fbpx

מאחורי הקלעים של "פרשת האי היווני" // כתבה ראשונה בסדרת "החשיפות הגדולות"

האב, הבן ורוח הביזנס: מאחורי הקלעים של חשיפת "פרשת האי היווני". מאת רז חיה בן הרוש ותומר אביטל

0

החומרים שנערמו בסוף שנות ה־90 ביחידה לחקירת פשיעה חמורה במשטרת ישראל לא הותירו מקום לדמיון. שעות של הקלטות, עשרות עדויות ומסמכים הקושרים פוליטיקאים בכירים בקשרים פסולים עם איש העסקים דודי אפל התגבשו במשך שנתיים לתיק משטרתי נפיץ.

התיק, בו ארזו חוקרי המשטרה את כלל המסמכים שיככבו בשנים הבאות בתקשורת, תפח לארגז גדול בצבע חום. כשהתשתית החקירתית הייתה אפויה דיה, הזמינו במשטרה את חוקרי הפרקליטות לבוא ולקחת את הארגז. אלא שבפרקליטות מחוז מרכז ציננו את ההתלהבות ולא מיהרו לקבל לידיהם את השלל. "הארגז שכב אצלנו חודש, ועוד חודש, ועוד חודש, והם לא הסכימו לקבל אותו", משחזר משה מזרחי, ראש היאחב"ל דאז, "אז יום אחד פשוט הוריתי שינחיתו את הארגז שמה בכוח". וכך היה. אלא שגם אז – בפרקליטות לא ששו להיכוות מתפוח האדמה הלוהט. איש לא מיהר להמליץ על חקירתו של מי שלא מעט מהחומרים קשרו את החקירה אליו, אדם שיהפוך בקרוב לראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. אריאל שרון נותר מוגן עד שגורם מרשויות האכיפה שנחשף לחומרי הנפץ החליט שהם שוכבים בארגז יותר מדי זמן. הוא יפר את קשר השתיקה. הוא ייהפך למקור וישתף במידע את צוות התחקירנים של 'ידיעות אחרונות'.

לילה אחד, לאחר שאחרון העובדים ב'ידיעות' הלך הביתה, נפגש צוות תחקירני '7 ימים' עם המקור שסיפר להם מתוך בטנו המתפוצצת על תיק אחד, שזועק לחקירה, תחת השם "תפוח רקוב". תיק שיזכה בהמשך לשם הבמה "פרשת האי היווני".

החוקר שנמאס לו

באותם ימים נשענה מחלקת התחקירים של 'ידיעות' על כתפיו המנוסות והמאיימות של מרדכי גילת. בעיתון הבינו שתחקירים תורמים למוניטין, ומוניטין זה כסף. גילת היה ליקיר המו"ל, ארנון (נוני) מוזס והפך לאימתם של אנשי ההון והשלטון. "כשגילת היה הולך, בניינים היו זזים", מעידים היום.

בקיץ 98', במהלך חקירה משטרתית של פרשת דרעי (שנפתחה בעקבות תחקיר של גילת), חקרו במשטרה האזנות סתר שהתגלו בביתו של אלי ישי, שכבר אז החל למרוד בראש מפלגתו. החשד המרכזי נפל על איש סודו וחברו הטוב של דרעי, דודי אפל. אפל היה אז ממליך מלכים בפוליטיקה הישראלית והאיש החזק במרכז הליכוד. תמנון רב־זרועות שנשלחו לעיתונאים, לעורכי דין ולבכירי משטרת ישראל.

במהלך ההאזנה לשיחותיו של אפל מגלים החוקרים את התכנית לקנות "אי יווני". פשוטו כמשמעו. 30 אלף דונם שיהפכו למרכז נופש והימורים מגלומני, בעלות של מיליארדי דולרים. אלא שמהר מאוד יגלו החוקרים שבין אפל ובין הגשמת החלום ניצבה מהמורה בדמות רשויות החוק. הצלחת הפרויקט הייתה תלויה בשינויי חקיקה ביוון, שיאפשרו בנייה באי המסווג כאתר ארכיאולוגי. יתר על כן, חלקים מהאי היו שייכים לכנסייה היוונית, הנאמנה לנכסיה.

החוקרים המשיכו לשבת על הטלפון של אפל, שלא שיער שהוא מדבר ישירות לאוזניהם. שיחה ועוד שיחה בין אפל לקודקודי המדינה חשפו את השימוש הציני שעשה בשר החוץ דאז אריאל שרון ובראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט. שניהם נקראו ונענו לתרום את תדמיתם לטובת קשריו של אפל בחלונות הגבוהים ביוון. שניהם גם היו זקוקים לאפל פוליטית. כדי להמתיק את התמורה, אפל גייס לשורותיו את גלעד שרון כיועץ. יועץ למה? איש לא ידע את התשובה, וזה גם לא ממש משנה שבנו של ראש הממשלה העתידי נעדר כל הכשרה או ניסיון רלוונטיים.

במשך שנה וחצי האזינו החוקרים בשקיקה לשיחותיו של אפל ומקורביו, גבו עדויות, אספו מסמכים ובנו לתלפיות את התיק. ממצאיו לא הותירו ספק באשר להשפעתו המפחידה של יעד משטרתי על מנהלי המדינה, ועל יחסי "תן וקח". הכול היה שם. מוקלט ומתועד. איש מהפרקליטות זוכר שהוזמן ליאחב"ל באותה תקופה וראה ארונות של חומרים. "הם עקבו אחר אפל המון זמן", הוא נזכר היום, "היו להם מפעלי האזנה, שכללו אינספור הקלטות ועדויות".

אלא שהפרקליטות עיכבה את קידום התיק. החומרים שכבו במשרדיה כאבן שאין לה הופכין, עד שחוקר ברשויות האכיפה לא היה יכול עוד לשאת את הממצאים. הצעד הראשון? להתקשר לעיתונאית 'ידיעות' מיכל גרייבסקי, חברה בצבא התחקירנים של גילת ובעלת קשרים מצוינים במשטרה.

גילת העריך את גרייבסקי (שעזבה מאז את העיתונות ונכנסה לעולם העסקי באמצעות רונלד לאודר) והבין את משמעות המידע שבידיה. הוא, גרייבסקי ומלי קמפנר־קריץ יצאו לפגוש את המקור בדירה מיוחדת, ששימשה בשעות היום את אנשי השיווק של העיתון. "יש גורמים לא ברורים שלא נותנים לחקור את שרון, אולמרט ואפל", סיפר המקור, "שוכבים שם חומרי נפץ, ומישהו עוצר את התיק הזה".

התפוח הרקוב מבשיל

צוות התחקירנים יצא לדרך בליווי עורכת '7 ימים' דאז רותי יובל, שדורגה כבר אז בראש רשימת לוחמי השחיתויות בעיתונות הישראלית. יובל הצליחה להפעיל בעדינות את גילת, שבניגוד לקולגות סירב לעבוד לפי "הרשימות השחורות" של 'ידיעות' – אותן רשימות שאמנם לא הודפסו אך כולם שיננו בעל פה וכללו במי מותר לפגוע ועל מי צריך להגן. "הבנו לבד שכדאי לעבוד לפיהן", משחזר היום אחד מבכירי המערכת שעדיין חושש לדבר לייחוס, "כשאתה תוקף את מי שהמו"ל מתעב, נותנים לך רוח גבית ואת כל הסיוע בעולם. כשאתה מתעסק במוגנים – משתיקים אותך. זה פחות כיף".

גילת היה לסדין אדום, אבל יובל ייצרה דיאלוג מצוין בינו לבין העורכים והתחקירנים. כשהתעוררה פרשת אפל היא עטה על ההזדמנות, וחיברה בין גילת לתחקירנים ולמקורות, מודעת לכך שהמוניטין שלו יאפשר להם לדבר. במשך חודשיים שוחח הצוות עם כל מי ששמו עלה בממצאי החקירה, אנשי משטרה, משרד החוץ ויועצים של אפל, שרון ואולמרט.

כך, בין היתר, הם שומעים מאברהם (מושקה) הצמרי על ביקור של משלחת המפלגה הסוציאליסטית היוונית שנערך בהפקתו של אפל ופגישתם עם בכירי מפלגת העבודה. הצמרי לקח בו חלק פעיל, מבלי לדעת שאפל משך בחוטים. באותו הביקור היה רובי ריבלין אחראי על ארגון שולחן במזנון הכנסת, מחיים רמון ביקשו להקדיש פגישה קצרה ולזכות אותם בתמונה עם אהוד ברק. אפילו אחמד טיבי הצטרף – תפקידו היה לקבל את פניהם של החבר'ה מיוון בעזה ולהפגישם עם אבו מאזן. באותו הביקור הוזמנה המשלחת לארוחת ערב בביתו של אפל בשכונת תל ברוך. כדי להרשים את היוונים נרתמו לאירוע גם שרון, בנו גלעד ואורחים נוספים. אחד הנוכחים בארוחה סיפר לתחקירנים כי אריאל שרון היה האטרקציה של הערב. מצחיק ושנון כהרגלו. למחרת האירוע, במלון שרתון בתל אביב, הציגו אפל ואנשיו לראשי המשלחת את הפרויקט.

הסיוע שהעניקו הפוליטיקאים היה מגוון. בין משימותיו הבהולות האחרונות במשרד החוץ, נאבק שרון על הענקת אזרחות ישראלית לאיש הפטריארכיה היוונית השולטת באי. מנגד, אירח ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט את ראש עיריית אתונה במטרה לכרות עמו ברית ערים תאומות.

את כל אלה יפרסמו ב'ידיעות' מאוחר יותר. באותה עת, איש עוד לא מרים גבה. הביקורים מסוקרים אך לא מעוררים הדים. כולם, למעשה, למעט ארוחה אחת שקדמה לה ידיעה שפרסם גידי וייץ, אז כתב 'כל העיר' הירושלמי. הידיעה סיפרה כי אולמרט ייפגש במלון קינג דיוויד עם משלחת מיוון בהשתתפות אפל. איש העסקים החל לחשוש מהזרקור העיתונאי שהופנה לעברו. הוא ביטל את הגעתו והורה לרוחמה אברהם, שהועסקה בפרויקט כ"רכזת חומר", להוריד את שמו התלוי על הכיסא. מקור במלון אף הוסיף כי שליח של אפל הביא כסף במזומן עבור הארוחה, מבלי להשאיר עקבות. "בכלל לא ידעתי שאני מחולל בחמש שורות את המהומונת הקטנה הזאת", אומר כיום וייץ.

חודשים מאוחר יותר סיימו ב'ידיעות' לדבר עם המקורות, עד שעו"ד מיבי מוזר, היועץ המשפטי של העיתון, נתן את ברכתו. מתוחים ניגשו גילת ויובל להציג את הכתבה בפני המו"ל מוזס. בשנים ההן, לפי אנשי המערכת, חיבתו לתחקירים נוקבים הלכה ופחתה. באותם ימים, תחילת 2001, שרון כבר ראש ממשלה ואהוד העיתון, וכך גם אולמרט. ואכן מוזס, לדבריהם, סבר שמדובר ב"שטויות" וציין כי רק מי שאינו מבין כיצד הדברים באמת עובדים יכול להאמין שישנו כאן סיפור. בכל מקרה, הדגיש, הסיפור אינו ראוי לשער כולו. הרגע הזה, מבינים הנוכחים בדיעבד, סימן את הנקודה בה הושק הקרע בין מוזס לגילת, שיגיע בהמשך גם לבית המשפט.

לקצץ את גילת

יובל וגילת לא ויתרו, ומסע השכנועים לבסוף נשא פרי. ב־16 במרץ 2001 מתפרסם התחקיר במוסף '7 ימים', ומסמן את הקץ לשתיקה. על גבי שישה עמודים תואר כיצד רוכשים בזול פוליטיקאים בישראל. "התפוח הקרוב" הפך ל"פרשת האי היווני" והובא לידיעת הציבור.

"לא אהבתי הדלפות לתקשורת, האמנתי שזה עושה נזק", אומר היום משה מזרחי, "אבל הפעם זה נתן בעיטה בתחת לפרקליטות. נשפכו חומרים שהייתי בשוק שדלפו. העיתונאים עשו מעשה טוב". במשטרה חידשו באחת את החקירות. אפל, גלעד שרון ואחרים מגיעים למסור עדות. פשיטות נערכות. מסמכים מוסיפים להיערם והפרשה מסתעפת. האי היווני הוא רק קצה הקרחון בהימלאיית השחיתות. לאורך כל החקירות גלעד שומר באדיקות על זכות השתיקה ומסרב למסור קלטות ומסמכים שברשותו. "ידעתי שהאי היווני יהיה סיפור על אפל שיעבוד טוב", אומרת היום יובל על החשיפה שהרעידה את כיסא ראש הממשלה במשך שנים. "הכול היה תמים… בשלב הזה לא ראינו שהסיפור על שרון, אלא על אפל".

גילת המשיך בפולו־אפים וכיכב באמצעי תקשורת אחרים כמרואיין על הפרשה. אצל מוזס, כאב הראש רק התעצם. "אתה יודע מה זה עבור מו"ל לצאת נגד ראש ממשלה מכהן?", יאמר אז לגילת אחד מבכירי העיתון. אמנם תרבות החשיפות בתקופת דורון גלעזר ורותי יובל ב'7 ימים' ניקתה את החשדות והסיפורים על "הרשימות השחורות", אבל לאחר חשיפת פרשיות שרון נראה היה שהמצב השתנה. ואם הייתה רשימה של מיוחסים ומגובים, הרי שראש הממשלה כנראה עמד בראשה. היחסים בין שרון לעיתון בראשות מוזס התחממו באותה עת. היו מי שסיפרו אפילו על שולחן שפתחו יחד עם הבנים בחוות שקמים, עם כבש עסיסי שנצלה על האש.

בימים שלאחר מכן התבקשה יובל לעבור דרך עורך העיתון משה ורדי. במוסף ידעו שכל נושא בו מעורב אח"ם יגיע לעיני המו"ל. "זה יהיה גיליון מעולה, איזה זובור אנחנו הולכים לחטוף", היה המשפט הקבוע שהגה סגן העורכת דאז שחר אלתרמן. באותן שנים גם החל להתגבש בכנסת מועדון ההולך וגדל שזכה לכינוי "נפגעי גילת". ביניהם בנימין נתניהו, יובל שטייניץ ואברהם בורג, שנפגעו מתחקיריו. פוליטיקאים הזהירו את מוזס ש'ידיעות', אז עוד גוף המוגדר מונופול בעיתונות המודפסת, ייפגע באמצעות חקיקה נגדו. כמה שבועות לאחר מכן הזמין ורדי את גילת למשרדו. ביום רביעי, היום בו שולח גילת את מדורו לדפוס, הוא התבשר על סגירתו. גילת ביקש לדחות את השיחה, כי הוא ממהר לסיים את המדור הנוכחי. אולם ורדי הגיב: "זה גמור. אין יותר מדור". גילת טרק את הדלת ויצא לחופשה.

באותה תקופה הוליד תיק "התפוח הרקוב" סיפור נוסף הקושר בין שרון ואפל, וחשף כי אפל לא קיבל משרון רק מופע ראווה מול המשלחת היוונית אלא גם קרקעות באזור לוד, בשווי כסף רב. השאלה מה שרון קיבל בתמורה – נותרה פתוחה; וכעת, למרות החשש בצמרת וממנה, חיפשו ב'ידיעות' את האקדח המעשן.

גלעד, ילד שלי מוצלח

שנתיים חלפו מאז פרסום הפרשה, שרון עדיין בשלטון, ובאוויר עולה הריח החמוץ של בחירות 2003. הפריימריז במרכז הליכוד מעולם לא היו אפלים יותר ודחוסים בקבלני קולות ובגורמים עברייניים. רוחמה אברהם חילקה נקניקיות ודודי אפל עדיין משך בחוטים.

צוות העיתונאים בראשות יובל החליטו להקדיש לתופעה גיליון מיוחד. הרעיון היה של הסגן אלתרמן, וכך גם השם: 'הזמן השחור'. במערכת הבינו כי צירוף הפרשות מאפשר מבט מבחוץ על הפוליטיקה הישראלית העתידית, שבלבה מנגנון מושחת לאורכו ולרוחבו וחורג מנקניקייה זו או אחרת. הגיע הזמן, החליטו בפעם הראשונה אי פעם, להציב מעל התופעות זכוכית מגדלת.

בשקט־בשקט מיפו ב'7 ימים', שעדיין נהנה ממעמד של שמורת טבע ב'ידיעות', את הבעיות המרכזיות שהסתמנו בשיטת הבחירות של הליכוד. הם החליטו ללכת על הראשים והתורמים. כתבה אחת עסקה באחים גבריאלי, השנייה בשתיקת הרשויות מול האלפרונים, והאחרת באפל, גם עתה הכוכב של הבחירות. במהלך התחקיר סוף־סוף הגיעה לידי גילת ראיית הזהב: אדם המעורה בפרטי החקירה שעדיין התנהלה סיפר כי בחומריה אותר גם חוזה חתום בין בנו של שרון לאפל, המבטיח לגלעד תמורה כספית שמנה. ב'ידיעות' המומים מהאקדח בעל העשן הסמיך במיוחד. "האנשים האלה בדרך כלל לא משאירים ניירות", משחזרת יובל ומוסיפה, "פעם בעשור יש כזה סיפור. בן של ראש ממשלה ואיש עסקים".

אלא שאותו מקור סירב להעביר לגילת אסמכתאות. זה פנה לגידי וייץ, שעבר לא מכבר מ'כל העיר' למערכת של מוזס. וייץ נהנה, לדעת גילת, בין השאר מ"בייבי פייס", פנים כה תמימות שמפשירות מקורות, לצד חוש למציאת לשון משותפת ויכולת לנעוץ את הסכין מבלי לסובב עד הסוף. "אני מאוד אוהב להיות בקשר עם אנשים שאני כותב נגדם", גורס כיום וייץ.

בבוקר יום שישי, כשוייץ ספון במערכת ושוקד בכלל על ראיון עם משפחת גבריאלי, מתקשר אלתרמן ומקשר בין גילת לכתב הצעיר. "תשמע", אמר לוייץ, "יש במקום מסוים חוזה בין גלעד שרון לאפל להצלחת האי היווני. אני מעריך, על מיליון דולר". למחרת נסע וייץ לפגוש את המקור. בתום שיחה קצרה הדליק זה את המחשב, סובב אל וייץ את הצג והראה לו חוזה בין דודי אפל ל"שקמים חווה חקלאית בע"מ". וייץ החל להזיע. גילת טעה. לא היה מדובר במיליון דולר. אלא ב־3 מיליון. "קדימה, תעתיק", אמר לו המקור, ווייץ הזדרז לכתוב את הפרטים במחברתו.

באחד הסעיפים נדהם וייץ לקרוא כי התשלום מותנה בהתקדמות הפרויקט. לפי החוזה מתחייב אפל לשלם לגלעד 20 אלף דולר בחודש למשך חמש שנים. ואם העסקה תצא לפועל, עוד בונוס בשני חלקים של 3 מיליון דולר בסך הכול. הכתב הצעיר הבין שלפניו מרצדת פצצה גרעינית. בניגוד לסיפורים שהכיר ודרשו אינספור מרואיינים כדי לכתוב פסקה, כאן הספיקה פגישה אחת במוצאי שבת. "הייתי בן 28, אבל כבר היו לי סיפורים מהדהדים בחיי. אך כאן הבנתי שנפלתי על משהו ענק. וכל זה בפגישה אחת בת שעה". החוזה שיעסיק את בתי המשפט בשנים הקרובות, התברר, נחתם רטרואקטיבית בשנת 2000, לאחר שגלעד החל לחשוד שלא יקבל את התמורה המובטחת מאפל.

וייץ מיהר בהתרגשות עם הפרטים אל גילת ויובל. אלא שיובל, למודת קרבות מול ההנהלה, החליטה להמתין עד שכל הראיות יהיו מוצקות וביקשה מוייץ להשיג את החוזה עצמו. גם כשזה קרה, יובל הבחינה שרק צד אחד חתום על החוזה – אפל. היא הפצירה בגילת ובוייץ לא לומר מילה לאיש עד שיגיע החוזה השלם. גם את זה השיג וייץ. האקדח המעשן הונח על השולחן.

מוטיב חוזר ושמו אפל

ביום שני ניגשה יובל אל וייץ שישב במערכת המוסף, וביקשה ממנו לעלות אחריה ולהסביר למוזס את הסיפור. הוא צעד בחשש ונעצר מול דלת העץ הכבדה בכניסה ללשכה. המזכירה של מוזס אותתה לו להיכנס. הוא פסע פנימה והספיק לראות את יובל חיוורת, לפני שמוזס גירש אותו בקריאות "צא מפה". לאחר שיצא הביט מוזס בחוזה והרים את עיניו. "זה פאטה מורגנה!", הכריז כמתקשה להאמין, ואמר שהסיפור לא יתפרסם ביום שישי (היום הנקרא ביותר) כחלק מגיליון 'הזמן השחור'. הסיבה הרשמית מצדו הייתה כי על רקע פיגועי ההתאבדות של אותה התקופה – אם יהיה פיגוע בהמשך השבוע, הסיפור יאבד מנוכחותו. יובל ניסתה לשכנע שמדובר רק ביום שני, וגם אם משהו יקרה יש לה גיבוי. מוזס לא התרצה. יובל הסכימה לפרסמו ביום אחר ובתנאי שהיא ואלתרמן יטפלו בסיפור בעמודי החדשות. וכך לפני הגיליון החגיגי מצא את עצמו סיפור החוזה בעמודי החדשות.

חשיפת הסכם השכר העלתה את פרשת האי היווני מדרגה. משפחת שרון, התברר, קיבלה לא רק תמיכה פוליטית, אלא גם כסף. הרבה כסף. פרשת השוחד לכאורה הגיעה לגבהים חדשים, וחקירת המשטרה המנומנמת עלתה שלב גם היא. החקירה ריחפה כל הזמן מעל ראשו של ראש הממשלה, ויש מי שיטענו שחלק מהמהלכים הפוליטיים שלו הושפעו ממנה.

באותו סוף שבוע יצא גיליון 'הזמן השחור' ללא הסכם גלעד שרון. הגיליון המיוחד נפתח בציטוט מהספר 'חצות בסיציליה': "…כוח הנובע מכסף הוא דבר מר ביותר, משום שאיש אינו יודע מי ידיד ומי אויב". מוזס עודד את עריכת הגיליון למעט הכתבה עליה שקד גילת, על מה שכינה "סינדרום דודי אפל". כתבת הפרופיל כללה גם את השתלשלות האי היווני, אך מוזס עמד על כך שזהו סיפור שחוק. אחרי משא ומתן הוסרו מהכתבה הסיפורים המוכרים והופיעו בה רק אלמנטים חדשים.

כמעין נקמה על תחושת הצנזורה, הפך אפל למוטיב חוזר בכל הכתבות ב'הזמן השחור'. בכל אחת מהן זכה איש העסקים לבוקסה (מסגרת), תמונה או רמז אחר הקושר אותו למושא הכתבה. כך למשל הוא חבר לג'רושים דרך הקרקעות בלוד, ואילו בני משפחת גבריאלי היו בין חבריו. המסמך עצמו, של הסכם השכר, ייחשף בהמשך בעיתון רק כשיצורף לכתב ההגנה שהגיש 'ידיעות' בתביעת הדיבה של אולמרט נגד גילת (לבסוף ביטל אולמרט את התביעה). לאחר חשיפת החוזה החליט אלתרמן, סגנה של יובל, לשלוח את תחקירן המוסף שחר גינוסר למסע ציד – לאתר כיצד התמורה לחוזה של גלעד שרון הסתכמה כנראה בפגישות ססגוניות של שרון האב עם היוונים.

גינוסר לא אכזב וחזר כשבידו מידע יקר ערך – שרון כשר תשתיות הפשיר בעבר קרקעות חקלאיות השייכות לאפל. זה היה ה"תן וקח" לו כולם חיכו. מוזס כהרגלו תבע לרכך את הפרסום, בין השאר באמצעות דחיות אינסופיות והריגת כותרות מלעיזות. בסוף הסיפור פורסם, וזרע את זרעי הסופה שלבסוף שלחה את אפל למאסר (בגין עבירות דומות, אך אחרות). "אפל פעל בדרך חסרת מעצורים והיה הדמות הדומיננטית בפרשות", כתבו השופטים, שכינו אותו "מכונת שוחד", ציינו כי הוא נהג "לשחד דמויות מפתח בהקשר לעסקיו", ודנו אותו לשלוש שנים וחצי בכלא.

הקלטות הסודיות: כמה שווה שיטוט באינטרנט

אחד מספיחי הפרשה שהצליח גידי וייץ לפרסם היה הקלטות של גלעד שרון שצולמו במשרדו של היועץ האסטרטגי דוד ספקטור, ערב בחירות 2001. ספקטור כבר הפסיק לעבוד עם שרון, אבל נרתם לעזור לגלעד שהתלונן בפניו שהוא אינו מקבל מאפל את התמורה. ספקטור, משוכנע שאפל הוליך אותו שולל, נרתם לעזור ולייעץ – וצילם הכול. ארבע פשיטות משטרתיות נערכו במשרדיו של ספקטור, ובהן הוחרמו גם אותן קלטות. "הם אף פעם לא האמינו שיש להם הכול, וזה באמת היה נכון", אומר כיום ספקטור.

המקור בחר לשתף את וייץ ואפשר לו לראות אותן ואפילו לתמלל את תוכנן. וייץ הקשיב לתוכן הקלטות הבלתי ייאמן וכך למעשה, אחרי שתיקותיו הארוכות ומעוררות הביקורת, התקבלה לראשונה גרסת גלעד שרון לפרשה. בקלטות שמע וייץ את בנו של ראש הממשלה מתוודה שהוא שם רק בגלל סכומי הכסף הגבוהים, רק מעין קישוט בכל הסיפור, ועסק בעיקר בחיפוש באינטרנט. מה שלאחר מכן תיאר השופט מישאל חשין במשפט הקליט "צריך להיות שוטה כדי להאמין שאדם מקבל 600 אלף דולר והבטחה לעוד 2 מיליון דולר עבור שיטוט באינטרנט".

מלחמותיה של יובל לפרסם את התוכן לא עזרו. היא לא האמינה ש"העיתון של המדינה" משאיר קלטות שכאלו להעלות עובש. "עם סיפור הקלטות הבנתי שאני צריכה לחשב את קצי לאחור", משחזרת יובל, שהסיפור השפיע עליה רבות. "כשגידי בא אליי, אמרתי לו 'תן לי לנשום'. לא הייתי מסוגלת לצאת שוב לקרב כזה. פתאום הרגשתי שאני לא מגיבה באינסטינקט הנכון. במקום להתלהב דאגתי ואמרתי לגידי 'בוא חכה עם זה'. כמה אתה יכול לעמוד בדיסוננס? אם עיתונות לא משנה דברים, לא מעניין אותי לעסוק בראיונות יחצניים".

בינתיים שכב החומר אצל וייץ במשך שלושה חודשים. הוא נכנס לדיכאון ואף שקל לעזוב את העיתון. ב'הארץ' כבר הבטיחו לו שאם יעשה זאת, יקבלו אותו ואת תוכן הקלטות בזרועות פתוחות. "במקום לזכות בבונוס ובכבוד, מתייחסים אליי כאל זבוב רעשני ליד האוזן שעדיף להיפטר ממנו". יובל העייפה נסעה לחופשה בניו יורק. על המערכת הופקד ניר בכר, והמקור של וייץ החל לאבד סבלנות ואיים לחפש במה אחרת.

ביום שלישי, כשבאחד הדיונים בעניינו של גלעד עלתה האפשרות שגלעד הקליט את אפל בחשאי, וייץ החליט להיעזר בכך וללכת על תרגיל ההפחדה הידוע. וייץ ובכר ניגשו למשה ורדי וסיפרו לו כי ההקלטות יצופו בקרוב בבית המשפט וכי "המקור הולך לערוץ 10, ולכן אי אפשר לחכות יותר". תרגיל ההפחדה עבד. אם יש דבר אחד ששנאו ברחוב מוזס יותר מלהפריע לשרון, היה להפסיד למתחרים.

אז התברר גם שהתמלולים של וייץ – שהקשיב להקלטות שוב ושוב ושוב – היו מדויקים יותר מאלו שהיו בידי המשטרה, שהתרשלה בחלקים שלא היו נהירים. מזרחי, שהיה כבר ראש אגף חקירות, סיפר לוייץ אחרי פרישתו שהתקשר ליחידה החוקרת ואמר להם "איך יכול להיות שאנחנו מחזיקים את אותו חומר וחסרים לנו טקסטים שוייץ גילה?". הפעם הידיעה פורסמה בעמוד הראשון בגדול תחת הכותרת "הקלטות הסודיות של גלעד שרון". ורדי הסתובב גאה במערכת. תגובתו של מוזס, על פי יובל, שעדיין שהתה בניו יורק, הייתה אחרת לגמרי: "את העורך ואת הכתב שעשו את זה צריך לפטר", אמר לה בשיחת טלפון.

בסיום החקירה ב־2004 הוגש לבית משפט השלום בתל אביב כתב אישום חמור נגד אפל בגין עבירות של מתן שוחד לראש הממשלה, לבנו גלעד ולאהוד אולמרט בפרשת האי היווני. 209 עדי התביעה לקחו חלק בכתב האישום המשתרך של אפל. ביניהם עשרות מאנשי משטרת ישראל, ממינהל מקרקעי ישראל ועוד מסדרונות שלטוניים. במרץ של אותה השנה, ערב סיום כהונתה, המליצה פרקליטת המדינה עדנה ארבל להגיש כתב אישום נגד אריאל שרון ובנו גלעד בגין עבירת שוחד. טיוטת כתב אישום הונחה על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה הטרי, מני מזוז.

אלא ששלושה חודשים אחרי כניסתו לתפקיד הקים מזוז צוות לבחינת דו"ח ארבל, ובחודש יוני כבר כינס מסיבת עיתונאים והודיע על סגירת תיקיהם של שרון ובנו, מפאת חוסר ראיות. בעקבות זאת, סעיפי האישום נגד אפל שנגעו במתן שוחד לראש הממשלה בוטלו. אך לאחר מכן יואשם אפל במתן שוחד בפרשיות אחרות, וב־2012 יחל לרצות את עונשו בכלא מעשיהו.

ההתגלגלות הסוערת של הפרשה

  • 1998 
    • אפל פונה אל שרון ואולמרט כדי לקבל סיוע בקידום הפרויקט, בתמורה לסיוע להם לכאורה בפריימריז שיתקיימו בעתיד
    • אפל מסכם עם גלעד שרון על העסקתו בפרויקט
    • המשטרה מתחילה לעקוב אחרי אפל
  • 1999
    • משלחת יוונית מבקרת בארץ וזוכה לכבוד מלכים מחבריו של אפל. שרון מסייע לפטריארך היווני
  • 2000
    • גלעד שרון חותם מול דודי אפל על חוזה רטרואקטיבי המבטיח לו סכומי עתק
  • 2001
    • בחודש מרץ מפרסם 'ידיעות אחרונות' את התחקיר
    • גלעד שרון נחקר שוב ושוב ומסרב לשתף פעולה ולהעביר חומרים שנדרשו ממנו
  • 2003
    • '7 ימים' מפרסם את גיליון 'הזמן השחור' וחושף קשרים מושחתים ברקע הפריימריז בליכוד. אפל מככב גם כאן
  • 2004
    • פרקליטת המדינה ממליצה לסגור את התיק נגד אולמרט בפרשה
    • תיקי שוחד נוספים מתעבים נגד אפל
    • במרץ מוגשת טיוטת כתב אישום נגד אריאל וגלעד שרון לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה. מזוז מחליט לבסוף לסגור את התיק

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook