fbpx

מבחן תיאוריה: האם התיאוריה המפורסמת על התנגשות הציוויליזציות עדיין תקפה? מאת אורן נהרי

0

מה עומד בבסיסם של העימותים המלווים את העולם מראשיתו – ממאבקי סחר ועד מלחמה בטרור או בין מדינות? גם שנות דור לאחר שנשמעה לראשונה, ממשיכה תיאוריית ההתנגשות בין ציוויליזציות לעורר ויכוחים עזים. ביקור חוזר בתזה מעוררת מחשבה על העולם שלנו, ובעיקר על מה שמניע אותו

ימים ספורים לאחר מתקפת הטרור הדרמטית והרצחנית ביותר בהיסטוריה – ריסוקם של שני מטוסי נוסעים חטופים לתוך מגדלי התאומים בניו יורק שקרסו, מטוס נוסף שהתרסק אל הפנטגון ורביעי שהתרסק בפנסילבניה אחרי שנוסעיו הצליחו ככל הנראה למנוע את ריסוקו על הקפיטול בוושינגטון – נשא נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש הבן, נאום.

ניתן לטעון – ורבים טענו זאת אז ולימים – שבוש איננו, איך נאמר, נורת החשמל המבהיקה בחדר וגם לא העיפרון המחודד בקלמר. ובכל זאת, נשיא ארה"ב, שמחזיק בשירותו כותבי נאומים, דיפלומטים, מומחים לאסלאם ולמזרח התיכון ועוד, בחר מתוך מאות אלפי מילים בשפה האנגלית, כדי להמחיש את חומרת המצב ואת המחויבות האמריקאית למלחמה בטרור גלובלי, דווקא במילים: "זהו מסע צלב".

האמריקאים שהקשיבו לנשיאם, המנסה את כוחו בצ'רצ'יליאנית, כמעט ולא שמו לב למילים האלה. אחרי הכל, באמריקאית הביטוי "מסע צלב" משמש להדגים מאבק למען מטרה נעלה. כאשר הנשיא אייזנהאואר כתב את זיכרונותיו ממלחמת העולם השנייה, עת פיקד על כוחות בעלות הברית בזירה המערבית, לרבות בנחיתה המוצלחת בנורמנדי, הוא קרא לספרו בשם 'מסע הצלב למען אירופה' (בעברית, מסיבות מובנות, הספר תורגם כ'מסע לשחרור אירופה', והצלב הושמט).

הנשיא ג'ורג' בוש // צילום: Jemal Countess, WireImage via getty images

אבל בוש לא נשא את הנאום לאוזניים אמריקאיות, או לפחות לא רק. הוא ביקש לגייס את העולם כולו למאבק בטרור. כמעט כל העולם התייצב, אם מתוך אידיאולוגיה, אם מתוך חשש, לצד המעצמה שספגה את המהלומה המשפילה הזו. בדבריו, ביקש בוש למעשה לגייס את העולם האסלאמי, את העולם הערבי. לבודד את הג'יהאדיסטים, הרדיקלים, הטרוריסטים. ומכל המילים שהיו ברשותו הוא בחר בגרועות ביותר למשימה.

כי אולי באמריקאית מסע צלב הוא מאבק למען מטרה נעלה – אבל באוזניים מוסלמיות, ערביות (וכדאי לזכור בהקשר זה שמרבית המוסלמים אינם ערבים, ובין הערבים יש גם נוצרים), נשיא ארה"ב אמר במילים מפורשות את מה שמהווה סיוט חוזר ונשנה עבורם: הנוצרים, הכופרים, חוזרים לכבוש את ארצות האסלאם, את ערי הקודש המוסלמיות. הם חוזרים בחסות נוצרית, והפיגוע במגדלי התאומים הוא רק תירוץ למען הכיבוש הנוצרי הזה לנגוס בעולם האסלאמי, להמשיך את השליטה במישרין ובעקיפין, להמשיך להשפיע דרך מדינות בנות ברית של ארה"ב – מישראל ועד ערב הסעודית.

מדהימה עוד יותר העובדה שבוש נפל כמעט במודע לתוך המלכודת הזו, כיוון שבארה"ב כבר ידעו באותה עת בוודאות גבוהה מי ביצע את הפיגוע. אל־קאעידה – הארגון ששמו הוא הבסיס, או ליתר דיוק, בסיס הג'יהאד. וישנו השם הנוסף שראשי אל־קאעידה נתנו לארגון – החזית העולמית האסלאמית למאבק בצלבנים וביהודים. כאשר נשיא ארה"ב מצהיר שהוא יוצא למלחמה שהיא מסע צלב – הוא למעשה מחזק במו פיו את הטיעון של אל־קאעידה.

היו לא מעט תגובות לנאום הזה, הרלוונטית ביותר לענייננו היא זאת של שר החוץ הצרפתי, אובר ודרין, שאמר שאסור בשום פנים ואופן להפוך את המאבק בטרור למלחמת ציוויליזציות, ליפול למלכודת שביקשו הטרוריסטים להניח. בשלב הזה, 'מלחמת ציוויליזציות' או 'התנגשות ציוויליזציות' הם כבר מונחים שגורים; כל מי ששומע אותם יודע לפחות במעורפל מה משמעותם. עובדה לא מובנת מאליה כלל בהתחשב בכך שמדובר בכותרת למאמר אקדמי שפורסם שנים קודם לכן, לא בדיוק החומרים שמהם בנויה תרבות פופולרית.

אוסאמה בן־לאדן // צילום: Getty Images

תזה להמונים

מלחמת ציוויליזציות, או התנגשות ציוויליזציות. שם שהיה לכותרת, למושג, שעורר להט וויכוחים עזים – האם הוא מתאר נאמנה את העולם? האם תיאר אותו בזמן ניסוח התזה? מהו תוקפו העדכני של המושג, שממשיך לעלות בקביעות באירועים ובתהליכים שונים – ממלחמה בטרור ועד מלחמות סחר?

קרוב ל־30 שנה חלפו מאז שפרופ' סמואל הנטינגטון נשא הרצאה, שהתפתחה למאמר, שהיה לספר. עיתוי ראוי לעיון מחודש במה בעצם אמר (ולימים עדכן ושינה) הנטינגטון, האם צדק – באופן מלא או חלקי, ואולי חשוב מכל – האם התיאוריה, או חלקה, מתארים היטב את העולם – או את חלקו? אז, ואולי חשוב עוד יותר – כיום?

סוגיית העיתוי חשובה. הנטינגטון מרצה את משנתו בשנת 1992, המאמר והספר יגיעו מעט לאחר מכן. זה הזמן שבו המערב, במיוחד ארה"ב, נראים כמנצחים הגדולים – במלחמה הקרה ובעיקר במלחמה הרעיונית העולמית, כפי שהצהיר תלמידו ובר הפלוגתא של הנטינגטון, פרנסיס פוקויאמה, שמיד נחזור אליו.

סמואל הנטינגטון // צילום: Peter Lauth

ברית המועצות התפרקה זה עתה. רוסיה פושטת רגל ויד, הגוש הקומוניסטי לשעבר עורק בצהלה לאיחוד האירופי, לברית נאט"ו. יפן מצויה במשבר כלכלי מתמשך, וזאת שנים ספורות בלבד לאחר נבואות הזעם שתכבוש את כלכלת העולם, שארה"ב תהפוך להיות מושבה יפנית, שעל כולם ללמוד את שיטות הניהול היפניות כי הן ההווה, ובעיקר העתיד.

איש בעולם לא רואה את הנסיקה, שבעצם כבר החלה לאיטה, של סין, ודאי לא את האיום שהיא תהווה. העולם האסלאמי מפורד, מסוכסך (כפי שהוא כיום), אבל אינו נתפס כאיום, לא המדינות אבל גם לא ארגוני הטרור. הם נראו כארגונים לאומיים פלסטיניים הנאבקים נגד ישראל, למשל. מעטים שמו לב לתופעה המרתקת החדשה של צעירים המגיעים מכל רחבי העולם המוסלמי, ובהם צעיר גבה קומה ממוצא תימני שמשפחתו עשתה הון בעסקי בנייה בערב הסעודית, להילחם את מלחמת הג'יהאד בחסות פסקי הלכה מפוקפקים נגד ברית המועצות שפלשה לאפגניסטן.

ואז מגיע הנטינגטון, ומחבר מאמר שגורר תגובות סוערות שכמותן לא נודעו מאז מאמרו של ג'ורג' קנאן, שתחת הכינוי "X" כתב את הבסיס לדוקטרינת טרומן, שתהיה לדוקטרינת הבלימה של ארה"ב.

התיאוריה של הנטינגטון זכתה לפרסומה, בראש ובראשונה, משום שיש לה שם נפלא. אם אתה רוצה למכור מיץ תפוזים, בושם, מכונית – או ספר, כולל מדעי – מצא להם שם טוב. והשם מעולה. הנטינגטון לא המציא אותו, הוא לקח אותו, מהמזרחן היהודי־בריטי־אמריקאי הנודע סר ברנרד לואיס. וגם לואיס לא היה הראשון להשתמש בו: הוא מופיע לראשונה בספר המופת '1984' מאת ג'ורג' אורוול. נקודה נוספת לזכות התזה היא פשטותה ובהירותה.

אז מה, בעצם, אומר הנטינגטון?

ההיסטוריה מתפתחת עם התחביב האנושי הידוע, קרי להרוג זה את זה. היו מלחמות האצילים – רוזן, דוכס, תקיף מקומי יוצא למלחמה נגד שכנו, כשהוא אוסף אליו את האצילים הנאמנים לו בשיטה הפיאודלית (שכזכור לא הייתה רק באירופה – חשבו למשל על יפן של הדאימיו), את האיכרים הצמיתים, ואולי שכירי חרב. הקרבות המקומיים האלה, בסוף המילניום הראשון ובתחילת המילניום השני, לא משפיעים באמת מעבר לטווח של כמה עשרות, אולי כמה מאות קילומטרים. מי שנמצא מעבר לשם כלל לא יודע על המלחמה, ודאי לא בזמן אמת.

לשיטתו של הנטינגטון, השלב הזה מסתיים עם שלום וסטפליה, ההסכם שמסיים את מלחמת 30 השנה, את מרבית מלחמות הדת של אירופה, בשנת 1648. פניה של אירופה מתעצבות בדומה לכפי שהן כיום: אמנם גרמניה חרבה, שוודיה מעצמה וכך גם פולין – אבל לא זו הנקודה. עברנו ממלחמות אצילים למלחמות בין מדינות. המדינה היא כבר גוף חזק: היא יכולה לשכור שכירי חרב, יכולה לגייס צבא, יכולה להטיל מיסים (ועושה זאת בסיפוק רב מאז ועד היום), וכמובן יכולה לכרות בריתות עם מדינות אחרות. מלחמות המדינות כבר תהיינה קשות יותר, מדממות יותר, ותתפרשׂנה על פני מקומות רבים יותר: חִשבו על המלחמות בין צרפתים ואנגלים הנלחמים לא רק באירופה – אלא גם באפריקה, בתת היבשת ההודית, בצפון אמריקה.

מלחמות המדינות הופכות, בשנת 1917, למלחמות בין אידיאולוגיות. הבולשביקים משתלטים על רוסיה, שתהפוך עוד מעט לברית המועצות הקומוניסטית. חמש שנים אחר כך יעלה מוסוליני על רומא, וב־1933 ישתלט על גרמניה הבן הרצחני והנורא של הפשיזם. השיא המדמם של מלחמות האידיאולוגיות הוא כמובן מלחמת העולם השנייה, עם למעלה מ־70 מיליון הרוגים ונרצחים ברחבי העולם. אבל גם אחריה, אחרי הבסתם – נקווה, לתמיד – של הנאציזם והפשיזם (הפשיזם הספרדי המשיך לשגשג עוד 30 שנה), נמשכה המלחמה הקרה כמעט על פני העולם כולו בצורה זו או אחרת.

והשלב הזה בהיסטוריה מסתיים בנובמבר 1989, ותוצאותיו – נפילת חומת ברלין, קריסת הגוש הקומוניסטי. זה השלב שבו פרנסיס פוקויאמה מכריז על ניצחון המערב וערכיו: הניצחון של הדמוקרטיה הקפיטליסטית על אויביה. ההיסטוריה נגמרה, פוסק פוקויאמה. הבסנו את הקנאים הדתיים, את הנאצים, הפשיסטים, הקומוניסטים – העולם כולו יודע כעת שהדרך היחידה אל האושר ואל העושר היא דמוקרטיה ליברלית קפיטליסטית.

להפך, טוען הנטינגטון. כעת אנו נכנסים לשלב המסוכן מכל – מלחמת ציוויליזציות. אדם יכול לקום בבוקר ולהיכנס למשרדו במגדל הצפוני של מגדלי התאומים בניו יורק, לצאת לבקר במוזיאון הבריטי, להיכנס לדיסקוטק בבאלי שבאינדונזיה, להיכנס לנגב חומוס בשבת בצהריים במסעדה חיפאית – ולמות. קורבן במלחמה שלא ידעת כלל שמתנהלת, ובה אין נייטרלים, אין חפים מפשע, אין לאן להימלט. העולם כולו זירה של מלחמה ומאבקים, מלחמת ציוויליזציות.

אנו, כמובן, חושבים על התנגשות הציוויליזציות בראש ובראשונה במסגרת הטרור האסלאמי הג'יהאדיסטי. וזו בהחלט זווית חשובה ומרכזית, אבל לא היחידה: חִשבו על מלחמות הסחר בין ארה"ב ויפן, או כיום – בין ארה"ב וסין. חשבו על המאבקים בין האיחוד האירופי לרוסיה על אזורי השפעה – בלרוס, למשל. חשבו על הברית בין רוסיה וסין נגד ארה"ב. חשבו על המאבק בין סין להודו.

פרנסיס פוקויאמה // צילום: David Levenson, Getty Images

התנגשות בלתי נמנעת

אז במה שונים המאבקים האלה ממאבקי המעצמות בעבר על שטחי השפעה, מאבקי סחר ומלחמות? השאלה המרכזית היא כמובן מהי ציוויליזציה. הנטינגטון מגדיר אותה כך: ההתכנסות של דת, מסורות, מנהגים, שפה, היסטוריה ומוסדות היוצרים הזדהות מעל לרמת המדינה, אך מתחת לרמת ההזדהות עם כלל המין האנושי.

מיד נחזור להגדרה הזו, אבל גם בהינתן שהבנו מהי ציוויליזציה – מדוע ההתנגשות מחויבת מציאות? כי אופי האדם תחרותי וכוחני. כי המשאבים מתמעטים. כי מדינת הלאום מאבדת מכוחה, ואוסיף עוד סיבה מטעמי: כי המערב כבר מאות בשנים משוכנע שזכותו האלוהית, משימתו התרבותית היא לכבוש, לספח, לנצל, לדכא, לבזוז, להתנשא על שאר העולם – ולכל השאר כל כך נמאס מכך.

ניתן, אגב, להתווכח עם כל אחת מהסיבות שנותן הנטינגטון להתנגשות: אופי האדם אכן תחרותי וכוחני אבל אנו רואים שהמלחמות בכללן הולכות ופוחתות, וגם התחרות האלימה של העבר משתנה, לעיתים, לשיתוף פעולה. המשאבים אמנם מתמעטים אבל אנחנו רחוקים מרחק רב ממלחמת הכל בכל. לעת עתה לפחות, ההפך קורה: במרבית העולם, מאות מיליוני בני אדם נחלצים מעוני מרוד ומרעב קשה, עם דגש על סין והודו. ובנושא מדינת הלאום – ובכן, תהליך הגלובליזציה אכן משמעותי, והנטינגטון כתב את הדברים כאשר האיחוד האירופי נראה כסיפור הצלחה בלי הסתייגויות, אבל ההסתייגויות גם אז וגם עתה היו, והתחזקו. הלאומיות לא מתה, רחוק מכך. והבדלנות גם היא לא נעלמה מהעולם.

ובעצם, זו לדעתי השאלה הגדולה לגבי התיאוריה. הנטינגטון גורס שיחידת ההזדהות המרכזית, או לפחות המרכזית לשיטתו, היא תרבות, ציוויליזציה (כדאי להדגיש שבעברית אותה מילה, תרבות, מתרגמת שני מושגים שונים – ציוויליזציה ו־culture, על כן אני ממשיך להשתמש במושג הלועזי). יפה. אבל – האם זה נכון?

קיימות מספיק הוכחות לכך שההזדהות עם ציוויליזציה אכן עובדת. ניקח למשל את שיתוף הפעולה המתמשך, המודיעיני, ביטחוני ומה לא, בין ארה"ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. שיתופי פעולה, או לפחות הזדהות, בין מדינות מוסלמיות שונות, או האיחוד האירופי, המשתף פעולה בדרך כלל עם ארה"ב מעבר לבריתות הרשמיות ועוד. אבל – האם זו הזהות היחידה? האם זו אפילו הזהות המרכזית?

כבר ראינו ועודנו רואים הוגים הסבורים שפיצחו את ההזדהות האנושית. כמובן – הדת. כמובן – העם, הלאום. לימים סבר קרל מרקס שהזהות הקריטית היא מעמדית: לשיטתו פועל לא ירים רובה לירות בפועל בן מדינה אחרת. שניהם יירו בקצין הבורגני או האציל. מלחמת העולם הראשונה הוכיחה שפועל, פרולטר, אכן ירים את רובהו לעבר פרולטר אחר, בשם הזהות הלאומית.

ולמרות הגלובליזציה, למרות המודרנה, הזהות הלאומית עדיין חזקה. מאוד. אולי, כפי שכתב בנדיקט אנדרסון, הזהות הלאומית בכללה מיוסדת על שקר, על מיתוסים מזויפים – ויש מספיק הוכחות לכך, אבל זה כלל לא משנה. מרגע שהמיתוסים קובעו, והזהות הזו הפכה למקובלת על רבים, יש לה חיים משל עצמה.

פוליטיקה של זהויות

בארה"ב של ימינו, פוליטיקת הזהויות מרדדת הכל כמעט למאבק בין מדכאים ומדוכאים, בין לבנים – שהם בהגדרה מדכאים – לשחורים, או אנשים בעלי צבע שהם, בהגדרה, מדוכאים. גם אם הלבן הוא מכור לסם, מחוסר שיניים מעיירה בקנטאקי, והשחור הוא בוגר הרווארד מצליח. הצבע הוא הזהות היחידה לכל צורך מעשי, סבורים הפרוגרסיבים הטוענים בזכות תיאוריית הגזע הביקורתית, ובעצם כך בדיוק – שהצבע, הגזע, הוא המאפיין היחיד, החשוב מכל – טוענים גם הגזענים החשוכים ביותר.

הפגנת להט"ב בפולין // צילום: Artur Widak, NurPhoto via Getty Images

אבל אם נישאר בארה"ב, בהיותה מובילת הטרנדים העולמיים, מהנשגבים ועד המגוחכים, מה נאמר אם כך לגבי זהות מינית? זהות מגדרית? פעם נחשבו אלו טבעיות ובלתי משתנות – לפחות המגדר. כיום שתיהן, בחוגים ליברליים ופרוגרסיביים בוודאי, נחשבות פלואידיות, משתנות, ובעצם ניתנות לבחירה. הרי גם הן זהות, לא?

ומה עם זהות, או הזדהות דתית? הרי אנו יודעים היטב, ממערכות בחירות בישראל, מהתנגשויות עם קנאים דתיים, עד כמה זהות דתית מהווה בעצם את כל עולמו של המאמין, מכתיבה את מעשיו מהרגע שפקח את עיניו בבוקר ועד שעצם אותן לשנת לילה. וזהות מקצועית? הרי המשותף בין, נניח, שני מהנדסי מחשבים, כל אחד ממדינה אחרת – שאינה מדינת אויב – יהיה, סביר להניח, רב יותר מהמשותף בין כל אחד מהם לבין איכר, מהגר חדש לארצו שלו.

אז יש זהויות רבות ושונות. וכולן קיימות בתוכנו כל הזמן, ובמקביל. יכול אדם להיות הומוסקסואל ולהצביע למפלגת ימין שמרנית מתוך הזדהות עם ערכיה הלאומיים, הביטחוניים. יכול אדם להיות מולטי־מיליונר ולהצביע עבור מפלגת שמאל פרוגרסיבית כי הוא מזדהה עם ערכיה הליברליים. יכול אדם שנולד בבריטניה, גדל בחברה מערבית, מעריץ את הביטלס ואוהד את מנצ'סטר יונייטד, לקום יום אחד ולצאת למדבריות המזרח התיכון כדי לערוף ראשי כופרים. ההנחה, פעם, שכולנו מוגדרים אך ורק על ידי זהות מעמדית, מגדרית, לאומית – ההנחה הזאת הופרכה.

אז מדוע בעצם שנניח כי כולנו מוגדרים, במידה זו או אחרת, בידי זהות של ציוויליזציה, למרות השוני האדיר בינינו? וכדאי לזכור, כשאנו מדברים על ציוויליזציות – על מה אנו מדברים בעצם? הרי ההגירה משנה מדינות, משנה תרבויות. הרי גם מדינת ישראל בשנת הקמתה ומדינת ישראל כיום הן מדינות שונות. בישראל, בזמן הקמתה, המפלגה הגדולה ביותר הייתה מפא"י. השנייה בגודלה הייתה מפ"ם. כן, כן, זו שתבכה בלהט את מותו של שמש העמים חמש שנים אחר כך. חרות הייתה במקום הרביעי, אגב.

בישראל, עם הקמתה, 90% מהתושבים היו אשכנזים, 90% היו חילונים. גם ארה"ב כיום אינה המדינה הפוריטנית, האנגלית, שהייתה עם הקמתה, כמובן. כל המדינות השתנו עם הגירה, עם השתנות ערכים. על איזו ציוויליזציה, על אילו ערכים אנו מדברים בדיוק שהשתמרו עשרות, מאות שנים?

אבל יש ערכים. הנטינגטון צודק בכך, ולו חלקית. הוא מבדיל בין הציוויליזציות בשלושה סעיפים עיקריים: יחסי האדם עם האל, יחסי היחיד והקולקטיב, ויחסי הגבר והאישה. ויש קשר בין השלושה. המערב שם את הדגש על היחיד, האינדיווידואל, על חברה חילונית, או כזו שבה הדת מופרדת מהמדינה כמו בארה"ב, ויש בה שוויון זכויות מלא – משפטי לפחות – בין גברים ונשים.

ובציוויליזציות אחרות, כתוצאה ממסורות, מתפיסות תרבותיות, יש דגש על החברה, על המשפחה, ולא על הפרט, יש כבוד למסורות ולדת שהן חלק מרכזי מהתרבות, ופחות על השוויון בין גברים לנשים – כן, ניחשתם נכון: הדגשים הללו נוגעים בעיקר לעולם האסלאמי.

לוחמי דאעש // צילום: Haidar Mohammed Ali, AFP via Getty Images

התנשאות כשיטה

אז אילו ציוויליזציות יש בעולם? הנטינגטון מונה תשע, ויש ויכוחים סוערים באשר למתודולוגיה ולסיווג. המערבית, האסלאמית, הסינית, האורתודוקסית (הכוונה לנצרות האורתודוקסית, כלומר בעיקר רוסיה אך גם אוקראינה, בלרוס, יוון, סרביה), הלטינו־אמריקאית, היפנית, ההינדית, האפריקאית, הבודהיסטית.

נכון, יש בהחלט בעיה ליישם תיאוריה מצד אחד על משהו כה אמורפי ונזיל כמו "המערבית", או "האסלאמית" – הנוגע לעשרות מדינות, שונות בגודלן, באוכלוסייתן, בעושרן, ובמקרה האסלאמי גם כמובן בתפיסתן וביריבותן – ומצד שני על יפן, מדינת לאום שבה כל התושבים הם למעשה יפנים במוצאם, דוברי אותה שפה, מאמינים באותם ערכים, חיים באותם איים.

יש עוד כמה מדינות, או ציוויליזציות יוצאות דופן, שאינן מתאימות לסיווג הכללי – ישראל ביניהן.

הנטינגטון בעצם כתב את מאמרו לא רק כניתוח מלומד של האופן שבו הוא רואה את העולם. הוא כתב אותו גם כסוג של אזעקה למערב. ממחיש כי אף שהמערב – אירופה וצאצאיותיה (הרי ארה"ב היא צאצאית של אירופה לכל צורך מעשי) – הוא זה ששולט בעולם כבר מאות בשנים, השקיעה תמיד מאיימת, על כל אימפריה, לכל אורך ההיסטוריה. ותמיד, מחוץ לחומות, המטאפוריות או האמיתיות, נאספים הברברים, ומתישהו החומות ייפרצו והברברים יתיישבו על כס הקיסר. הציוויליזציה, בה"א הידיעה, היא כמובן המערב, כך לפחות מאשימים את הנטינגטון מתנגדיו הרבים, והברברים המאיימים במשוואה? סין והאסלאם.

הנטינגטון, מן הסתם, אינו הראשון המבדיל בין התרבות לבין הברברים, בין ציוויליזציה למאיימים עליה. כבר אלפי שנים שהמערב, בעיקר (אבל לא רק, כמובן – סין ויפן ראו בעצמן את התרבות העליונה, ובאחרים ברברים נחותים), רואה בערכים המערביים, באורח החיים המערבי את חזות הכל, ובאחרים את הילידים שיש לכבוש ולנצל, או במקרה הטוב ביותר להביא אל הדרך הנכונה, ללמד אותם את הערכים הנכונים – המערביים, בוודאי.

הטרגדיה הראשונה שנכתבה, או לפחות שרדה מתוך הטרגדיות היווניות הדגולות, נקראת 'הפרסים'. הפרסים היו האחרים החשובים ביותר מבחינת יוון – שכמובן ראתה בעצמה, אתונה בעיקר, את התרבות העילאית. זה לא שהם חשבו שהפרסים הם ברברים נחותים, חסרי תרבות ובורים; הם הכירו היטב את עריהם המפוארות, את השלטון הקיסרי, את התרבות העתיקה שלהם. אבל מבחינת היוונים – וזה תקף כמעט לכל תרבות בכל ההיסטוריה – הם רואים בעצמם את העליונים, ובאחרים את הנחותים יותר. השיא, ובעצם השפל הנורא בתפיסה הזו, יהיה כמובן הנאצים.

כיתה בבית ספר בסין // צילום Zhang Yun, China News Service via Getty Images

אז האם התזה של הנטינגטון היא בעצם גזענית? היו מבקרים שבהחלט ראו אותה ככזו. הוא הואשם שהוא מנסה ללבות מלחמה קרה שהסתיימה, שהוא מחפש אויבים בכוח לתרבות המערבית, ומה לא. הוא הושמץ – במערב, באקדמיה.

האירוניה היא שניתן לחשוב שבמקומות שמהם הזהיר הנטינגטון הסכימו איתו, למעשה. הרי אם אנו קוראים את הפתוות של אוסמה בן־לאדן, של אל־קאעידה, דאעש ועוד, אנו מגלים שם בדיוק את הצד השני של התנגשות הציוויליזציות: מאבק כלל־עולמי בין האמונה לבין הכופרים, בלי פשרות, בלי נייטרליות, מלחמה בין נושאי דגל האסלאם לבין האחרים. וכדאי לזכור שהנטינגטון כתב את הדברים לפני עליית אל־קאעידה, לפני הפיגועים בטנזניה ובקניה, שלא לדבר על פיגועי 11 בספטמבר.

ולא רק הג'יהאד האסלאמי: גם הקונפוציאנים (הנטינגטון כינה תחילה את הציוויליזציה הסינית "קונפוציאנית", הכוללת גם את טייוואן, הונג קונג, סינגפור ועוד) הסכימו בצורה זו או אחרת עם הנטינגטון. הם בהחלט ראו מערכות ערכים מתחרות בעולם, אבל – וזה אבל חשוב – לא המערב הוא השולט, הוא בעל הערכים הנכונים, הוא מקור הידע והתבונה, אלא המזרח.

בעצם זה מורכב יותר: כאשר דנג שיאופינג יצא לצרפת במסגרת חילופי תלמידים, שאל אותו אביו מה הוא מבקש ללמוד שם. דנג הצעיר ענה: ידע ואמת למען סין. מנהיג סין, מדינה בעלת מסורת מפוארת, האימפריה שבה נבנתה החומה הגדולה, הומצאו הדפוס, הנייר, אבק השריפה ומה לא, אומר שהוא ביקש להביא מהמערב ידע ואמת.

אחרים הודו בחצי פה שכן, בהחלט, הם למדו מהמערב: הערכים הפרוטסטנטיים, הדומים מאוד בהקשר זה לקונפוציאנים – של חינוך, כבוד למורים, עבודה קשה, הצטיינות וחיסכון, המביאים תוצאות – הם ערכים מעולים. אבל, לשיטתם, המערב איבד את ערכיו אלה. החליף אותם בליברליזם רכרוכי, שבו כולם מצטיינים, כל ילד זוכה לשבחים על מאמץ ללא קשר להישגיו, ערכי החברה התמוססו ואינדיווידואליזם מוגזם השתלט עליה. בקצרה – הם למדו מהמערב לא מעט, אבל עכשיו חוזרים למקור, הקונפוציאני.

המערב, למשל הביא שתי דוגמאות, שתי אידיאולוגיות, והסביר שהן הולכות יד ביד, אי אפשר להפריד: קפיטליזם מודרני ודמוקרטיה. ניסינו, אומר המזרח. אפשר. ראו את דרום קוריאה, הונג קונג, סינגפור, טייוואן. כל אחת מהן החלה את נסיקתה הכלכלית כשלא הייתה דמוקרטיה: דרום קוריאה הייתה תחת משטר צבאי, סינגפור הייתה – ועודנה – אוטוריטרית, כך גם טייוואן, והונג קונג מושבה בריטית. וסין? הדרקון הגדול עצמו? קפיטליסטית? חד־משמעית. עם כמה הסתייגויות, אבל קפיטליסטית. דמוקרטיה? נו באמת.

אגב, גם הנטינגטון וגם פוקויאמה ראו בדמוקרטיה את השלב העליון, הנישא, של משטרים: כמו הנירוונה אצל המאמין הבודהיסטי. מרגע שמדינה הגיעה לדמוקרטיה, אלא אם כן תתרחש הפיכה – היא לא תיסוג. זה אחד הדברים שבמהלך הזמן התבררו כתחזית לא נכונה, או לא מדויקת, עם עליית הפופוליזם והמשטרים האוטוריטריים לאחרונה.

תיאוריה עם חורים

המאמר, התזה והספר שבעקבותיהם נתקלו בביקורת. בשלל ביקורות, למעשה.

המובנות מאליהן היו אלו העוסקות במתודולוגיה: האם באמת אפשר להשוות בין יפן או בין ההינדואיזם, הנמצאים למעשה במדינה אחת בלבד, למערב, לאסלאם? האם באמת אמריקה הלטינית מהווה ציוויליזציה נפרדת? הקווים המבדילים לא תמיד ברורים, וכמובן יש חפיפות רבות.

ויש עוד. בסופו של דבר, מה באמת משותף נניח למנהל קרן הון גידור או ליזם סטארט־אפ החיים בניו יורק או בעמק הסיליקון לבין, נניח, הפועל בחווה בטקסס, חוטב העצים באלסקה, הנוצרי האדוק החבר במיליציה באיידהו? הרי בארה"ב לבדה אנו רואים את ההבדלים התהומיים בין אוונגליסטים רפובליקנים לבין פרוגרסיבים דמוקרטים. ההבדלים הם בכל – מתפיסת עולם וערכים ועד איכות הסביבה ואמון בחיסונים מפני קורונה. לכל דבר ועניין מדובר במדינות שונות, בציוויליזציות שונות. הוסיפו לכך סקנדינבים סוציאל־דמוקרטים, תומכי ימין קיצוני מהונגריה, יוונים, גרמנים, צרפתים, ומה לא. על איזו ציוויליזציה מערבית אנו מדברים? עד כמה הנצרות ממשיכה להיות גורם מאחד, או העבר המשותף?

כיכר טיימס, ניו יורק. קפיטליזם מודרני ודמוקרטיה שלובים זה בזה // צילום chensiyuan

ואם דיברנו על העבר המשותף, ראוי לדון בהגירה, המשנה את העולם כולו. פעם הצרפתי היה מוכר לכולנו, מעשרות קומדיות וסרטי פשע: צרפת העמוקה, צרפת של הכפרים שבה מישל סימון או שחקן ותיק אחר הולך עם הברט והבגט ביום ראשון לכנסייה בכפר, כפר שכולו צרפתים קתולים לבנים.

צרפת הזו אינה עוד. היום הצרפתי יכול באותה מידה להיות ערבי מוסלמי מאלג'יריה, בן למהגרים מווייטנאם או מסנגל שהגיע לצרפת – או יהודי המשתזף ברגע זה בחוף הים בתל אביב. כולם צרפתים. מה זה אומר על זהותם? זהות של מדינה, שלא לדבר על ציוויליזציה? כבר לא נדבר על זהות של עם, נושא מורכב ורגיש לא פחות.

ואולי, אולי בכל זאת פוקויאמה צדק? כלומר, קץ ההיסטוריה במובן הפוליטי, הרעיוני, של השתלטות מוחלטת של ערכי המערב כמובן לא קרה, ולא יקרה. אבל ניתן לדבר על השתלטות מסוימת של המערב על העולם הרעיוני – כמעט כל האידיאות הגדולות, מהדמוקרטיה עד הקפיטליזם, הקומוניזם ועוד, נולדו במערב – או לפחות על השתלטות הגלובליזציה, רעיון מערבי בעידן המודרני, על העולם. משחקי מחשב, משחקים אולימפיים, להיטי קולנוע, שירותי סטרימינג, האינטרנט, תופעת 'הארי פוטר' בשעתו, ג'ינס, אייפון – אנו חיים בעולם שמבחינות רבות הוא עולם אחד. מותגים, תהליכים, טרנדים עולמיים, משפיעים ברמה שמעל האדם הבודד, מעל המדינה, מעל הציוויליזציה. צעירים בעולם כולו הולכים בג'ינס ובחולצות טי. מוזיקה, תרבות, מדלגות ממדינה למדינה, מתרבות לתרבות על פני העולם כולו.

וכמובן – שם התיאוריה הוא 'התנגשות הציוויליזציות'. כדאי לזכור שההתנגשויות האיומות ביותר הן לא בין, אלא בתוך ציוויליזציות. זו אחת הביקורות הקשות ביותר נגד התיאוריה שמעלים מומחים לאסלאם, למשל: הם טוענים שהמאבק אינו בין האסלאם למערב אלא בתוך עולם האסלאם, בין מתונים לרדיקלים.

כדאי לזכור שמרבית הנרצחים בידי ארגוני הטרור האסלאמיים הם מוסלמים אחרים, וגם שמעשי הטבח ההדדיים במלחמות האזרחים בסוריה, בעיראק, באפגניסטן נוראים ומזעזעים בהרבה מכל מלחמה מודרנית בין כוחות מוסלמים לנוצרים, או יהודים, למשל.

ומה נאמר על אפריקה שמדרום לסהרה, על מלחמת העולם האפריקאית? על הנעשה בקונגו? על רצח העם הנורא של ההוטו בטוטסי ברואנדה? הרי כולן חלק מציוויליזציה אפריקאית, של אפריקה שמדרום לסהרה (אפריקה הצפונית היא, כמובן, חלק מעולם האסלאם), גם אם הנטינגטון לא רואה אותה כניצבת באותה דרגה כמו שאר הציוויליזציות בתיאוריה שלו.

תנאי, או סימן, למעבר לציוויליזציה הוא הירידה בכוחה של מדינת הלאום. כך בהחלט נראו הדברים בשנות ה־90 של המאה ה־20. 30 שנה אחרי – ואנו רואים שהזהות הלאומית קיימת. אפילו מתחזקת, ודאי במזרח אירופה, ובמקומות נוספים. בני אדם לא מוותרים בקלות על הבול, השטר, הדגל, ההמנון שלהם. האיחוד האירופי הוא אולי שוק כלכלי מעולה – אבל בני אדם לא חיים בשוק. הם חיים בקהילה.

ומה עם מדינות שבהן הציוויליזציה והגיאוגרפיה אינן מתכנסות? עולם האסלאם בעיקרו הוא רצף גיאוגרפי, מאינדונזיה נניח אל מרוקו, כשבאפריקה הוא מתפשט דרומה וחודר לאירופה דרך הבלקן. עדיין – מדינות ברצף. אבל בואו ניקח למשל את אוסטרליה וניו זילנד, שתי המושבות שהיו לדומיניונים נאמנים, ששלחו את בניהן למות למען האימפריה הבריטית בשדות הקרב של גליפולי וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, במדבר המערבי, בהודו ובשדות מלחמה נוספים במלחמת העולם השנייה. דבר משונה – הן אינן באירופה. כשהאירופאים מדברים על המזרח הרחוק, מבחינתם מדובר בצפון הקרוב (יחסית). כשבוש יוצא למלחמה שהאסלאם רואה בה, ולו חלקית, מלחמת קודש כללית, אוסטרליה שואלת את עצמה מה יקרה אם ייפול נניח השלטון באינדונזיה ויעלה שלטון קיצוני. וכשהמערב לא התייחס שנים רבות לנושא עליית מי הים, אוסטרליה וניו זילנד יודעות שהן תהיינה אולי הראשונות לשלם את המחיר על שינויי האקלים.

וכן, אפרופו שינויי האקלים: הנטינגטון נשאר באזור הנוחות שלו, קרי מאבק בין מדינות, בין ציוויליזציות. התיאוריה מתעלמת למעשה משלל גורמים אחרים המשפיעים על חיינו לא פחות, וסביר להניח שיותר מאשר השאלה איפה תעמוד הציוויליזציה הבודהיסטית במאבק הגלובלי. כמו למשל, שינויים דרמטיים שהמדע והטכנולוגיה מבצעים מדי יום ביומו: רחפנים, מדפסות תלת ממד, תקשורת משוכללת של פס רחב, טלפונים סלולריים. שינויים עולמיים – מגפת הקורונה כדוגמה נוכחית, או שינוי האקלים הגלובלי. לכל אלה יש גם השפעה אדירה על שיתופי פעולה בינלאומיים – בין ציוויליזציות, אם תרצו – או התנגשויות ביניהן.

הפיגוע במגדלי התאומים. מחויבות אמריקאית למלחמה בטרור הגלובלי // צילום Robert Giroux, Getty Images

האידיאולוגיה לא מתה

אז מדוע, למרות המחלוקות והחורים הרבים שקיימים בתיאוריה, היא מחזיקה מעמד כבר קרוב ל־30 שנה? מדוע יש כ־7.5 מיליון תוצאות עבור הביטוי 'התנגשות ציוויליזציות', מדוע היא מופיעה במאמרים חדשותיים ובפרשנויות כל הזמן?

כי, כפי שכתב נתן אלתרמן בהקשר שונה לחלוטין, בכל זאת יש בה משהו. היא לא מדויקת – לא ברמת ההחלטה מיהי ציוויליזציה ומי לא, לא ביחסים ביניהן, ודאי לא בתיאור הגורף של הזדהות של מאות מיליוני בני אדם עם יצור כה אמורפי כמו ציוויליזציה, כפי שמגדיר אותה הנטינגטון.

אבל כשאנו מסתכלים על העולם היום, אנו אכן רואים גושים הנאבקים זה בזה. ואנו רואים שיש משותף בין רבים מהם, מעבר לרמת המדינה. אנו רואים שיש דבר כזה "ערכים מערביים" – דמוקרטיה, זכויות אדם, דגש על הפרט. אנו רואים את מתנגדי המערב – לא רק במאבקי סחר אלא אידיאולוגית, רוסיה למשל, חלק נרחב מעולם האסלאם למשל.

וכשאנו פונים לאירועים היסטוריים – כולל מההיסטוריה הקרובה, זו שלאחר קריסת הגוש הקומוניסטי – אנו רואים הזדהות אינסטינקטיבית לעיתים של מדינות, עמים, עם בני ברית ותיקים. אם תרצו: בני הציוויליזציה שלהם. רוסים ויוונים עם סרבים, למשל, בתקופת מלחמות יוגוסלביה.

העולם אף פעם לא יהיה מושלם, וזאב לא יגור עם כבש בעתיד הנראה לעין. נמשיך לצפות במאבקים על יוקרה, כבוד לאומי, מעמד כמעצמה מובילה, מרוצי חימוש, הגמוניה כלכלית – כל אותם דברים שהובילו בין השאר למלחמת העולם הראשונה ותקפים עד היום. אז הם התרחשו בין מדינות אירופיות קרובות מאוד זו לזו בכל מובן, וכיום המאבק הוא גלובלי. אבל, ואת זאת גם הנטינגטון הבין, המאבק אינו רק ציני, תועלתני, ריאליסטי – המאבק הוא גם אידיאולוגי, הוא גם על ערכים. וציוויליזציה, בסופו של דבר, היא סך הערכים שלה.

אז בין אם אנו מסכימים איתו, חולקים עליו או מסכימים חלקית – הנטינגטון נתן הסבר לעולם שלנו. לא מלא, אולי שגוי לחלוטין – אבל הסבר גורף, מעורר מחשבה, שהדיון בו יימשך גם בעתיד. בכלל לא מעט עבור מאמר אקדמי.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook