fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

מאחורי החומות | לילך וולך

שיסוי של תלמידים ותלמידות זה בזה. השפלות, הבטחות שלא קוימו, מניפולציות. התייחסויות מיניות, דברים שלא ידענו שהם ניצול, דברים שלא ידענו שהם תקיפה. מבט פנימה ולאחור על בתי הספר של הילדים שלנו: קטנים וגדולים, במרכז ובפריפריה, פרטיים וציבוריים, עניים ועשירים. כאן יתבשלו החלומות ויהפכו למציאות - או לתקרות זכוכית

0

בבית הספר שבו למדתי – אחד מהם – היו פונים אלינו כאל משפחה. "משפחה יקרה!" הייתה מרעימה המנהלת במיקרופון ביום הראשון ללימודים ובכל טקס, בכל אירוע, בכל זמן שבו היה אפשר לחזור ולהדגיש שאנחנו, בעצם, משפחה אחת. כולנו, קטנים וגדולים, הביישנים והמוחצנים, היפהפיות והסתמיות, הכוכבים ושורות המקהלה, כולנו משפחה אחת. זו הייתה מילת קסם שרק מי שהיה שליח מנצ'ורי זעיר ורעב להכרה וחיבה היה מגיב לה באופן שאני הגבתי. ואני הייתי ישנה עם מגפיים אם זה היה מבטיח לי את האפשרות להיהרג בעבור טובת המשפחה המדומיינת.

זה היה מזמן, ואני הייתי בעצם קטנה, ולא ידעתי אז את הכלל שאני יודעת היום – שבכל פעם שמי שאינו מהמשפחה שלי משתמש במילה "משפחה" בכוונה להכליל אותי בה, הוא יסחור בשייכות ובאינטימיות תמורת הלב, הנאמנות, ההקרבה והשתיקה שלי. אני רציתי משפחה גדולה, ורציתי להיות חלק ממשהו, ומילים נדמו לי כחוזים בין בני אדם, הבהירות היחידה שיש בתוך המרק הסמיך, הלא ברור, שהוא יחסים. האישה הזו, קצוצת השיער ושקופת העיניים, הבטיחה לי שהיא משפחה שלי, ואני רציתי להשליך את עצמי אל תוך החיבוק שלה ולבכות ולבכות ולבכות. אף פעם לא רציתי לצחוק שם, אבל זה כבר עניין לסיפור אחר.

זה היה בית הספר הכי יפה שראיתי, בית הספר שהוא גם משפחה. בבתי הספר הקודמים שלמדתי בהם המסדרונות היו אפורים, אפלוליים ומדכאים, היו תלויים בהם דברים שנראו לי טיפשיים ומשעממים וילדותיים ומבזבזי זמן: אריה שואג בתל חי ומילים של ההמנון, סימונים מרושלים וריקים מרגש של עונות השנה ושל החגים המתחלפים. בבית ספר אחד, בתחילת שנה אחת, פשוט החליפו את החי"ת בפלקט "שנת תשמ"ח" בטי"ת, וכל הכרזה הייתה באותיות ורודות דהויות מהשנה שעברה ורק הטי"ת נראתה כמו פצע אדום טרי בשנת תשמ"ט. הכיתות היו מראית עין, כל מה שמפחיד ואמיתי קרה במסדרונות בית הספר.

בבית הספר שהוא גם משפחה הכל היה אמור להיות אחרת, המסדרונות שלו נראו כאילו הסדרה "תהילה" חיבקה חזק־חזק את העולם שגרו בו דובוני אכפת לי, ויחד הם התפוצצו מרוב אהבה על הקירות. המסדרונות היו מלאים בפסלים ובציורים ובהמצאות מדהימות, לא יכולתי לדמיין שילדים בני גילי עשו אותם, אבל זו הייתה האמת: הם היו, ועדיין, קבוצת האנשים המבריקים ביותר שחלקתי איתם מרחב. 

   

במסדרון שליד אולם ההתכנסויות הגדול – שנקרא, לא פחות, "אולם החלומות" – נשמעו צלילי תזמורת שלמה. גם נגניה היו ילדים, בני גילי, חלקם קטנים יותר, חלקם גדולים יותר, אבל ילדים כולם, ממש כמוני. מחלונות הסטודיו נראו סילואטות של רקדניות בלט, יפות כמו בובת הקפיץ מקופסת התכשיטים המנגנת שקיבלתי פעם. רציתי להיות שייכת ולא הייתי שייכת, רציתי להיות ראויה ולא הייתי. ובכל זאת, לשם הלכתי. 

בתוך יופי גדול כזה לא אמור לקרות שום דבר רע, אבל זו רק מחשבה של ילדה. בפועל, כמו שזה בדרך כלל, כשדברים מכוערים קורים במקומות יפים, פשוט קשה יותר לראות אותם. העין ממצמצת בניסיון להשתכנע שמה שהיא רואה הוא האמת. מה אמיתי יותר? המילה משפחה או הדברים שקורים בחסותה? היומיום הוא רק לעיתים נדירות מאוד רגע אחד שלוכד הכל. הסיבה שאנחנו זוכרים את פאן טי קים פוק בת ה־9 רצה עירומה על הכביש, נמלטת מאימת הנפלם, היא שזהו רגע כזה. רוב הדברים הגרועים מזדחלים לאט, עטופים בסתמי, מרובבים בנורמליות ובתקווה, מבלבלים בחוסר מובהקותם.

מיעוטם של הדברים קרו לי ממש, לחלקם הייתי עדה, על רובם לא ידעתי בכלל. שנים רבות לא ידעתי, ואולי עדיין לא. ובכל זאת, היה מה שראיתי ומה שחוויתי – שיסוי של תלמידים ותלמידות זה בזה. השפלות, הבטחות שלא קוימו, מניפולציות. התייחסויות מיניות, מעל ראשינו, אלינו, איתנו. דברים שלא ידענו שהם ניצול, דברים שלא ידענו שהם תקיפה. התאבדות של תלמיד שלא טופלה היטב, התאבדות של מורה שלא טופלה בכלל. כשהכל מכווץ לפסקה אחת, נדמה שזו ילדה ויאטנמית קטנה שנמלטת עירומה מאש. זו לא.

        

לא הצלחתי להרפות מזה וחזרתי אל המסדרונות. הייתי כבר תשע שנים אחרי סיום הלימודים, הייתי אישה לכאורה וגם הייתי ילדה ויאטנמית בוערת. חיכיתי ליד איפה שפעם היה כלוב תוכים מפואר עד שתקבל אותי המנהלת. הכל היה יפה ומפואר יותר, בוהק יותר ומושקע בכספים של מיליארדרים. חיכיתי במסדרון עם הציפורניים תקועות בבשר הידיים. הייתה לי אמתלה יצירתית, תחקיר לתסריט, נניח. זה לא משנה, באתי לשמוע סליחה. לא קיבלתי סליחה, לא נראה שהיה בעיניה על מה. אני התביישתי שבכלל באתי, הרגשתי בכיינית אולי ובכל מקרה כישלון, הדבר שמעולם לא השתלב היטב במסדרונות היפים ממני. הלכתי משם בידיים רועדות.

שנה לאחר מכן התאבדה מנהלת בית הספר. בעיתון כתבו שבעלה, העיתונאי לשעבר, שהיה מגיע לטקסים שלנו ומסתובב לפעמים במסדרונות עם מקל הליכה, תקף מינית שתי ילדות, אחיות שלמדו בבית הספר. וכאשר היא גילתה, קפצה באותו היום מחלון הבניין המפורסם שבו גרו. אני לא הלכתי להלוויה. הגעתי בלילה לשבת ליד השער הנעול של בית הספר שגדלתי בו, לעשן סיגריות ולזרוק בדל אחרי בדל אל מעבר לגדר.  

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook