לעזוב את תל אביב // מאת לילך וולך

0

אני מקריאה בקול, בתדהמה, מהכתוב: "אורנה ואלה סוגרות את בית הקפה". "בסדר", הוא עונה בקול משועמם, "רוב האנשים לא יודעים שזה עוד פתוח". כל ההוויה שלי מתקוממת, אני מתכוננת כאן לנאום דרמטי על זהות, על מיתולוגיה, על מוסדות בכלל ומוסדות תרבות בפרט. אני עוצרת רק רגע לפני, כשאני קולטת שאני עומדת לשאת נאום על עצמי.

אנחנו עוזבים את העיר. את תל אביב, כמובן. לאיזו עוד עיר הייתי קוראת "העיר". אני בהחלט הקלישאה של האנשים שהיו נותנים את מספר הטלפון בבית בלי קידומת 03, כי ברור ש־03, מה נסגר. תל אביב שהיא בית, ופגישת מחזור בלתי נגמרת ומעיקה בכל יציאה החוצה, ומוכרת כמו כף יד, ומדהימה ומרגיזה כמו משפחה. יש אנשים, זרים בהגדרה, שאני עוברת על פניהם כבר 20 שנה באופן קבוע. שראיתי אותם במדים, ואז ראיתי אותם בתקופת שיער נורא שנועדה לחתור תחת התספורת הצבאית ויצאה משליטה, שראיתי אותם מחובקים עם בני זוג לרגע, ושבים מתנודדים לפנות בוקר בפרצופים מובסים, ואז ראיתי אותם שלווים עם בני זוג לקבע, ותינוקות, ועגלות ופעוטות ואופניים עם כיסא לילדים. הם לא יודעים ולא אכפת להם, אבל לא נתראה יותר. אני מלגלגת על עצמי שאני מנסחת "המנוח ואני" על עיר. אבל זו העיר שלי, ואני מתאבלת.

תל אביב היתה הדבר שרציתי יותר מכל כשגרנו בירושלים. כולם עזבו, כל מי שהכרנו, כל מי שגדלתי איתו. גרעין העולים החדשים הקטן והמהודק של ההורים שלי, המשפחה הארגנטינאית המורחבת, הרעשנית והחמה, כולם עזבו את שיכוני העולים מהאבן הירושלמית ועברו הלאה, רובם לתל אביב. אז כן, התגעגעתי וקינאתי, ושנאתי את ירושלים ואת השכונה. נסענו פעם באיזה חופש גדול אחד לבקר בתל אביב, היינו בדירה של הדוד שלי שגר ליד הים. בחוץ היה חם וקר ביחד, אחר כך הבנתי שזה מה שנקרא לחות. נשרפנו בשמש והיינו צמאים כל הזמן, אבל בדירה עם המרצפות המצוירות (מי היה מאמין שיש דברים כאלו בעולם) היה קריר והיו סברסים ותאנים במקרר. הבובות בחלונות הראווה במגדל שלום היו עירומות, וההורים שלי סיפרו בדיחות והחזיקו ידיים. תל אביב היתה מדהימה.

כבר סיפרתי את זה כל כך הרבה פעמים – כשעברנו סוף־סוף, נסענו אמא שלי ואחותי הפעוטה באוטובוס קו 480, מירושלים לתל אביב. אמא שלי בכתה ואני לא, היא אמרה לי, "אל תדאגי, נוכל לחזור לבקר". ואני עניתי, "אין צורך". ובאמת לא היה. תל אביב סיפקה כל מה שרציתי, אנשים לא סגרו את התריסים בסלון ב־16:30 ולא יצאו יותר לאותו היום. יכולתי להמציא שאני אחרת ממה שאני. היו לי חברים חדשים, בערך. היה חוג תיאטרון אהוב שהחליף את חוג הבלט השנוא. אכלתי לראשונה מנגו וקיווי וגלידה אמריקאית. הלכתי עם ההורים שלי להפגנות בכיכר מלכי ישראל, התחבקנו שם עם חברים שלא ראינו מזמן, וצעקנו דברים נגד כיבוש, והעברנו זה לזה כמו כמוסה של בית, אלפחורס הוואנה שמישהו הביא מארגנטינה. תל אביב היתה מדהימה.

אחר כך היו בתי קפה, ודיסקוטקים שעוד קראו להם דיסקוטקים, וחנויות בגדים יד שנייה שהתעקשתי לקרוא להם "יפים ומיוחדים" למרות שבבירור היו כעורים ומבד עבה מדי לכל מזג אוויר. והיו טיולים חסרי מטרה מרוטשילד לשינקין ודרך קינג ג'ורג' לסנטר. שברור שהוא הדיזנגוף סנטר ואין טעם לקרוא לו בשמו המלא הפריפריאלי. ולביבות בטטה ומלפפונים קלופים פרוסים, עם אחותי, כשבחרנו להיות חברות טובות. והיו בנים, והיו ריקודים, והיו חצאיות קצרות מדי ופוש־אפ פוש־אפי מדי. והיו צירופי מקרים משוגעים כמו הבן שפגשתי והתעקש עליי והתברר שגדלתי באותו חדר שהוא גדל, בבית שההורים שלו מכרו להורים שלי. וזה היה כל כך מערער ומשונה, שנתתי לו להסניף חגיגת מגב היד שלי, וקניתי ממנו אופניים הרוסים שאף אחד לעולם לא ירכב עליהם. תל אביב הייתה מדהימה.

את כל הלאומנות והלאומיות שתל אביבים בזים לה בהקשר הישראלי, אנחנו מנתבים למוניציפל. את כל מה שלעולם לא נעז לחשוב או לומר על היורדים הישראלים העוזבים את הארץ, אנחנו חושבים על העוזבים את העיר. מתישהו ראיתי סרט תיעודי שנקרא 'אל תעזבי את תל אביב'. הגיבורה שלו עוזבת את החיים התל אביביים שלה ועוברת לאיזו כת. יותר משהחברים שלה הזדעזעו מעניין הכת, הם נרעשו מהעזיבה שלה את העיר. יכולתי לראות את זה, וכמה זה עקום, אבל הזדהיתי איתם. גם אני חשבתי שעצם הוויתור על העיר הוא ויתור על החיים, ויתור על חתיכה מהזהות, הרמת ידיים מול הפרוזאיות שבהתבגרות. בסדר, גם תל אביב היא כת. אני יודעת את זה. כל מקום מחוץ לעיר גורם לי להתגרד בעצבנות, קר יותר ואיטי, אין וויי־פיי שעובד באמת, והם לא שמעו על 24/7. אני חוזרת נרעשת, ונרגעת רק כשמתחילים לראות שוב את מגדלי עזריאלי. אני בכת.

אין לי שום דבר רע לומר על תל אביב, עכשיו שאני עוזבת אותה. אני לא אתלונן על תקרות מתקלפות ועל רעש מההפגנות, על צינורות מים ודודים דולפים, ועל שכנים רבים או גונחים או גוררי רהיטים, על תמ"א ורכבת קלה ושיפוצים וקדיחות, על שכר הדירה וועד הבית ומי אביבים. תל אביב הייתה מה שהיא, קשת עורף ולא חברותית, ומעמידה במבחני אהבה. זה תמיד היה הדיל, ואף אחת מאיתנו לא העמידה פנים שזה משהו אחר. ואז הגענו לראות את הבית. כלום זמן מהרגע שהחלטנו לגור ביחד. אמרתי, "בסדר, נלך. זה לא שנעבור באמת. ועוד ברמת גן, למה שאני לא אעשה כבר הסבה לדולה על הדרך? סתם ככה, בשוונג. אלך לקורס אובניים". ואז הגענו לראות את הבית.

אני רוצה לספר שהלכתי לבית הקפה הקבוע שלי והשארתי 50 שקל טיפ לפרידה. אני אומרת 50 שקל כי 100 זה הרבה בשבילי, אבל בכל זאת רציתי להראות סמליות. לא עשיתי את זה, זה היה קשה מדי. אני מסבירה כבר כמה שבועות לזרים וללא זרים שהתאהבנו בבית, ושזה מפגש נִסי בין כל מה שאני צריכה מבית וכל מה שהוא צריך, ושזה שינוי גדול אבל אני מוכנה לו, ואני מחכה בסקרנות לראות מה אני אהיה ואיך זה ימציא אותי מחדש. אני אומרת, "זה כמו שנכנס גרגיר חול לצדפה, הוא מציק לה והוא חדש, ואז היא מתחילה דיאלוג איתו וככה נוצרות פנינים". את החלק האחרון אני אומרת רק ללא זרים, כי זה בכל זאת מוגזם, ודורש איזו אינטימיות. ואת כל זה ממש לא יכולתי לומר לבריסטה הנחמד מבית הקפה, אבל אני עוד אחזור, וה־50 שקל והכל.

בבית יש עץ תפוז. אני אשתול שיח "אתמול־היום־מחר" ואני אזמזם סביבו כמו דבורה להשתכר מהריח שלו. ואני אקנה עץ לימון, כי החלום היה על "בית עם עץ לימון". אולי אכין ריבות, אבל אעצור כאן. אם תראו אותי ממלמלת הזיות על חליטת זוטה לבנה, תדעו שהגיע הזמן לקחת אותי לבראסרי. בכל מקרה אני מתחייבת שזה לעולם לא יידרדר לכדי קרוקס. עוזבים את העיר. יחד עם לביבות הבטטה. זה כל כך מצחיק אותי, וגם בכיתי, אבל זה רק הגיוני. אני אומרת, "מי לא יידע שיש עדיין אורנה ואלה? אנשי זאב אולי. בכל מקרה, נלך להיפרד. נאכל כל מה שצריך, נעשה וי". בסוף לא הלכנו.

.

אהבתם? רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: וליה רוזנצוויג

שתף