fbpx

לעזאזל הדמוקרטיה, יחי הכוח // הטור של שרון כידון

0

מוסקבה, הכיכר האדומה. משועשעת, אני מביטה בדוכן המזכרות בפרוזדור ההומה העובר מתחת לרחוב השלישי המוביל היישר אל הכיכר המפורסמת. דמותו של ולדימיר פוטין מציצה אלי גאה ובטוחה מהטישירטים ומספלי הקפה. אפילו מהכיסויים לאייפון. היה בזה משהו מתריס: הוא נינוח, מחייך ובטוח בעצמו ואילו העוברים ושבים מתוחים וקפואי מבט. משום מה הייתה במראה גם נימה מסוימת של הומור: פולחן עצמי של מנהיג, שאינה מקובלת על האדם המערבי בדרך כלל, משדרת מין שעשוע שכזה, התגרות בערכים ובמוסכמות של העולם החדש.

יש אנומליה מסוימת בכך שהאומה הרוסית שבעת הצארים ולמודת האכזריות הסטליניסטית עדיין מקדשת מנהיג טוטליטרי. קשה להבין כיצד גם ב־2016, בעידן שבו המידע נגיש לכל ומעל לכל הישויות המדינתיות מרחף הקיסר הגדול צוקרברג, עם הטריטוריה חסרת הגבולות שלו, עדיין אפשר למכור ב-400 רובל חולצה ועליה שליט רוכב על נמר, כשמתחת כיתוב ברוסית : "כאן הכל בסדר". כאילו שהכל באמת בסדר. כגודל התעתוע, גודל הפליאה על כך שהוא עדיין עובד.

מפלטי השופינג ירגיעו את עיניו של התייר הישראלי הרגיל בביקורים בבירות מערב אירופה. סניף ברגר קינג, ולצדו חנות ענק של יוניקלו ומתחם של סטארבקס. אבל מולם, בקור המקפיא, עומדים להם שוטרים רוסים קשוחים, חבושי בכובעי הפרווה המוכרים; לכאורה בעבודות שיטור סטנדרטיות, אבל בקישור המיידי שלנו, תזכורת כי כאן החופש אינו מוחלט; ודווקא השפע המערבי שמוצג מוכיח כי גם אדוני המקדונלדס נכנעו לפרשנות הרוסית, המכתיבה קפיטליזם רודני.

***********

העוברים ושבים הולכים קפואים לא רק בשל הטמפרטורה הנמוכה, שאליה הם רגילים. הם משרתים בצייתנות את אדונם. הם אינם מפגינים כעס, הם אינם מורדים. רעיון החופש והדמוקרטיה כמובן אינו זר להם. הם חוו אותו במשך כמה שנים קצרות. הם חשופים לו יום יום, כשהוא נשקף אליהם ממערב; אך הם משלימים עם מעין גורל היסטורי. הם מקבלים בהבנה מסוימת (מהולה בכעס) את הסנקציות המערביות, בעקבות הפלישה לאוקראינה. הם רואים כבר שנים ארוכות את מקורבי השלטון שמים את ידיהם על אוצרות הטבע ובוזזים את רוסיה מנכסיה; והם ממשיכים לעבוד עבור משכורת זעומה ולהודות לאדונם על שהציב מתקני שעשוע חדשים בפארק גורקי, או על אוסף אמנות אימפרסיוניסטית חדש במוזיאון.

מה גורם לאנשים בני העידן הזה, שאופק המידע שלהם משתרע וחובק את האנושות כולה, לקבל עליונות של אדם אחד על פני חבריו? איך זה שהרוסים מוכנים לקבל את היותם צאן מרעיתו של מנהיג קשוח וקשה שדואג לעצמו ומקורביו. עד כמה הם שונים מאיתנו, בני החברות המערביות? האם זו תרבותם עתיקת היומין והתלאות, שהרגילה אותם להיות צמיתים? או שהם לא שונים רבות מאיתנו, שגם כמהים למנהיג חזק שיוביל אותנו.

גם אנחנו, בעלי היומרה להיקרא חלק אינטגרלי מתרבות המערב; וכמונו אזרחיהם של דמוקרטיות ותיקות ומבוססות מאיתנו, תרים אחר מנהיגים חזקים, שלא לומר כוחניים. גם (ואולי בעיקר) בעידן שבו אנחנו לומדים להכיר טוב מבעבר, את החולשות ונקודות התורפה של השוכנים בצמרת הפוליטית. גם אנחנו רוצים "יד קשה" שתכניע נמר וירטואלי. למרות ערכים ליברליים ודמוקרטים, גם בחברות המערביות לא נותנים לסופרים ולפילוסופים להנהיג, אלא לגנרלים ולמנהלים. זה נכון לגבינו בישראל, וזה נכון גם לגבי האמריקאים.

מערכת הבחירות בארה"ב סיפקה רגעים תמוהים, משונים. דמותו של טראמפ, יציר כפיה של התקשורת, התנפחה לממדי ענק מתוך ייאוש וסיאוב. האנשים הלבנים הפשוטים של אמריקה רצו דמות איקונית שתשלוט בנמר ותכניע אותו, והוא בשלו ענה על מבוקשם. הקשיח את עמדותיו, החריף את הטון; מתנגש לא פעם ולא פעמיים עם הערכים החוקתיים הליברלים, המבססים את הדמוקרטיה המפוארת בעולם.

קשה להבין איך הגיע אדם שמרן, דמגוג, גרוטסקי ואלים מילולית להגיע כל כך רחוק בארצם של האנשים החופשיים וביתם של האמיצים. מה הביא קהל אדיר של אנשים, שגדלו על מורשת חוקתית וערכית, להאמין שאדם המתכחש לשוויון האתני, רומס את זכויות הפרט ודורס את כל מה שגדלו עליו דורות של אמריקאים לפניהם, להיתפס כמי שיכול להנהיג את העולם החופשי.

***********

תסתכלו עליהם, ותראו אותנו. בשנים האחרונות, מפלגות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית הישראלית נוחלות כישלונות אחר כישלונות. אלה מוסברים לא פעם באמצעות תפיסה של "היעדר מנהיגות חלופית". אין מישהו טוב ממנו, נוטים לומר בפסקנות. אין אדם שיוכל לקבל החלטות מכריעות ובעל ניסיון מספק. ושנים ארוכות גם בתוך מפלגת השלטון וגם מול מפלגות יריבות, לא מצליח לקום מנהיג שנתפס על ידי הציבור כאלטרנטיבה. מדי פעם עולה הבטחת זמנית של אדם כזה או אחר. בדרך כלל מדובר בעוד גנרל לשעבר.

כנראה שהנהייה האנושית למנהיג חזק היא נטייה טבעית יותר מהנטייה לשוויוניות. הדיפולט ההיסטורי שלנו, הגן הקולקטיבי, הוא להעדר מאחורי רועה ולתת לו להוביל אותנו.

הפוליטיקה הופכת אמוציונלית. ההתכנסות סביב הליכוד בימיה האחרונים של מערכת הבחירות האחרונה. העצרות של טראמפ. ה'ברקזיט'. כעס והתקוממות הופכים לתפאורה קבועה בסדר הפוליטי. ולצד אלה, ניצבת לה צייתנות קדמונית שיכולה לחיות עם העובדה שאדם אחד יקבל נתח גדול יותר של עוצמה, נתח מסוכן, ובתמורה "ינהיג״ בדרך כלשהי, תהא אשר תהא.

 .

צילום: איי-אף-פי, אימג'בנק

.

למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – שלושה חודשים ראשונים ב-49 ש"ח – לחצו כאן

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook