fbpx

למה התרבות מקדשת את ההתאבדות // גלעד פדבה

0

החיים הם ספוילר. סופם ידוע מראש. בשלב די מוקדם מבין האדם כי חייו בני חלוף, אך דווקא המרוץ נגד המוות הוא זה שלרוב נותן את הטעם לחיים. טעמו של המוות, לעומת זאת, מפחיד ומושך כאחד. התרבות הופכת את המוות לחלק בלתי נפרד מהחיים, החל בחגים ססגוניים שמטרתם סגידה לקדושים, עבור בתעשיות מוות המפרנסות משפחות וקהילות, וכלה בסרטי זומבים הוליוודיים. התרבות יודעת לרתום לתועלתה את תשוקותינו וחרדותינו, ולהפוך את המוות לפופולרי ורווחי, מבעית ומבדר בו בזמן.

מול הדחף לשרוד ולהישאר בחיים מתייחסת התרבות בסובלנות ואף באמפתיה כלפי האפשרות להתחבר אל המוות באופן יזום ועצמאי, כלומר להתאבד. לאורך ההיסטוריה הצליחה התרבות לשחרר את המתאבדים מכבלי אימת ההוקעה הדתית, והפכה את ההתאבדויות לחיוניות לקראת סופה המרגש והבלתי נמנע של העלילה, ללגיטימיות ולמקובלות מבחינה חברתית. אולי הייאוש נעשה יותר נוח כשמעשים אובדניים מוצגים בפנינו על המסך הגדול, ביצירות ספרותיות ובסדרות טלוויזיה, נושאים אותנו על אוכף הדמיון מעל ומעבר להבלי ומכאובי העולם הזה כל הדרך אל הנעלם.

"התאבדות היא דרכו של האדם לומר לאלוהים:

אתה לא יכול לפטר אותי – אני מתפטר!"

[ביל מאהר]

אמנם הדתות השונות שוללות התאבדות, אולם מוות על קידוש השם זוכה להערכה בכולן. בתנ"ך, כאשר שמשון הגיבור מכריז "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם־פְּלִשְׁתִּים" וממוטט את עמודי המקדש, מתוארות תוצאות המעשה בשביעות רצון: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים, אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ, רַבִּים, מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו". מקרים נוספים של 'קידוש השם' או 'מסירות נפש' ניתן למצוא בסיפורים על חנה ושבעת בניה, שסירבו להשתחוות לפסל בימי אנטיוכוס; ועל עשרת הרוגי מלכות, שבחרו להמשיך לעבוד את השם בימי השלטון הרומי. "וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג – הרי זה מחלל את השם", מחדד ומדייק הרמב"ם.

הקוראן, בניגוד לטענות אסלאמופוביות נפוצות, אינו מעודד התאבדויות אלא אוסר אותן במפורש. יחד עם זאת, כוהני דת פנאטים לא מחשיבים את מותם של טרוריסטים מוסלמים כהתאבדויות, ומציידים את אותם שהידים במפתחות לשערי גן עדן ובשלל הבטחות למפגשי זימה שמימיים עם 72 בתולות רעבתניות. טרור המתאבדים, שהולך ומשתכלל מאז פיגועי 11 בספטמבר ומשמש עלילות טלוויזיוניות רבות כדוגמת '24' ו'הומלנד', זכה לגינוי מוחלט ביצירתו של סלמן רושדי 'פסוקי השטן' (1988), שנפתחת באפיזודה בה טרוריסטים מוסלמים מפוצצים מטוס בואינג 747 על נוסעיו מעל חופי האי הבריטי. אחת הדמויות המושמצות ביותר בספר היא דמותו של האימאם שהפנאטיות הרצחנית שלו דומה לזו של חומייני. האייתוללה עצמו, שערוותו הרעיונית נחשפה בפומבי באותו הספר, הוציא פתווה, פסק הלכה, ובו קבע כי הריגת רושדי היא חובה דתית עבור כל מוסלמי. לפני ארבע שנים הגדיל לעשות האייתוללה חמינאי, יורשו של חומייני, כשהבטיח פרס בסך 3.3 מיליון דולר למי שיצליח להרוג את הסופר המרדן תחת אפם של שירותי הביטחון הבריטי המאבטחים אותו 24 שעות ביממה עד היום.

גם הנצרות הצמיחה פולחן מרטירים שהעלה על נס את גבורתם של אלו שהקריבו את חייהם על מזבח אמונתם, כמו סטפן הקדוש (נסקל באבנים בירושלים בידי יהודים שהאשימו אותו בביזוי האל) וסבסטיאן הקדוש (הופשט ונרצח בירי חצים על ידי הרומאים, ונחשב עד היום לפטרון הבלתי רשמי של ההומואים) וכמובן ישו, שלפי ספרי השליחים בברית החדשה נמסר על ידי הממסד היהודי לצליבה רומאית. אלא שבניגוד להערצתה כלפי התאבדויות על קידוש השם שופכת הנצרות קיתונות של בוז על חייו ומותו של יהודה איש קריות, המוצג בברית החדשה כמי שבגד במורהו ישו תמורת שוחד של 30 שקל כסף. התלמיד הבוגד והתאבדותו האכזרית הסעירו את דמיונם של יוצרים רבים. במחזה 'ג'ודאס' (1955) הציע מרסל פניול מבט רב־ממדי על אותה דמות שנויה במחלוקת תוך התעקשות שהיה זה "ללא ספק המרטיר הראשון" בהיסטוריה של הנצרות. הסופרת טיילור קלדוול פרסמה ב־1978 את הרומן 'אני, יהודה' שבו מוצג איש קריות כאדם פוליטי מתוחכם שלמעשה ביקש להעניק לישו את האפשרות להוכיח את גדולתו בפני הסנהדרין. מרטין סקורסזה גאל בסרטו 'הפיתוי האחרון של ישו' (1988) את איש קריות מתפקיד הנבל, והציגו כמי שביקש דווקא להוכיח לעולם את גדולתו של מבשר הנצרות.

בעוד תרבות המערב מתקשה בדרך כלל להצטער על התאבדותו של איש נקלה ובוגדני כיהודה איש קריות, היא עדיין משקפת סגידה בלתי נלאית למרטיר המרכזי של הנצרות, ישו, הבחור הנצרתי שבגיל 30 החל להשמיע נבואות זעם ותוכחה אפוקליפטית כלפי הממסד היהודי רב העוצמה. המסורת הנוצרית, והתרבות הפופולרית המערבית המושפעת ממנה, מוסיפות להתייחס להתגרות הקיצונית של ישו בגורלו כאל מעשה הקרבה עילאי של צעיר אידיאליסט מתקן עולם ולא כמעין מעשה התאבדות חסר תוחלת של עלם דיכאוני אובד דרך שהחליט שהוא המשיח ובכך למעשה הביא על עצמו את סופו. מבחינה זו, תרבות המערב, למרות הישגיה המרשימים במגוון תחומים, היא למעשה תרבות של אובדן. בכל צלב הנישא על צווארם של מאמינים נוצרים מתחבא אלמנט של אובדנות.

"אין לכך שום קשר לפחדנות – התאבדות מחייבת לא מעט אומץ;

היפנים הבינו זאת היטב"

[דיוויד מיטשל, 'ענן אטלס']

 

היחס החילוני הליברלי של תרבות ההמונים כיום כלפי התאבדויות מחזיר אותנו אלפי שנים אחורה, לעולם הקלאסי, לתקופה בה הפגינו היוונים והרומים גישה מתירנית למדי ביחס למעשים אובדניים ונטו לפטור מאשמה אזרחים אשר עבדיהם ושפחותיהם התאבדו. בכל זאת, כמה מחכמי יוון, למשל פיתגורס, התנגדו להתאבדויות, אם כי לא מסיבות מוסריות אלא דווקא מטעמים מתמטיים. פיתגורס טען כי לכל אדם יש מספר מוגבל של נשמות לשימוש בעולם הזה, ועזיבה פתאומית של אחת מהן עלולה לערער את שיווי המשקל העדין ביניהן. אריסטו גינה התאבדויות בטענה שהן גוזלות מהקהילה את הזכות להמשיך ליהנות משירותיהם של האזרחים השמים קץ לחייהם ונוטשים אותה בטרם עת. סוקרטס התנגד להתאבדויות מכיוון שגוף האדם שייך לאלים, והתאבדות היא גניבה שעלולה להרגיז אותם. ולמרות זאת, לאחר הרשעתו בפגיעה בכבוד האלים ובדרדור מוסריותו של הנוער, בחר לציית לחוקי המדינה ולקבל את עונשו, ושתה את כוס התרעלה אף שהיו מי שסימנו לו את שביל הבריחה.

בהדרגה פיתחה האנושות שלל סיבות ומוטיבציות להתאבדויות: התאבדות לאומנית פטריוטית, התאבדות על רקע אהבה נכזבת, התאבדות במטרה לסיים סבל פיזי, התאבדות בשל דיכאון, התאבדות עקב טראומות מלחמה, התאבדות כתוצאה ממשבר כלכלי, התאבדות כמחאה פוליטית וחברתית, התאבדות בגין אי־שייכות חברתית, התאבדות במצוות מנהיגי כתות, התאבדות בצל הקושי להתמודד עם הצלחה אמנותית ומסחרית, התאבדות של מעריצים צעירים בעקבות אליליהם במטרה להתקרב אליהם, ואף התאבדות מתוך שעמום משגרת היומיום וסקרנות קיצונית לגבי הלא נודע תוך תקווה פרדוקסלית למצוא משמעות לחיים דווקא בחיקו של המוות.

כאשר הוא אינו אוחז באדיקות בשולי גלימת הדת, משתנה היחס להתאבדויות בהתאם למיקום גיאוגרפי, לאום, גזע ומסורת שבטית. המלנכוליה הנורדית והדכדוך הצפוני, אולי בהשפעת המורשת הנוצרית הפרוטסטנטית הקשוחה, חודשים ארוכים של לילה תמידי ונכסי תרבות כמו אדוארד מונק ויצירתו 'הצעקה', תורמים לעיסוק המוגבר של התרבות הפופולרית בארצות סקנדינביה בהתאבדויות. סדרות טלוויזיה אפלות כמו 'הגשר' לא רק מתמודדות עם רציחות אכזריות וקודרות יותר מאלו שמופיעות בדרך כלל בטלוויזיה האמריקאית, אלא גם מפלרטטות עם התאבדויות. רגע השיא של הדרמה השוודית־דנית מגיע בעונה השלישית, כאשר סאגה נורן, גיבורת הסדרה, ניצבת מול פסי הרכבת במטרה לסיים את חייה, בדיוק כמו אחותה.

מעניין כי למרות שמדינות סקנדינביה מצטיינות בחופשות לידה נדיבות, שיעור פשע נמוך, ביטוח בריאות חינם וכלכלה משגשגת, הן סובלות משיעורי אובדנות מדאיגים. סטיבן וו מה'ניו יורק טיימס' טוען כי כאשר הפער בין השכבות החברתיות נמוך יחסית, אנשים בלתי מאושרים נוטים להשוות ללא הרף ביניהם ובין שכניהם המצויים באותו מעמד חברתי. "הבלתי מאושרים מתחזקים בדעתם שלמרות השתייכותם לאותו מעמד סוציו־אקונומי, הם לא מצליחים להשתוות לשכניהם במידת האושר", הוא מסביר, "ותובנה זו מצערת ומתסכלת אותם עד כדי אובדנות".

על אף הפרדוקס הסקנדינבי והמשיכה הבלתי מוסתרת של העולם המערבי לאובדנות תוך הפיכת מתאבדים לקדושים דתיים ולגיבורי תרבות פופולריים, המערב לא בהכרח מוביל במספר המתאבדים. אחת המדינות הבולטות בעולם בתחום זה היא יפן. בסרט התעודה 'להציל 10,000: לנצח במלחמה נגד התאבדויות ביפן' (2012) נטען כי למעלה מ־30 אלף יפנים, שליש מהם בני 60 ומעלה, הרגו את עצמם מדי שנה מ־1998 ואילך.

הספוקו, טקס ההתאבדות המוכר גם בשם "חרקירי" (ואף מזכיר בסגנונו את התאבדותו המקראית של שאול המלך), מצוי עדיין בתודעתם של היפנים. התאבדויות נדונות בסרטי קולנוע יפניים כמו 'חרקירי' הקלאסי של מסאקי קוביאשי (1962) ו'התאבדות כפולה' של מסהירו שינודה (1969) ובסדרות טלוויזיה יפניות כמו 'Death Note' (2011). עדות בולטת מהמציאות המודרנית היא מותו הטרגי של הבמאי והסופר היפני ההומו והאנרכיסט יוקיו מישימה, שהשתלט ב־1970 עם חבריו על חדר בבסיס צבאי, במחאה על פגיעה בכבודו של קיסר יפן, ולאחר נאום מליצי נעץ חרב בבטנו.

בניגוד לרצינות תהומית זו ביחס למסורת ההתאבדויות היפנית, נוטה התרבות המערבית להציג את הטקס הגרפי באור ביקורתי למדי ואף נלעג. בסצנה בלתי נשכחת בסרטו הניסיוני של אורי זוהר 'חור בלבנה' (1965) תוקע סמוראי (בגילומו של שייקה אופיר) חרב בבטנו עקב לעג מצד הסובבים על נפיחה קולנית ששחרר. הסרט 'חג שמח, מיסטר לורנס' (1983), המתמקד ביחסים הטעונים בין שבוי בריטי (בגילומו של דיוויד בואי) והשובה היפני שלו, מציג את החרקירי כעונש עצמי מתבקש על מעשיו הסדיסטיים של האסייתי. מבט מתנשא מוצג בסרט האימה 'היער' (2016), שבמרכזו צעירה שנכנסת למעבה יער אאוקיגהארה, המכונה 'יער ההתאבדות', כדי למצוא את אחותה התאומה ונאלצת להתעמת עם שלל כוחות אוריינטליים על־טבעיים.

המעמד האיקוני של יער אאוקיגהארה התבסס בזכות הרומן 'מגדל הגלים' של הסופר היפני סייצ'ו מצומוטו (1960), שמסתיים באפיזודה בה הגיבורה היפהפייה, המעורבת במערכת יחסים בלתי מקובלת מבחינה חברתית, צועדת לעבר היער על מנת להרוג את עצמה. קוראים רבים קיבלו מהרומן השראה לסיים את חייהם באותו אתר – ויעידו על כך עותקים רבים של הספר שנמצאו ליד גופותיהם ברחבי היער. בתחילת שנות ה־90 אף הופיע ביפן 'המדריך השלם להתאבדות' השערורייתי של ואטארו צורומי שהפך את האתר הירוק למבוקש עוד יותר בקרב מתאבדים.

בישראל אפשר לציין באותו הקשר את מצדה, מקום בו התרחשה התאבדות המונית של מאות קנאים יהודים. בעוד התקשורת העולמית סולדת מהתאבדויות המוניות של כתות מיסטיות פנאטיות כמו מאמיני 'מקדש העם' בג'ונסטאון בגיאנה (1978) וההתאבדות של כת 'שער גן עדן' בסן פרנסיסקו (1997), מונצח מיתוס מצדה המסרב לגווע בטיולים שנתיים המקדשים את שביל הנחש המייגע. ד"ר יעקב בר־זוהר, מרצה לפסיכולוגיה מהמכללה האקדמית בית ברל, אינו מתלהב מהפרופיל הנפשי של החברה הישראלית שמקדשת התאבדות זו ומחנכת לאורה, וסבור כי יש להפסיק את המסעות החינוכיים למצדה. "אני שולל את מיתוס מצדה. הם הרי רצחו אחד את השני", הוא טוען. "יש חלופות אחרות, וצר לי שהם בחרו בחלופה של רצח הדדי. השאלה לא צריכה להיות כיצד למות אלא איך להישאר בחיים, להיעזר בתחבולות ובתושייה על מנת לבחור בחיים. אם זקוקים למיתוס לאומי, אז מוטב לדעתי לעלות לתל חי. יוסף טרומפלדור הרי לא הרג אף אחד מחבריו לנשק ולא נהרג על ידיהם. טרומפלדור ואנשיו לחמו על מנת לנצח. בתל חי הודגש ערך החיים הפרטיים והקולקטיביים".

לעומת ההתאבדות האידיאולוגית השנויה במחלוקת של הקנאים במצדה, התאבדויות על רקע רעיוני בעת החדשה זוכות להערצה, לחיקוי ולהנצחה תרבותית. שלום חנוך חיבר את השיר 'פראג' בהוקרה לסטודנט יאן פאלאך שהצית עצמו ב־1969 בכיכר וצלב בפראג במחאה על פלישת הסובייטים לצ'כוסלובקיה ("אל עיר שבוית החלום/ צל כבד וזר הגיח/ וירח באדום/ את מלכותו טבל בפיח").

.

איור: עובדיה בנישו

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
חקלאים בנחל עוז

יישובי העוטף כבולם זעזועים // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 08/09/2019