fbpx

מבחן המשילות של הדמוקרט הנעלם // מאת רותם דנון

0

כך מתבלט כישלונו הגדול ביותר של נתניהו, בתקופה הקשה ביותר עבורו

למרות השוואות תכופות, למרות הצעקות בהפגנות, בנימין נתניהו אינו רג'פ טאיפ ארדואן. שליט טורקיה, ששינה אותה מקצה לקצה, שמחק את הדמוקרטיה החילונית שבה והפך אוטוריטר בואכה דיקטטור, הוא אדם שחולם בגדול ומבצע בגדול. נתניהו הוא אדם שמדבר בענק, חולם בגדול, ומתנהל בקטן. ארדואן הוא דיקטטור בכל נימיו. בכל מהלכיו. נתניהו, לעומת זאת, הוא דמוקרט נשחק.

קחו דוגמה: דיקטטור אמיתי אינו אובססיבי, מתוך אלמנט קדום, רגשי, רדוף, לגבי מי שמבקר אותו. אלה חשובים רק אם הם מאיימים על הכוח שלו. על השליטה. דיקטטור יעיל מתכנן את השתלטותו על מוקדי הכוח והחזקתו בהם. את הפרנויות שלו הוא אינו מתעל להסתה, הוא אינו מתמקד בבייס. הוא מבסס שליטה עממית, בד בבד עם ריסוק כל אליטה שעלולה לאיים עליו; מפרק ובונה מחדש את המערכות השלטוניות ויוצק את עצמו ואת מעגל תומכיו לתוכן.

כמובן, להשוות בין ישראל לבין דיקטטורות זהו עניין בעייתי. יש לנו יסודות דמוקרטיים אמיתיים. יש לנו גם חברה מפוצלת לשבטים ולמגזרים, שהדמוקרטיה חיונית עבורם. ככל שאין הומוגניות דתית־אמונית או אתנית, קשה לייצר תהליך שוחק דמוקרטיה, שסופו חיסולה.

בנימין נתניהו הוא אדם חכם מאוד, אין חולק על כך. אבל בניגוד לדימויו, הוא במקרים נדירים מאוד מי שחושב ומתכנן לטווח ארוך. עדיין, ישנם יסודות במנהיגותו שמהם משתקפים שינויים משמעותיים בפוליטיקה ובחברה הישראלית, על פני תקופה כה ארוכה. את רובם הוא לא תכנן עם תוכנית פעולה סדורה וממושכת.

דוגמה מצוינת לכך היא ההשפעה שלו במרחב התקשורתי. צביעתו של כל מה שלא בא לו טוב כ"שמאל", היא מתודה בסיסית אצלו. והפוליטיזציה של התקשורת על ידו היא אכן מהלך מתמשך ואפקטיבי, אבל הוא אינסטינקטיבי יותר מאשר מחושב. ובניית מוקדי כוח תקשורתיים מהצד השני – בתקשורת החברתית ובתקשורת הממוסדת – גם היא לא נעשתה על פי מהלך סדור. למשל: למרות שהפך ליישות עוצמתית באמצעות הרשתות החברתיות, הוא לא הפוליטיקאי הראשון בישראל שגילה את האפקטיביות שלהן. הוא גילה זאת "על הדרך", ולזכותו – שכלל זאת לרמת שיא.

ניצח תקשורתית? לא בדיוק

הסכנה האמיתית לאיבוד כל רסן מצד נתניהו הגיעה עם תחילת החקירות נגדו. אבל גם אדם שהוא כמעט חסר עכבות – אינו מסוכן ברמה הגבוהה ביותר למדינתו כל עוד הוא אינו מתוחכם, מתוכנן, שיטתי. הכישלון הגדול ביותר של הדמוקרט הנשחק הוא במשילות. שנים ביקש להילחם באליטות; אחר כך החליט לשלוט, בסימביוזה עקומה איתן. לאורך כמחצית תקופת כהונתו השנייה, בין 2009 ל־2014, הוא לא רצה להתעמת עם אף קבוצת כוח חזקה. לא עם מערכת המשפט, לא הקצונה הצבאית, לא בכירי המגזר הציבורי, לא עם ההון, ומעט מאוד עם העיתון. שיחות נתניהו־מוזס, העומדות במרכזו של תיק 2000 והבשילו לכדי כתב אישום נגד השניים, הן דוגמה מצוינת לכך. נתניהו ידע שהוא לא יכול לרסק לגמרי את האימפריה של מוזס. למה? כי ההצלחה הכי גדולה שלו בתחום, שכנוע שלדון אדלסון להקים את 'ישראל היום', התגלתה כמוגבלת. לנתניהו הייתה השפעה גדולה על תכניו. גם על התנהלותו המסחרית – בעיקר בעידוד העלאת התפוצה והוצאת מהדורת סוף שבוע, אל מול סיקור שלילי משמעותי יותר של 'ידיעות אחרונות'. אבל 'ישראל היום' לא השפיע על מובילי שיח, לא חדר לאליטות. כמוצר עממי, הוא היה בעל השפעה – אבל מוגבל. ניסיונות מצד נתניהו לשכנע את האדלסונים להיכנס לזירת הדיגיטל, ולהשקיע עוד סכום עתק כדי לרסק את ynet, עלו בתוהו. שוב, ושוב, ושוב. ועכשיו, כידוע, כבר אין לו עם מי לדבר שם ברמת הבעלים.

נתניהו של אותה תקופה ניסה להשפיע גם על ערוץ 10, באמצעות רון לאודר – חבר שהפך לאחד מבעלי השליטה אך לא סיפק מבחינתו את הסחורה וכך נזרק מחוג המקורבים. אחר כך ניסה להחליש את הערוץ. את רשת וקשת ניסה לשמור חלשות יחסית, באמצעות רגולציה. אנשי ימין החלו לתפוס נוכחות גדולה יותר בתקשורת. המוכשרים בהם היו שם קודם או שהגיעו במקביל והתבלטו בלי קשר אליו. אנשים כמו קלמן ליבסקינד, עמית סגל או עקיבא נוביק (רשימה חלקית מאוד) לא היו צריכים את נתניהו כדי להתבלט. אופי הנהגתו המתמשך, שהיה לו חלק נכבד בהסטת חלקים גדולים מהציבור ימינה, אמנם סייע להם להיות משפיעים יותר, זה נכון – אבל הוא לא בנה אותם, והם לא בנו אותו.

ונכון, היו אחרים. כאלה שהם פחות עיתונאים ויותר דפי מסרים מהלכים, דמויות המשוכנעות שיש להן חלק ניכר בביסוס שלטון הימין, והן אכן פרחו בזכות הביביזם. הנהי והבכי שלו על חוסר הייצוג והתקשורת "הבולשביקית" גרמו לעיתונות הישראלית להתבלבל, לפחד, לחשב מסלולים מחדש שוב ושוב, מפחד לאבד חלק גדול מהעם – וגם להסתכן מול מהלכים רגולטוריים אפשריים, מצד שלטון מסוכן שנמשך ונמתח. כך הגיעו הביביסטים למסכי הטלוויזיה, לתוכניות הרדיו, לטורי הדעות. בשם מטרות נשגבות כפלורליזם ו"איזון", נזקם התגלה במהרה כגדול בהרבה מתרומתם. גם לנתניהו, אגב. מנהיג במערכת דמוקרטית זקוק בתקשורת לשותפי חזון עצמאיים, רציניים. לא לפמפלטים אנושיים.

הזגזוג של נתניהו לאורך השנים בנושא היחסים עם התקשורת, עם האליטות ועם מוקדי הכוח במדינה, דומה במובן מסוים להתנהלותו במשבר הקורונה. מעברים חדים בין טיפול בפינצטה, חיים לצד "האיום", לבין מכות פטיש אימתניות, שמנסות לרסק בחדות ובמהירות את מה שאינו נוח לו – ללא הצלחה. 

רפורמטור חסר סיכוי

לכן, הכל מתחבר לשורה תחתונה אחת, והיא יכולת המשילות של האיש. עכשיו, צריך להבין היטב את ההבדל בין "משילות" לבין "שרידות". כפוליטיקאי, כשורד, אין שני לו. זה ברור. מספיקה שבירת שיא הכהונה הארוכה שהיה שייך לבן־גוריון כדי להבין זאת. אבל שרידות אינה בהכרח משילות. והעובדה שנתניהו הצליח לשכלל את הראשונה לרמה הגבוהה ביותר, אך נכשל בשנייה כישלון חרוץ, היא שמצילה את המדינה ממנו – ואותו מעצמו.

וזה לא שהוא לא רצה. בשנות ה־90 חלם על משטר נשיאותי, אבל בקדנציה הכושלת ההיא הסתכסך עם כל צמרת הליכוד, איבד את אמונם של כל מובילי המערכות הציבוריות, וצלל גם בקרב הבייס הימני שלו. הוא חלם לבנות משטר נשיאותי, והקריס ממשל ישראלי. פנטז על "בית לבן" עוצמתי, שמשנה את הדמוקרטיה הפרלמנטרית ואת מאזן הכוחות בין הרשויות במדינה – והתעורר למציאות של הסכמי וואי וחברון, חקירות, ביתן 28, מנהרות הכותל וחאלד משעל, רצועת האלכסון ומרד נסיכי הליכוד.

בשובו לשלטון ב־2009 ניסה לגבש תוכנית ארוכת טווח שתגשים את חזון ה"משילות" שלו. אבל נתניהו, כמו נתניהו, אינו יודע לתכנן ולהוציא לפועל מהלך ארוך ומורכב. הוא עוד היה בשלב של "התמרכזות", שכללה שיח עם האליטות (גם השיחות עם מוזס החלו אז), שותפות עם אהוד ברק, נאום בר־אילן. הוא פעל מול הממשל הדמוקרטי החדש של ברק אובמה בוושינגטון. שינוי משמעותי, שיעביר אליו את עיקר הכוח השלטוני וישנה את פני המדינה, יכול ללכת בשתי דרכים: האחת, מהלכים של צבירת פופולריות ציבורית אדירה, שתעזור לו לכופף בכוח את שאר המערכות לרצונו; או מסלול מתוחכם של שכנוע אותן מערכות ללכת לקראת שינויים דרמטיים. בצעדים מדודים, אך עם יעד מוגדר שהוא רואה לנגד עיניו.

אז הוא נתן את הפקודה והקים ועדה. "ועדה". הוא חובב ועדות. זה נראה מבטיח. זה היה בהסכמת סגניו, אהוד ברק ואביגדור ליברמן, ובראשה עמד יעקב נאמן. נאמן פרש במהרה. במקומו מונה ישראל כ"ץ. הם כינו את הגוף "הפורום לייצוב הממשל". הוא כלל פוליטיקאים, אנשי אקדמיה, בכירים במגזר העסקי. הרעיונות נשארו אותם רעיונות. בחינה, שוב, של מעבר לשיטה נשיאותית. לחלופין: בחירה אוטומטית של ראש המפלגה הגדולה ביותר לראש הממשלה, עם ערובה לשלטון של ארבע שנים, ואפשרות מינורית להפלת הממשלה (באמצעות רוב קיצוני בכנסת). שינוי שיטת הבחירות, עם מעבר חלקי לבחירות אזוריות והעלאה דרמטית של אחוז החסימה. שינוי מאזן הכוחות בין הנבחרים, הממשלה ופקידי הציבור (כולל היועצים המשפטיים).

אבל אצל נתניהו, כמו נתניהו, שום מהלך לא מבשיל. בין ההתנצחויות שלו ושל ברק עם בכירי מערכת הביטחון סביב הנושא האיראני, לבין הטינה שהתפתחה בין ירושלים לוושינגטון, וביניהן שאר ירקות כהונה רקובים, גם זה התמוסס. הוא החליט לחכות. אחרי הקדנציה הסיוטית שהייתה לו עם ציפי לבני ויאיר לפיד (2013–2014) הוא החליט לנסות שוב – והכריז על חוק משילות כאחד ממוקדי הקמפיין שלו בבחירות 2015. ואז גילה שהוא צולל בסקרים ועומד להפסיד לבוז'י הרצוג. השפעת המשפחה, ובעיקר בנו הבכור, הפכה לראשונה משמעותית בחודשים הדרמטיים האלה. נתניהו שבר ימינה, וגם החליט להיכנס למודוס אופרנדי של "לשרוף את המועדון". זה ניצח לו את הבחירות, על הקשקש, אבל הבהיל חצי מדינה. החצי המבוהל תלה את תקוותיו בלשון המאזניים שהעניקה לנתניהו קואליציה, מפלגת כולנו של משה כחלון. וזו, אכן, הפכה לבלם אוטומטי לשיגיונותיו המסוכנים של נתניהו. הגלויים והסמויים. אגב, הוא גם ידע שאביגדור ליברמן מחד, ונפתלי בנט ואיילת שקד מאידך, הם השותפים המושלמים לקידום מהלך דרמטי לשינוי מאזן המשילות בישראל. עם הראשון הוא שוב הסתכסך, בפעם המי יודע כמה. עם האחרים אסור היה לו לשתף פעולה בכלל, איסור מבית.

וכך הגענו לקדנציית החקירות של אחרי 2015. הקדנציה שבה עידן נתניהו הרקיב סופית – ואידו של מארס עבור החברה הישראלית כולה. השינוי התפיסתי שלו הפך מוחלט בשל ההסתבכות בפלילים, לצד ההשפעה הגוברת עליו מבית. הוא החליט להתנכר סופית לחלקים גדולים בציבור. לבסס את שלטונו אך ורק על קואליציה צרה מצד אחד של המפה הפוליטית. כזו שמייצגת בוחרים רבים, אבל לצערו של נתניהו, נציגיה באליטות מובילות השיח והפעולה בישראל נמצאים במיעוט.

הציבור לא איתו

היכולת למשול, באמת למשול, היא שכלול של הפוליטיקה כ"אמנות האפשר", לצד יכולת מנהיגותית נדירה. היא דורשת אופי ייחודי. כישרון ליצירת בריתות החורגות מאזורי הנוחות. תכנון אסטרטגי מדוקדק, המשולב ביכולות של פירוק טקטי וכישורים של הוצאה לפועל, של ניהול. בנימין נתניהו מוגבל בכל האזורים האלה. עם ההסתבכות הפלילית, מלחמת המשילות הפכה סופית לקרב הישרדות. לא פוליטי, אלא הישרדות של ממש. הבחירה בפוליטיקה ככלי העיקרי למאבק המשפטי שלו היא מהלך מסוכן לא רק מבחינת דרדורן של המערכת הפוליטית והמדינה כולה לעידן שחור ומאיים. היא מהלך מסוכן בעיקר עבורו. הוא גילה זאת על בשרו לכל אורך הדרך, אך ממשיך באותו הכיוון. הוא ודאי מבין, עמוק בתוכו, שחלומותיו על מורשת שלטונית משמעותית כבר לא יתגשמו. מורשת שתהפוך את השם "נתניהו" לאחד מהגדולים במנהיגות הישראלית, וגם היהודית לדורותיה הרבים. שלהוב הבייס וההערצה שלה הוא זוכה בקרב לא מבוטל מהציבור הם אלמנט חולף. אלה ימצאו מנהיג אחר, או יתרגלו למציאות חדשה, בלעדיו, מהר מכפי שהוא חושב.

הצד השני של המשוואה, לעומת זאת, תמיד יגבר עליו. כתב האישום נגדו הוא זרז משמעותי לנפילה, כמובן. אבל הוא אינו בהכרח היסוד המכריע בה. הזעם המבעבע ששוטף כעת את הרחובות, שחלקו הניכר צעירים שרוב חייהם נתניהו הוא השליט היחיד שהם מודעים אליו, אותנטי לא פחות מהערצת הביביסטים. הציפייה של כל בכירי הליכוד ללכתו, החשש של האליטות (וחברה בריאה צריכה אליטות מתפקדות, לא מפורקות) ממהלכיו, הסחרור האישי והפוליטי שלו בדרך למשפטו. העובדה שבקרב המצביעים – גם ב־2015 וגם בשלושת סבבי הבחירות האחרונים – יש יותר אנשים שמתנגדים לשלטונו, שאינם מאמינים לו, שלא ייצאו עבורו לרחובות, שלא ייתנו לו לרמוס את אדני ישראל הדמוקרטית. נתניהו חייב להבין שככל שיחתור לצורה כזו או אחרת של משטר אוטוריטרי, ככל שינסה להינצל מפסק דינו לא באמצעים משפטיים אלא פוליטיים ציבוריים – כך הסנטימנט השלילי כלפיו יגדל. ולזה היה – ויש – רוב מכריע בציבור הישראלי.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook