fbpx

מבחן האופוזיציה // הטור של ירון דקל

0

עד כמה יהיו אפקטיביים חברי כחול לבן ורסיסי העבודה ומרצ?

 

אופוזיציה נבחנת, לעיתים, בדברים הקטנים. למשל, ביכולת שלה להתיש את חברי הקואליציה בהצבעות ארוכות. זה לא ישנה את התוצאה הסופית, אבל יבהיר לחברי הקואליציה ולשרים, המרותקים למליאה בשעות לילה ארוכות, שהניצחון נקנה בייסורים, ושיש גם מי שחושב אחרת מהם.

 

אופוזיציה שנבחנת גם בדברים הקטנים נבדקת גם בהיעדרותם של חברי הכנסת הטריים בני גנץ וגבי אשכנזי מיום התדרוך לח"כים החדשים. היעדרות ששידרה לאלה שכן הגיעו, שלהיות ח"כ מן המניין זה קצת קטן עליהם. במהלך המו"מ הקואליציוני של נתניהו, הסיעה האופוזיציונית הראשית בעיקר שתקה. תביעותיו של בצלאל סמוטריץ' תפחו וגבהו, אבל למפלגת האופוזיציה הראשית לא היה כמעט מה לומר על כך. "מערכת המשפט על הכוונת", בישרו הכותרות, וח"כ גנץ צייץ בטוויטר את אחד הציוצים היותר מוזרים: "נמשיך לעשות הכל כדי שהאביב הקרוב יביא עמו פריחה, צמיחה ושוויון לכל אזרחי ישראל, ונעבוד יחד לאחד את העם, לחזק את המדינה ולהחזיר את התקווה", כתב יו"ר כחול לבן ונמוג אל חופשת הפסח. כשתותחי הקואליציה רועמים, המוזות באופוזיציה שותקות.

 

כל פרלמנטר מתחיל יודע, שעבודת אופוזיציה רצינית נשענת על שלוש רגליים: בעבודתה בכנסת, בפעילות בגופים משפטיים, כלומר פניות למבקר המדינה או לבית המשפט העליון, ובהפגנות (או פעילות) ברחובות. כשהסתיימה מלחמת לבנון השנייה יצאו המילואימניקים לרחובות. זו הייתה מחאה ספונטנית. הם שבו מהחזית, המומים ממה שראו שם. מצה"ל הגדול שהסתבך במבצע ללא יעד וכיוון, מההחלטות המבולבלות של הדרג המדיני, מהאלופים ששטפו את האולפנים, והמפקדים שכיוונו אותם דרך מסכי הפלזמה בלשכות.

 

ההלם תורגם למחאה עממית. זה היה חודשים לא רבים אחרי שממשלת אולמרט נכנסה לתפקידה. יו"ר הליכוד בנימין נתניהו עוד ליקק את פצעיו מהתבוסה הצורבת שנחל, עם שיא שלילי של 12 חברים בלבד לסיעת הליכוד. נתניהו זיהה הזדמנות. ואין כמוהו לנצל הזדמנויות פוליטיות שנקרו על דרכו. מאחורי הקלעים הוא חבר למילואימניקים, השיג תקציבים להמשך המאבק ותדלק את המחאה, שחדלה להיות ספונטנית, עד שקמה ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי המלחמה.

 

מנהיג הליכוד דאג בתבונתו ובחושיו הפוליטיים להישאר כל העת בצל, על מנת שזו לא תהפוך למחאה מפלגתית. אבל הוא נתן לה רוח גבית ומימון בכדי שתתעצם ולא תגווע. אהוד אולמרט לא הצליח להשתקם מהמלחמה ההיא, ועם סבך החקירות שבהן טבע, התחסלה הקריירה הפוליטית שלו, בדימום שנמשך כשלוש שנים. בסוף הקמפיין הפוליטי הארוך ההוא, חזר נתניהו ללשכת ראש הממשלה.

 

גם יצחק רבין, כחבר כנסת בתחילת שנות ה־90, הוביל אופוזיציה מול ממשלת שמיר. כשהטילים מעיראק נפלו ברחבי ישראל בחורף 1991, והממשלה הורתה למיליוני אזרחים חרדים והמומים להסתגר בחדרים אטומים ולחבוש מסכות אב"כ, הודיע רבין, דמות ביטחונית מעוטרת ובת־סמכא, שהוא יורד למקלט. לא חדר אטום ולא מסכת אב"כ. רבים בציבור האמינו דווקא לאופוזיציונר רבין, ולא לשר הביטחון דאז משה ארנס או לדובר צה"ל נחמן שי.

 

כחול לבן לא לבד באופוזיציה. אבל מפלגת העבודה תשקע בקרוב למאבקי ירושה. הח"כים איציק שמולי וסתיו שפיר, ואולי גם עמיר פרץ, יתמודדו על הירושה הכחושה שהשאיר להם אבי גבאי. ייתכן שלא יהיה להם מספיק פנאי למאבקים מול הממשלה. ואולי יש מי שבטוח שהמתמודדים בפריימריז בעבודה ישתדלו מאוד להוביל מאבקים פוליטיים מול הקואליציה, כדי לצבור נקודות באותם פריימריז. העבודה תעמוד בקרוב בפני דילמה נוספת: האם לחבור למרצ אחרי התבוסה הכואבת, או לנסות להשתקם ממרום ששת המנדטים שלה. מאבק כזה עשוי לקרוע את העבודה לשניים. בממשלה יאחלו בוודאי הצלחה לשני הצדדים, וימחאו כפיים. גם מרצ, מפלגת השמאל, חפצה להיות אופוזיציה לוחמת. אבל מה כבר אפשר לעשות עם ארבעה מנדטים?

 

נותרה סיעת כחול לבן. הסיעה הגדולה בכנסת (אחרי היפרדות ח"כ אלי בן דהן מסיעת הליכוד שנבחר מטעמה, אך שייך לאיחוד מפלגות הימין). כשהתכנסו חמישה מחברי כחול לבן – עפר שלח, יעל גרמן, יועז הנדל, חילי טרופר וצביקה האוזר – על מנת לנסח מצע, הם שקדו על תוכניות פעולה לעת שלטון. הם לא תכננו את שנות האופוזיציה. עכשיו צריכים החברים בכחול לבן לתכנן מסלול מחדש. בסיעה, שנבחרה זה עתה, יש לא מעט גנרלים – חמישה במספר – שניהלו גייסות. יש גם יו"ר הסתדרות בדימוס, שניהל אימפריה. השאלה הגדולה היא: האם לאור העבר המפואר שלהם לא יחושו שמאבק בממשלה, קשה וארוך ככל שיהיה, קצת קטן עליהם?

 

ח"כ יאיר לפיד, שבקדנציה הקודמת תפקד חלק מהזמן כשר חוץ מטעם עצמו, ספג קיתונות של ביקורת על שפעמים רבות העדיף מסעות לחו"ל על חשבון ישיבה משעממת במליאת הכנסת. עם זאת, יש לזכור שהוא השאיר מאחוריו פרלמנטר מנוסה ובקי כמו עפר שלח, שלא היסס להילחם. הוא נאבק בחוק הנאמנות בתרבות של מירי רגב, ויחד עם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין הצליח לתקוע מקלות בגלגליו. כך גם נלחם בתיקונים שביקשה השרה להכניס בחוק הקולנוע. סיעת יש עתיד, יחד עם הרשימה המשותפת, מרצ וח"כים מהעבודה, עתרה גם נגד מס דירה שלישית, והצליחה. יש יכולות גם לאופוזיציה.

 

בינתיים, עושה רושם, האופוזיציה מתקשה להתאושש מהתבוסה. כשפורסמו הכוונות של חברי הקואליציה המתגבשת למצוא דרכים לתת חסינות לראש הממשלה, כמעט ולא נשמע קולה. קולו של אלדד יניב (שאיננו ח"כ) דווקא הדהד פה ושם. כן, שוב אותו יניב, שתכנן לרוץ לכנסת, אבל היה הראשון שזיהה שגנץ שותה כל קול והסתלק מהמרוץ. גם כשמונה נתן אשל לחבר בצוות המו"מ של הליכוד, נשמעה מחאה רק מצד הח"כית היוצאת מירב בן ארי. והיא בכלל מכולנו של כחלון. תשע חברות כנסת מכחול לבן לא אמרו דבר. על הסתרת העסקה בהחזרת גופת באומל ז"ל מהקבינט והממשלה, גם לא נשמעה כמעט ביקורת. חסר להם, בכחול לבן, שיאשימו אותם בחוסר פטריוטיות. לבקר את המהלך שאיפשר את החזרת עצמות חלל צה"ל, אולי לא יתקבל היטב ציבורית. אז הם שתקו.

 

האם ניתן להקיש מהצעדים הצולעים של האופוזיציה בשבועות הראשונים לכהונתה לגבי ההמשך? מוקדם לדעת. קשה להעריך אם סיעת כחול לבן תתגבש ולא תתפרק. בני גנץ עמד עד כה בשתי הבטחות פוליטיות שנתן. לא ביטל את הרוטציה עם יאיר לפיד, למרות הביקורת, ולא אותת על שום אופציה לממשלת אחדות עם נתניהו.

 

שני המהלכים הגדולים שעומדת הממשלה לבצע בתחילת דרכה, ויעוררו מחלוקת ציבורית, הם פסקת ההתגברות, שתקשה על בג"ץ לבטל חוקים של הכנסת, והענקת חסינות לראש הממשלה מפני העמדה לדין. האם ההמונים ייצאו לרחובות על שני אלה? האם האופוזיציה בכנסת היא שתוביל את המאבק? השאלות נטולות מענה, בשלב זה. בשנתיים האחרונות היו כמה מאבקים ציבוריים שהוציאו אנשים מהבתים: מאבק הנכים, שפקק את המדינה בשעות העומס, מאבק הקהילה האתיופית, ההפגנות הגדולות נגד חוק הלאום ונגד אפליית קהילת הלהט"ב. גנץ הבטיח תעמולה נקייה. אופוזיציה לוחמנית לא תמיד יכולה להיות ממלכתית. מיליון ו־125 אלף מצביעים שמו בקלפי פתק לכחול לבן, זה אינו מספר מבוטל. האם יש שם גרעין שֶימחה וייצא להפגין? לפני שכחול לבן תשקול אם לרכוב על גל מחאה עתידי כלשהו, כפי שעשה בהצלחה נתניהו ב־2006, כדאי לה קודם כל להחליט לבדוק למה נכשלה. בדיקה כזו טרם התקיימה. היא גם חייבת להחליט מה היא רוצה להיות. וכמובן, לבדוק היטב אם יש לה את האנרגיות והכוח להיות אופוזיציה לוחמת, ולא מנומנמת.

 

 



 

הטור פורסם בגיליון מאי 2019 של ליברל.
חלק מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.

 

רוצים לקבל את ליברל בכל חודש עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

 

צילום: אוליבייה פיטוסי, "הארץ"

 

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019