fbpx

מאמר מערכת

0

דפדפו במגזין. התחילו בטור של נדב איל, או דווקא בסוף, בזה של אמנון לוי, חפשו במקבץ מאמרי הסיכום המיוחדים של 2014, או בכתבות ובפרויקטים הפרושים לאורכו של הגיליון. העיפו מבט בציטוט שמופיע על צד הכריכה. באף אחד מאלה לא תמצאו בחירה ב"איש השנה 2014".
וזה לא שלא ניסינו. שברנו את הראש, התייעצנו עם חברי המערכת ועם כמה מהמוחות החדים בישראל. אבל מיהו איש השנה? במדינה פשוטה ונטולת מורכבויות, גם התשובה הייתה אמורה להיות פשוטה ונטולת מורכבויות: אדם שהשפיע יותר מכל אחד אחר על חיינו, כבודדים וכאומה, או מי שבלט במיוחד בסיפור אישי ומייצג, בעוד שנה גדושת אינפורמציה. אבל ישראל, לטוב ולרע, היא כל דבר מלבד מדינה פשוטה ונטולת מורכבויות. וככל שנברנו, חיטטנו, הפכנו והתחבטנו, לא מצאנו את האיש הזה, איש השנה. גם אם היינו מתפשרים, ובוחרים דמות שהרקע לסיפורה הוא שלילי ולא חיובי.
איש השנה הוא לא בנימין נתניהו, ששנתו התשיעית בראשות הממשלה נראית כמו שכפול גרוע של קודמותיה. הוא לא גדעון סער, שהחליט לעשות לביתו ולחכות לשעת כושר פוליטית. הוא לא נוחי דנקנר, גיבורה של אחת הקריסות הכלכליות והציבוריות הגדולות בהיסטוריה הקצרה שלנו. הוא גם לא אהוד אולמרט, שהוכתם וקועקע והוכה בידי בית המשפט והציבור הישראלי. איש השנה גם לא יכול להיות אחד שהוא סמל למציאות שלנו כאן. אנחנו חברה מפולגת, הטרוגנית מדי, בשביל כך. "יוזם מחאת המילקי נאור נרקיס", נניח, אומר הרבה מאוד למעט אנשים – אבל מעט מאוד להרבה אנשים. אז מי כן? הקצין שהסתער למנהרה בניגוד לפקודות כדי להציל את חברו? הצעיר שמשתלח באמנים ובאנשי ציבור בפייסבוק, רק כי גילו חמלה על מישהו שאינו יהודי? חברו שמנסה לפוצץ חתונה של יהודייה ומוסלמי? או דווקא מי שניצב מול שניהם, ועושה להם "שיימינג", חשיפה לעיני כל ברשתות החברתיות? ובכלל, מהי שנה שאין לה איש שנה? 2014 הוכיחה לנו שאנחנו בעיקר מבולבלים. את 'צוק איתן', אחת המלחמות הארוכות בתולדותינו, סיימנו "בלי הכרעה" וב"תחושת חמיצות". שתי הפראזות האלה יכולות לתאר, בתום השנה האזרחית, כמעט כל תחום של חיינו כאן כישראלים. מיציבות המערכת הפוליטית, דרך הכלכלה, עבור ביחסים הבינלאומיים וכלה במרקם היהודי־ערבי המתערער. השנה הזו לא ראויה שיהיה לה איש שנה. היא כן ראויה שניקח אותה כמקרה מבחן, בחייה הצעירים של מדינה הנאבקת עדיין על דמותה. מגיליון לגיליון אנחנו מנסים לייצר ב'ליברל' סוג של מבט־על, כזה הבוחן את מציאות חיינו הפוליטית, התקשורתית והתרבותית, ללא רעשי רקע של כרוניקה יבשושית ומייאשת. כי בישראל (ו־2014 הוכיחה את זה טוב יותר מכל קודמותיה מאז 1948) כבר לא עוצרים וחושבים. בעיקר רצים וצועקים. התבוננות פנימית, עמוקה, רגועה ושקולה; שיח רב־רבדים; כלים לחשיבה וידע פוליטיים; כל אלה מוקצים בכאוס המקומי שלנו. הבחירות הקרובות יחדדו את שיח החירשים שממילא מתקיים כאן. זה שמתבטא ברפליקות קצרות וקולניות, עם אפס קשב מהצד הנגדי. אנחנו מצדנו, לפחות, נמשיך לנסות להביא סיפורים טובים וכמה תובנות. אלה לא בהכרח משנים את המציאות החנוקה של קוראיהם, אבל בהחלט מייצרים מרווחי נשימה ראויים.

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019