומות שהוריהם לא חלמו אפילו להגיע אליהם.

************

אבל, תגידו – וכמובן לא פחות בצדק – על מה את מדברת? העולם הולך ומשתגע. ילדים נטבחים בסוריה, הדמוקרטיה במדינות שהיו פעם יציבות, כמו טורקיה, מתמוטטת, בריטניה החליטה לעזוב את האיחוד האירופי שבכלל נראה רעוע לחלוטין, וזה לאחר שיוון כמעט קרסה, האמריקאים בחרו נשיא מהגיהנום, והטרור משתולל בבירות העולם, ההון מרוכז בידי מעטים הקרובים לשלטון כמעט בכל המדינות ואילו העניים נדחקים הרחק, פליטים מאזורי רעב ומלחמה טובעים בים סוער או נהרגים בניסיון לחצות גבול במנהרה על קרון רכבת, והכיבוש, וחסרי הבית, והזקנים העניים –

אכן, שום דבר מכל העובדות האלה איננו בלתי נכון. ואף על פי כן רוב אזרחי ישראל, כשהם מתראיינים למדד האושר, טוענים שהחיים כאן נפלאים. גן עדן ממש. איך זה יכול להיות? קוראים לזה הכחשה. תכונה בריאה מאוד לכל מי שרוצה שחייו לא יקופדו בטרם עת וטובה אפילו לעיכול ולשינה.

שאלה של מידה, כמובן. הכחשה במידה מסוימת היא כמו מעיל ביום קר: חיונית כדי לשמור על טמפרטורה סבירה של הגוף. הכחשה מופרזת, לעומת זאת, היא כמו בניית חומה מסביב לבית נגד כל אפשרות פריצה. החומה מסתירה את אור השמש, חוסמת את האוויר ומרחיקה כל אורח; ואחרי כל זה, היא לא תמיד מסוגלת לעצור דווקא את הפורץ המתוחכם. לפי כל הסימנים, אנחנו לא לובשים מעיל. אנחנו בנינו לנו חומה.

והחומה הזאת בנויה, אבן אחר אבן, מכל הפרטים המוזכרים למעלה ועוד כמה כמותם: העלייה ברמת החיים, הבריאות הטובה, אריכות הימים, המזון המשובח, הבידור והשעשועים, העולם הפתוח בפני כולנו ובכלל כל האפשרויות והפיתויים של עולם הצריכה – כולם מאפשרים לנו להקיף את עצמנו, להתכנס אל תוך עצמנו, לחיות את חיינו הפרטיים עם הקרובים והחברים ולהתעלם ממה שקורה בחוץ.

וככל שמה שקורה בחוץ מאיים עלינו יותר, כך הנטייה שלנו להסתגר ולהתכרבל גדלה. שוקולד משובח נגד עוני. סטייק מעולה נגד טרור. קנייה מטורפת של סוף עונה נגד עוולות ואי־שוויון. חופשה חלומית בקאריביים נגד נשים חד־הוריות שנזרקו מהדיור הציבורי. מקרר חדש שמייצר קרח וסודה נגד הגל העכור של השחיתות בצמרת השלטון. מסאז' מפנק נגד כל הגועל הזה בכלל, כי מה אנחנו יכולים לעשות? אחרי הכל, מה, אם נצא לרחובות ונצעק, משהו ישתנה?

שנים ארוכות נמשכה החקירה המשטרתית בעניינו של מי שהיה אז שר החוץ והיום, הפלא ופלא, הוא שר הביטחון, אביגדור ליברמן. בכל השנים האלה שמר ליברמן על אופטימיות מקפיאת דם, ובכל פעם שנשאל מה שלומו היה משיב: "גן עדן". שנהיה רק בריאים. נראה שהיכולת הזאת, לחיות בגן עדן גם כשמסביב הכל צועק הפוך, מידבקת כאן מאוד.

למבצע מנויים אטרקטיבי – שלושה חודשים ב־49 ש"ח בלבד – לחצו כאן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook