fbpx

למה בישראל 2016 אין באמת אופוזיציה // יונתן שם־אור

בצד אחד ממשלת ימין טהורה, ומנגד אופוזיציה שכולה לא ימין. אי אפשר לחשוב על מצב טוב יותר. קל לתקוף, קל לבקר, לחדד הבדלים. בשביל אופוזיציה, זה הדבר הכי קרוב לגן עדן.

0

מקום שני זה אף פעם לא טוב. מישהו אחר לוקח את הזהב, מישהו אחר מושך אליו את המצלמות, את המיקרופונים, את תשומת הלב. מצד שני, מדליית כסף בכל זאת טובה יותר מהארד, ובטח מכל אלה שבכלל לא הגיעו לפודיום. באותו יום של פיכחון והתפכחות, כאשר יצחק הרצוג נשאל איך ההרגשה להפסיד ככה, על הקשקש, בניגוד לכל ההבטחות, שלו ושל המומחים, הוא נראה רענן ונינוח. "ישנתי מצוין", הוא העיד אז על עצמו, "ואין תחושה של אשמה, אלא גאווה על הישג גדול ועל בניית מחנה גדול".

זה נראה לא רע. עדיף, כמובן, לנצח, אבל זו לא הייתה תבוסה. 24 מנדטים. האויב הגדול, יאיר לפיד, הצטמק ל־11. היריב, נתניהו, קיבל 30. לא פער היסטרי. לא השפלה של יוסיין בולט. זה היה ניצחון מיוזע, נואש, שהושג ברגע האחרון, בעזרת אפקטים של סרטי אימה. "הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים".

אולימפיאדה חדשה מתחילה ביום שבו האחרונה מסתיימת. גם מערכת בחירות. סיעות הקואליציה, שמקבלות את מפתחות השלטון פחות מתעסקות בזה, בכל זאת, יש מה לעשות, אבל בשביל האופוזיציה זו זירה פתוחה. כל מה שהיא צריכה לעשות הוא להתכונן לסיבוב הבא. בישראל המרחק בין הסיבובים קטן במיוחד. ברבע המאה האחרונה הלכנו לקלפי תשע פעמים. בכל שנתיים ושליש. קדנציה אחת – אחת בלבד – הסתיימה במועד. הסיכוי לבחירות מוקדמות בישראל הוא 1:9. כמעט ודאי. בטופסי הווינר היו מוציאים את ההימור הזה מהטופס. קל מדי.

הרצוג קיבל לא רק מדליית כסף גדולה, אמיתית. הוא המנהיג הראשון של האופוזיציה בישראל שהתייצב מול מפה ברורה. בפעם הראשונה בעשרות שנות שלטון הליכוד, הגבולות נצבעו בחדות. רק ימין מול רק לא ימין. בהתחלה ניצבה מול ממשלת הימין הטהורה אופוזיציה שבתוכה סוס טרויאני, אביגדור ליברמן. הכדור שחיסל את המחבל הפצוע בחברון עשה מסלול מוזר ומוטרף יותר מזה שהרג את קנדי. איכשהו, הוא ניתז מהגולגולת של הפלסטיני, וקטל גם את בוגי יעלון במחנה הקריה בתל אביב. ליברמן חזר למקום הטבעי. עכשיו, הכל ברור.  בצד אחד ממשלת ימין טהורה, ומנגד אופוזיציה שכולה לא ימין. אי אפשר לחשוב על מצב טוב יותר. קל לתקוף, קל לבקר, קל לחדד הבדלים. בשביל אופוזיציה, זה הדבר הכי קרוב לגן עדן. משום מה, במקום פירות עצי הדעת והחיים, הם זוללים שם אחד את השני. את כאבי הבטן והקבס מקבלים מיליון ושבע מאות אלף מצביעים שבחרו בהם. האופוזיציה בישראל מתה. ותיקי מפא"י טוענים שהיא מעולם לא נולדה.

חייבים לזוז ימינה?

ההבדל בין צייד לניצוד הוא ביכולת ההבנה ההדדית. כדי לצוד, הצייד מוכרח להבין היטב את נפש הניצוד, והטרף מוכרח לא להבין את הצייד. נתניהו, שבנה מהרגע הראשון מלכודת של כמה תיקים פתוחים בממשלה עבור מפלגת העבודה, מכיר את הטרף שלו. ההתבטאויות של הרצוג, כל הזמן, הותירו פתח להצטרפות. גם עכשיו. גם היום. זה אף פעם לא היה "לא" מוחלט. מדובר בצייד־על ובניצוד מהסוג הקל. לא צריך אפילו לבזבז את הפיתיון. הבשר נותר שלם בתוך המלכודת, והטרף נחנק בריר של עצמו מחוץ לכלוב המוות. זו שיטת ציד חדשנית בפוליטיקה, אבל תואמת את ניסיונו הממושך של נתניהו. אתה מחסל אותם בהבטחות שלעולם לא מתקיימות. אתה עושה את זה לאנשים שלך בקואליציה, אתה עושה את זה למנהיגי העולם, אתה עושה את זה לאזרחים שבחרו בך, מה הבעיה להרוג ככה את בוז'י.

הרצוג לא זיהה. בתור טרף, החישובים שלו הגיוניים. במפלגה שלו יחסלו אותו. אם לא עכשיו, אז בטח לפני הבחירות. הם יראו עוד סקר תבוסה, וישלפו, כרגיל, מישהו חדש שיפסיד בשבילם. אבל אם כבר יהיה שר החוץ, ועוד שר חוץ כזה שכמעט־כמעט מביא את השלום, איך יעיפו אותו. וביבי, הוא מנתח לעצמו, באמת צריך אותי בפנים כדי לרסן גם את הבית היהודי וגם את ליברמן. בטח אם הוא מתחיל לזוז בכיוון של בגין ושרון, והולך להתקפל מהגדה.

"כשיש ראש אופוזיציה שלא רוצה להיות אופוזיציה, זה מקרין על כולנו", מחדדת לנו אויבתו של הרצוג, שלי יחימוביץ'. "איך ניאבק? איך אתה יכול להיות אלטרנטיבה אם אתה כל הזמן זוחל לממשלה?".

דווקא יאיר לפיד, שהתכווץ בבחירות האחרונות, ומעולם לא חווה לפני כן את החיים בשממות האופוזיציה, תפס מה צריך לעשות. להישאר בחוץ. סיבוב אחד תחת נתניהו הספיק לו. אף אחד לא חושד בו שיתכחש להבטחה להישאר מחוץ לממשלה הזאת. "אני ארכיב את הממשלה הבאה", הוא מבטיח לנו, "ואם לא, אז את זו שאחריה. אני כאן להרבה זמן".

אין ספק. אבל רבים מבין מיליון ושבע מאות אלף הבוחרים שהצביעו לאופוזיציה לא בטוחים שהם יהיו כאן. העולם שהם רואים, המדינה שהם חווים, שונה מאוד מזו שנראית למעמד השולט.

יש מילים שתופסות, יש שנותרות בארכיון האקדמיה ללשון. יחדה (קואליציה) ונגדה (אופוזיציה) לא נחרתו בכלל בזיכרון. אולי מפני שהקואליציה כאן לא יחד, והאופוזיציה לא באמת נגד. האויבים האמיתיים שלך, בימין ובשמאל, הם אלה שנמצאים במחנה שלך.

הליכוד קיבל 30 מנדטים, רבע מהקולות, אבל זה מצג שווא. למעשה, מדובר במפלגה של 50 וכמה מנדטים. כחלון, ליברמן ובנט היו פעם בליכוד. הסיעות שלהם הן מה שהיו פעם המפלגות הערביות עבור מפא"י. מפלגות לוויין. במצב בריא היו כל השלושה חלק מצמרת מפלגת השלטון, ומתמודדים שם על הבכורה. בגלל ביבי הם נאלצים לעשות את זה מבחוץ. הם מתעבים זה את זה, הם מייחלים לאויבים שלהם את הרע ביותר. הקואליציה אולי הומוגנית מבחינה רעיונית, אבל מפוררת ברמה האישית. אופוזיציה גדולה לא יכולה לייחל למצב טוב יותר.

וזו אופוזיציה ענקית. גם אחרי שליברמן נטש אותה. עדיין סופרים שם 54 ידיים. אופוזיציה כזו יכולה למרר את חיי השלטון, בעיקר כשהוא מפולג כל כך. היא יכולה לרתק למשכן את כל השרים, היא יכולה להביך אותם בוקר וערב, היא יכולה לעשות את המוות. אבל כדי שזה יקרה, היא חייבת לפעול יחד, כגוש אחד.

"תראה", מסביר לפיד, "זו אופוזיציה שמורכבת משלושה חלקים. הרשימה המשותפת, שהיא לא ליברלית, המחנ"צ ומרצ, שהן מפלגות סוציאליסטיות, ואנחנו. ואני לא סוציאליסט".

-לכן אתם לא משתפים פעולה?

"למה לשתף פעולה? אני כאן בשביל ליישם תפיסת עולם".

-לא תבנו גוש משותף?

"לא. אני עם השמאל לא מתאחד. מבחינה רעיונית אני קרוב הרבה יותר לליכוד מאשר לעבודה".

"נכון", הרצוג מתלונן בחזרה, "יאיר אפילו לא מוכן להצטלם איתי".

אימפוטנציית החקיקה

הכנסת אמורה להיות זירת הפעילות הכי חשובה של האופוזיציה. בחרנו במפלגה, שלחנו אנשים לכנסת, תראו תוצרת. והם מראים. אלפי הצעות חוק פרטיות. ערימות. הסיכוי שיתקבלו נמוך מאוד. רק לעתים רחוקות הצעות חוק פרטיות נכנסות לספר החוקים. כדי שזה יקרה, אתה חייב לקבל את אישור הממשלה. עכשיו, למה שהקואליציה תסכים להעביר חוקים של חברי אופוזיציה? הם השתגעו? כשתגיעו לשלטון, תעשו מה שתרצו. בינתיים אנחנו מכתיבים כאן את המשחק.

אבל לפעמים זה עובד. בחוקים לא מהותיים. בשוליים. קצת חוקים חברתיים, קצת ענייני סביבה. פה ושם. יש לזה הרבה סיבות. ניו יורק, לוס אנג'לס, פריז, בין השאר. אם חברי האופוזיציה לא יסכימו להתקזז, אף שר לא יוכל לזוז מהארץ. אף חבר כנסת ממפלגות השלטון לא יגיע לעולם למשלחות לימודים והסברה בריו, במוסקבה, או בכל מקום אחר בעולם שנותנים בו אירוח של חמישה כוכבים. כדי להתקזז, צריך לשלם לאופוזיציה. גם, כמובן, בהכללת אנשים שלהם במשלחות הכנסת לעולם, וגם בקצת אישורי חוק.

אז מקזזים, ומגישים הצעות חוק. באובססיה. בטירוף. בלי הפסקה. מרב מיכאלי היא הפנים היפות של מפלגת העבודה. רצינית. אכפתית. חכמה. היא גם יו"ר הסיעה שלה בכנסת. וגם היא מגישה המון הצעות חוק פרטיות, שרובן הגדול ייקבר בוועדות השרים. למה.

"כי בסוף", מיכאלי מסבירה, "בסוף יש כאן מדינה".

החוקים האלה לא עוברים. הסטטיסטיקה מגלה שרק 5% מכל הצעות החוק הפרטיות מתקבלות, וגם רובן של אלה מגיעות מאנשי הקואליציה. עובדים על ריק. מאמינים שגם אם לא ייצא מזה כלום, לפחות ככה הציבור יכיר את העמדות שלהם. מאמינים כמו החסידים בביאת המשיח. זה לעולם לא קורה. רק רבע מהאוכלוסייה חושב שמפלגות השמאל דואגות לאזרחים יותר מאשר אנשי שלטון הימין (ראו סקר). התקשורת לא מדווחת על ההצעות האינסופיות של מחוקקי האופוזיציה. בשביל מה. ואם כבר קורה הנס, ופעם בארבע שנים מצליחים להעביר איזה חוק פרטי, איש לא זוכר. איש לא מקשר את החוק לפרצוף. אין קרדיט פוליטי. וגם אם משהו מופלא קורה בעקבות אותו חוק, נניח, זה קורה במשמרת של השלטון. הקרדיט הולך לשם.

מיליון ושבע מאות אלף אנשים בוגרים, גברים ונשים, בחרו במפלגות האופוזיציה. מיליון ושבע מאות אלף אנשים בוגרים נורא רצו שהנבחרים שלהם ירכיבו ממשלה, אבל זה לא קרה. הם באופוזיציה. הם בוחנים את הנציגים שלהם, כמו אוהדים של קבוצת כדורגל שהחמיצה את האליפות – ובודקים את ההכנות לסיבוב הבא. הם לא מתעניינים בחוקי זוטא. הם לא מתעמקים בדיוני הוועדות, במאבקי הגבורה של חברי כנסת שוויתרו על כמה שעות שינה במלון בירושלים, שמארח אותם בשלושת ימי העבודה השבועיים של הפרלמנט. הם רוצים לשמוע קול ברור, אחר, שיצייר להם עתיד שונה מההווה העגום. הם רוצים לראות אלטרנטיבה. הם מוכנים לוותר על פרזנטור כריזמטי, אם יש קבוצה לוחמת. לאתלטיקו מדריד אין כוכבים, אין לה מישהו שמתקרב לרונאלדו או למסי, אבל היא מנצחת כל הזמן בגלל רוח הקבוצה.

יצחק הרצוג הוא יו"ר האופוזיציה. זה תואר רשמי, עם סמכויות בחוק. הוא בלופ של הדברים החשובים שקורים, היחידה לאבטחת האישים שומרת עליו. ליאיר לפיד אין תואר רשמי, אבל הוא יושב ראש האלטרנטיבה. ברגע זה הוא נתפס כדמות היחידה באופוזיציה שעשויה להחליף את ביבי. הוא בקושי מגיע לכנסת. הוא מסתובב בעולם, כותב בפייסבוק, מופיע פה ושם בפני קהל ישראלי; ומדי פעם, בתדירות שמשמרת נדירות ומבטיחה תשומת לב מרבית, נעמד לפני מצלמת טלוויזיה. הוא פועל נכון. המפלגה שלו עובדת. סניפים ותיקים תוססים, חדשים נפתחים כל הזמן. הוא באמת האלטרנטיבה. אבל גם זה מקסם שווא. הסקרים מגלים את התמונה.

'מאגר מוחות' בדק בחודש אוגוסט את המנדטים. לפיד מכפיל את עצמו, 21 מנדטים, המחנה הציוני מתרסק לעשרה. מרצ מקבלת עוד מנדט, והמשותפת נשארת עם ה־13 שלה. האופוזיציה ירדה ל־50 מנדטים. ששת המנדטים שאיבדה הלכו ימינה. הנתיב ברור. רוב מצביעי המחנה הציוני נטשו את הרצוג ואת שלי, את ציפי ואת סתיו, את איתן ואת אראל, והלכו ליאיר. לא כולם. חלק נדדו לליכוד, לבית היהודי ולליברמן, שמקבל בסקר הזה עוד שלושה מנדטים. הליכוד, אגב, נחלש קצת. גם בימין לא מתרפקים על ביבי.

לפיד עובד עם אסטרטגים פוליטיים. חלקם מקומיים, חלקם יבוא מאמריקה. הנחת העבודה הראשונה שלו ושלהם בנויה על אמת היסטורית. ההכרעה נקבעת במרכז. שליש מגדירים את עצמם 'ימין', ומולם רק 5% זעירים (בציבור היהודי) מחשיבים את עצמם 'שמאל'. במרכז ובמרכז־ימין נמצאת יותר ממחצית האוכלוסייה של ישראל. אני, אומר לעצמו לפיד, אקח את המרכז הזה. ומכיוון שכל הסקרים מראים שהנטייה בציבור היא קצת ימינה מהמרכז, לשם צריך לכוון. בדיוק לשם. על חוט השערה. למרכז, וטיפה ימינה.

יותר משניים ורבע מיליון מצביעים בחרו במפלגות הימין. ורק מיליון ושבע מאות אלף הצביעו עבור היתר. זה רק חלק אחד של המשוואה. אם מוציאים את הרשימה הערבית המאוחדת, שלא ממצבת את עצמה כשותפה לאיזושהי קואליציה, הפער בין הימין והיתר הוא מיליון מצביעים. כדי להחליף באמת את השלטון, צריך שחצי מיליון מצביעי מפלגות ימין ינהגו באופן שונה. חצי מיליון. אלה שמגדירים את עצמם ימין־מרכז. ההערכה המקובלת היא שהם נמצאים באזור של הימין הרך. כחלון. מצביעי ליכוד שנבהלים מההקצנה. עולים שהתאקלמו וקולטים את הוולגריות והשטחיות של ליברמן. זה קהל היעד של יש עתיד. אותו הם מחפשים.

הביבי החדש

כדי להוכיח שהוא־הוא המרכז הזה, לפיד אוגד יחדיו את המחנה הציוני ואת מרצ ל"מפלגות השמאל", מה לו ולהן. העם, אומרים לו הסקרים, מקבל פריחה רק מהמילה הזאת, שמאל. לכן הוא הולך לכותל עם טלית. לכן האישה שלו מפרישה חלה. ולכן הוא מסתובב בעולם ו'הודף את ניסיונות החרם' על המדינה הציונית הנפלאה, היהודית, שכולנו נורא אוהבים. זה הניתוח. זו האסטרטגיה. אלה הטקטיקות. לא מדברים על הכיבוש כי זה חלק מהלקסיקון של הבוגדים. עפר שלח, פעם דובר בולט של השמאל, שותק. גם הוא יודע. באמירות שמאלניות מרחיקים את המרכז. כשנגיע לשלטון, נעשה מה שצריך. כמו שרבין חתם על אוסלו. כמו שברק הוציא אותנו מלבנון. כמו שאריק ניתק אותנו מעזה. נדבר ימין כדי להגיע למעלה, ואחר כך, אינשאללה, נציל את ישראל ונקים את פלסטין.

נשמע טוב. הסקרים תומכים. אבל התוצאה מתעתעת. אנשי הימין המתון, אנשי המרכז־ימין, לא עוברים אל לפיד. כולם נותרים בליכוד, אצל כחלון, ליברמן ובנט. הדבר היחידי שקורה לו עכשיו הוא איסוף האבנים שאיבד בסיבוב הקודם, בבחירות, כאשר מפלגת העבודה צירפה את ציפי לבני, והמריאה ל־24. כמעט כל התוספת שקיבלה פתאום (הסקרים עד אותו רגע ניבאו לה כ־13 מנדטים) נלקחה מיש עתיד. עכשיו המטבעות שוב עוברות מכיס לכיס, באותו זוג מכנסיים מרופט וקרוע של האופוזיציה.

לפיד לא טיפש. עפר שלח הוא אדם נבון. גם יעקב פרי הוא לא ילד קטן. הם יודעים לנתח סקרים. הם רואים שיש עתיד גדלה, הם רואים שהעבודה מתרסקת, והם מזהים היטב שמחנה הלא־ימין מאבד גובה. הם רואים שהמרכז־ימין לא מגיע. זה לא משנה להם. אסטרטגיית העל שלהם בנויה על אדנים אחרים לגמרי. לפיד הוא הביבי החדש. עוד מעט, עוד חקירה, עוד מערכת בחירות, עוד שנה־שנתיים על הלוח שיעבירו את נתניהו אל בני ה־70 פלוס, תגיע השעה של יאיר. מי יכול להתחרות בדמות הכי ייצוגית במערכת? מדבר יפה כמו ביבי, נראה טוב לפחות כמו ביבי, ציוני כמו ביבי. אם לא עכשיו, אז בשנה הבאה. בעוד ארבע שנים. זה יגיע. יש לנו ביבי חדש בשבילכם.

הנחת יסוד מוטעית

הימין שולט. רק הימין. כל הימין. בישראל המונחים ברורים לגמרי. ימין זה פטריוטים, אוהבי הארץ, מוקירי המורשת היהודית ומתעבי ערבים. השמאל, כך מקובל לחשוב, זה בדיוק ההפך. בשמאל שונאים את הדגל, את המדינה, ואוהבים את הפלסטינים. וחוץ מזה, השמאל זה אליטה. עשירים, מחוברים, אשכנזים. מערכת הדימויים הזו היא תוצאה של שטיפת מוח. השוטף הוא ביבי. מי השטיפה המזוהמים הם המיית הטוקבקים.

כמעט כל האופוזיציה מקבלת את האבחנה הזאת ומפנימה אותה – יש עתיד ומרבית חברי מפלגת העבודה. רק מעטים שם לא מגיבים לתעמולת הימין. גם הרצוג מגדיר את מפלגת העבודה כמרכז. גם הוא בטוח שהנטישה אל לפיד באה בגלל השמאלנות של שלי יחימוביץ'. אבל גם היא לא מדברת על הכיבוש. ישראל, בטוחים גם בימין וגם בשמאל, מצביעה בגלל הזהות השבטית. והשבטים הגדולים, המזרחים, הרוסים, הדתיים, הם ממש לא שמאל. אין מה לעשות, אומרים שם, זה המצב. זו הדמוגרפיה. אלה המספרים. מי שרוצה להגיע לשלטון חייב לדבר אליהם, איתם, בשפה שלהם.

זו טעות טרגית. היא השתרשה מפני שהיא נראית כל כך ברורה, כל כך מובנת, כמו השמש בשמיים, שזורחת במדבר ושוקעת בים. אבל השמש לא נעה מעלינו, ואין כאן באמת שבטים. העובדות מוכיחות מה שהשכל הכאילו ישר מתעקש לא לתפוס. גרעיני הברזל השבטיים, המפלגתיים, קטנים מאוד. האנשים שאומרים 'נולדתי ליכוד וככה אמות' או 'אני מפלגת העבודה ולא משנה מה' לא מרכיבים, יחד, מפלגת אופוזיציה בינונית. האמת הזאת התגלתה הרבה פעמים, בכמה מערכות בחירות. גודל הליבה נראה בשעות השפל. הליכוד כבר ירד, ולא כל כך מזמן (2006), ל־12 מנדטים. העבודה כבר ספגה 13. ש"ס נותרה עכשיו עם שישה. גם ליברמן של הרוסים נפל לשישה. אפילו המפד"ל המורחבת לא שווה יותר משמונה מנדטים. עובדה. אלה הליבות. יחד עם הערבים והחרדים נספרים כאן פחות מ־60 מנדטים. העם פנוי להובלה.

המצב האמיתי של אזרחי המדינה מעולם לא היה גרוע כל כך. מחציתם משתכרים פחות מ־6,500 שקל בחודש. חצי מהמשפחות בישראל חיות מתחת למגפי ההוצאה לפועל, שהורסת להם את החיים. הם לא אשמים. חצי עם לא יכול להיות אשם. הם, ברובם הגדול, שכירים, עצמאים זעירים, עובדי קבלן שפוטרו, ופתאום כבר לא יכולים להחזיר את האובר לבנק, את הכסף לחברת הסלולר. הדוחק בשדה התעופה מתעתע. רוב אזרחי המדינה לא יוצאים מפה. גם רובם של אלה שבכל זאת מארגנים לעצמם חופשה זולה של כמה ימים בסביבה הקרובה, עושים את זה בעזרת הלוואה שמשולמת אחר כך, במשך כל השנה, אם לא מפטרים אותם בינתיים ולוקחים מהם את משכורת העוני.

לימודי החינם עולים הון, תשאלו כל הורה, וההשכלה הגבוהה, מי שכבר מגיע אליה, היא השקעת ענק שאולי לעולם לא תוחזר. כשמסיימים את האוניברסיטה, אין מה לעשות עם התואר. אם משיגים עבודה, היא בשכר מינימום. גם לעורכי דין, גם לרופאים. האופק התעסוקתי שחור. רואים את זה במסדרונות. אנשים שעובדים שם עשר שנים ויותר מרוויחים בערך כמו החדשים. השכר בארץ קפוא כבר 15 שנים, שבהן הוכפלה עלות החיים. מהצד המרוח של הפרוסה, הרווחים של החברות הגדולות דווקא הוכפלו כאן בתקופה הזאת. התמ"ג, התוצר המקומי הגולמי עלה מאוד, אבל הרווחים לא חלחלו מטה. הם נותרו בידיים של שכבה דקיקה מאוד, במרומי הפנטהאוזים של האלפיון העליון. העושר של המעטים נוצר על חשבון העמקת העוני של כל השאר. אלה העובדות. זה שלטון הימין. זו תוצאת הגישה הניאו־קפיטליסטסית. זו ישראל. במקום שכר הוגן, במקום אופק לעתיד, האנשים רצים בכל הכוח בתוך גלגל של אוגר, וצורחים מחדווה נואשת. העיקר שדפקנו אתכם, סמולנים. תאכלו את הלב.

תעמולה מול מציאות

הימין הכלכלי נכשל. לא צריך פרופסרים כדי להבין תלוש משכורת. לא צריך סוציולוגים כדי לחוש את מד האופטימיות הצולל. לא צריך פסיכולוג חברתי כדי לראות ולשמוע את המשטמה ההדדית שהחליפה כאן את האוויר הפתוח.

שבע שנים רצופות שולט כאן הליכוד. ארבע שנים שהבית היהודי, נציגי המחנה המעשי של אידאולגיית הסיפוח, יושב בממשלה. ובאמת, נתניהו ייזכר כבונה הגדול. בזמן שלו קמה העיר הכי מדהימה בגדה. התחילו לבנות אותה ב־2009, והיום כבר גרים 15 אלף איש ברוואבי. עד סוף השנה הבאה יהיו בה 40 אלף. העיר הפלסטינית החדשה הראשונה.

בצד היהודי לא קורה כלום. היישוב האחרון בשטחים עלה על הקרקע לפני כמעט 20 שנה. סנסיה, בדרום הר חברון. 250 איש. אפילו מאחזים חדשים כבר לא מקימים. מאז שטליה ששון חיברה את הדו"ח שלה, לפני עשור, שום צריף לא הוקם בשום מקום. בונים קצת הרחבות ביישובים הקיימים, אבל גם כאן, עיקר המאסה הוא בערים החרדיות הגדולות. ביתר עילית, מודיעין עילית. עמנואל. כאן גם מצוי הגידול המשמעותי היחידי של האוכלוסייה, לכל משפחה יותר משישה ילדים בממוצע. אבל רוב התושבים האלה מוכנים, ואולי אפילו רוצים, לגור תחת שלטון לא ציוני. באריאל החילונית יש אין ספור דירות למכירה ולהשכרה. הרשת מפוצצת בהצעות. הרבה יותר זול מאשר בארץ. הימין לא בונה יישובים. הימין לא מזיז אנשים לשטחים. הימין לא מספח. הימין, ששולט בלי שום הפרעה, לא מעז ליישם את המדיניות שלו. לא מעז, ולא יכול. גם במישור המדיני, האידיאולוגיה של הימין קורסת.

הימין נכשל בכלכלה, הימין נכשל במדיניות. נותרה לו רק זירה אחת, התודעה הקולקטיבית, ושם, בעולם המדומיין, הלא אמיתי, הוא משתולל ומנצח. זו הסיבה שכל מצביעי הימין בטוחים כי מי שאחראי לכישלונות האלה הם השמאלנים, הבוגדים, התקשורת, בית המשפט העליון, האמנים. אפילו הגנרלים. אם לא הם, הימין היה באמת שולט כאן. הצל, שנכנס לליכוד, מרכז דף פייסבוק של רבע מיליון עוקבים. הם אוהבים את המסרים הברורים שלו. הטרור זה צינון, הוא כותב, אבל השמאל זה איידס.

יש משהו משותף למשטרים אידיאולוגיים שואפי מונופול מחשבתי. הם תמיד בנויים על השכבות החלשות והנמוכות ביותר בחברה. הם תמיד משתמשים בהסתה נגד האליטות. גם כשהם בשלטון, הם תמיד האופוזיציה הצודקת, הדפוקה, שכל הזמן מבוזה ומאוימת. תכף אלה שלקחנו מהם את הכוח יעשו לנו תרגיל ויעיפו אותנו. הם מקושרים. הם חזקים. הם בוגדים בהווייתם. במערכת הדימויים של סרטי הקולנוע שנוצרו אחרי מלחמת העולם השנייה, הנאצים הם מפלצות שוחרות רע. כך המערב חווה אותם. אבל התעמולה הפנימית ששטפה להם את המוח ציירה להם תמונה אחרת לגמרי. עם טהור, צודק, מוסרי, קטן בהרבה מאויביו, שכל העולם מתנכל לו. עם תרבותי שהאויבים שלו, קומוניסטים ויהודים, שזה בעצם אותו דבר, לוקחים ממנו גם את המורשת, גם את הכסף, גם את הכבוד.

 

סטלין, שהרס את ברית המועצות, שימר את השלטון בעזרת מסעות טיהורים שחיסלו מיליונים. המונח הרגיל לאויבים היה קונטר־רבולוציונים. אנטי־מהפכניים. אנחנו, הקומוניסטים, זו המהפכה הצודקת, הטהורה, משחררת האדם, אבל האויבים לא מוותרים. הם כל הזמן חותרים כדי להרוס אותנו, והם הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לכם. הם אליטה רדומה. אם לא ניזהר, הם יצליחו. סטליניסטים זקנים שראו איך ברית המועצות מתפרקת סיננו בין השיניים: אמרנו לכם.

ככל שהמצב האובייקטיבי גרוע יותר, התעמולה תמיד נעשית חזקה יותר, היסטרית יותר. ככל שהשלטון כושל ביישום ההבטחות שלו, האצבע המאשימה מתכנסת לכף היד, והופכת לאגרוף שהולם באויבים האמיתיים, הבוגדים מבית. ג'ורג' אורוול, ב־'1984' שלו, מתאר היטב את הטכניקה. בכל יום, כולם, בכל מקום עבודה, צריכים להתכנס ולראות על מסכי הטלסקרין העצומים את זוועות האויבים מבית, שמתוודים על הפשעים שלהם. אלה היו שתי דקות השנאה. היום אין שום צורך באמצעי כזה, מנת השנאה היומית מופצת באמצעות כלי התקשורת החופשיים, המסחריים, שנתניהו משום מה כל כך שונא. הצעות חוק של חברי הקואליציה. נאמנות. דגל. הרחבת השבת. העצמת היהדות. ענישת הבוגדים. 15V. עמותות השמאל. זה עובד. בדפי הפייסבוק האינסופיים של אנשי ימין, ממש כמו בטורי הדעה ובכותרות ב'ישראל היום', ובתוכניות המלל שמדלגות מערוץ 20 אל כל השאר. כל הרע מגיע מהשמאל. רק בגללם לא מיישבים את הגדה. רק בגללם לא שומרים על הכבוד הלאומי. רק בגללם סוחבים למשפט גיבור לאומי כמו אלאור אזריה.

צ'כוב? טפו

הניצחון של הימין בישראל מדהים. ספירת הפתקים בקלפיות היא רק עניין טכני. הניצחון הגדול הוא בהשתלטות מוחלטת על השיח. באותו רגע שבו מישהו מהאופוזיציה מטיח בתוקף ש"אני לא פחות פטריוט ממך" – הקרב הוכרע. האופוזיציה אימצה את נקודת המבט של השלטון.

רוב האנשים באופוזיציה משוכנעים כי הדרך לשלטון מחייבת לנהוג כבוד במסורת היהודית. לברוח מכל דימוי שעלול להחשיד באיזושהי אמפתיה לאויב הערבי. להתחנף למזרחיות החדשה, על כל האלמנטים המזויפים שבה. לשים במכונית שירים של עומר אדם, ולפתוח את החלונות. שכולם ישמעו. גם אנחנו לא קוראים את הצ'כוב הזה. גם אנחנו אספסוף. אנחנו לא שמאל, הם צווחים בכל הזדמנות, אנחנו לא שמאל. גם הרצוג מדבר ככה, לא רק לפיד. חבל שכל מגלי המסורת החדשים האלה לא טורחים לפתוח דף גמרא. אולי הם היו נתקלים שם במשפט: כל אשר הוא כמו ביצה – ביצה טובה הימנו. למה לקחת חיקוי אם יש לך המקור. למה להצביע ל"כמו ליכוד" אם יש לנו ביבי.

התוצאה מוטחת על פרצופי האופוזיציה בכל סקר. בכל מערכת בחירות. עוגת חגיגת הניצחון הנחלם נמרחת להם על הפרצוף. הטקס לא משתנה. מנגבים את הפנים, ומחליטים. לא התחנפנו מספיק. לא הלכנו מספיק לימין. לא הקשבנו לעם. התנשאנו. הם מעלים הילוך, ואז מגיע הסקר הבא. עוד נפילה. עוד התרסקות.

כל אחד כבר נחשף לאבחנה כי מי שעושה שוב ושוב אותה טעות הוא או דביל מוחלט או מטורף. למעשה, יש עוד הסברים לסוג כזה של פעילות. אחד מהם הוא הייאוש. בכסות אחרת קוראים לזה ריאליזם. פרגמטיות. ראייה נכוחה של המציאות. כשאתה לא מאמין כי יש ברשותך איזהשהו אמצעי שייחלץ אותך מהמצב, אתה מתחיל לפתח מערך תודעתי של מפסידן. אני לא אנצח, לעולם לא, אז לפחות ננצל את המרב. גם סתם חבר כנסת זה סוג של נחמה. כמה כבר כאלה יש במדינה, חוץ ממני. יש יותר זוכי לוטו מאשר ח"כים. והמשכורת, 42 אלף, שמה אותי בעשירון העליון. אין אדם בארץ שלא ייפגש איתי. כותבים עליי. מעלים אותי לשידור. אני יותר מרוב האחרים. הרבה יותר.

אז מציעים הצעות חוק. בלי סוף. הן לעולם לא יתקבלו, בקושי יכתבו עליהן, אבל יש תחושה של עשייה. מפעילים עוזרים. תחקירנים. מרימים טלפונים. נפגשים. מגיבים. מפציצים את התקשורת במסרים. ועדת השימוע על מתווה הגז שאיתן כבל הרים במתכונת של ועדת חקירה בסנאט הייתה אקט חד־פעמי, שהתאפשר מפני שהחוק הותיר, במקרה הספציפי הזה, אפשרות של שימוע פרלמנטרי. זה לא יחזור. בינתיים, אפשר לצאת לחופש, ממילא מתקזזים כל הזמן, ליילל על ביבי הנורא, לפגוש אותו בחשאי או להתחפש לזה שהכי דומה לו.

אין מה למכור

המניה של אפל תמיד עולה לפני השקה של מכשיר חדש. ליד החנויות אנשים עם שקי שינה מעבירים את הלילה כדי להיות הראשונים שייהנו. ביום המחרת, אחרי שהמכשיר נחשף, המניה יורדת. תמיד. זה קורה לכולם, לא רק לאפל. בעולם הבורסה מכירים היטב את התופעה. החלום תמיד שווה יותר מהמציאות. התקווה עוד לא נעכרת ממי היומיום האפורים.

אופוזיציה היא החלום הפוליטי. זה התפקיד האמיתי שלה. שם, לא רחוק, מעבר לפינת השנים הקרובות, מאחורי הקלפי, מחכה לנו עתיד אחר. טוב יותר. מלהיב. ממשלה שתעשה דברים מופלאים. זה מה שאופוזיציה הייתה אמורה להיות. זה לא קורה, מפני שהאופוזיציה בישראל מפולגת בתוכה, בגלל שסע רעיוני: מתי הוא הזמן הנכון לחבור לימין. לפיד בטוח שבבחירות הבאות ישיג די כוח כדי שהוא יעמוד בראש ממשלה עם הליכוד וחלק מהדתיים, הרי הוא לא סובל את כל השמאלנים האלה. הרצוג רוצה להצטרף לימין כבר עכשיו. האופוזיציה בישראל, חוץ ממרצ, הרשימה המשותפת, ואולי בודדים במפלגת העבודה – מניחה כי כל ממשלה בעידן הנראה לעין תזדקק לכמה ממפלגות הימין. המחר שהן מציעות, החלום שהן מגישות לציבור, האייפון 7 שלהן, הוא חיבור חלקים משומשים של מכשירים ישנים ומקולקלים. למה שמישהו יקנה את זה. לפחות הליכוד נותן לי משהו. אם קבוצת הכדורגל שלי מנצחת, שום דבר ממשי לא משתנה בחיים שלי, אבל כאב הלב שלך עושה לי ממש טוב בלב.

גם החלום הכי גדול של לפיד, זה שבו ביבי יוצא בכלל מהמשחק בגלל הגשת כתב אישום, ואז מי יעמוד מולו, הוא הזיה. מה, ישראל כ"ץ ינצח את לפיד? התשובה היא לא. אבל ברגע זה נמצאים שני אנשים מחוץ למערכת, שייכנסו לשם ביום שביבי ילך. גם בוגי יעלון וגם גדעון סער מעולם לא הכריזו על עזיבת הליכוד. אם גדעון סער יחליף את ביבי, זה הסוף של יש עתיד.

בכל קונסטלציה שמחשבים עכשיו בחוגי האופוזיציה, ממשלת ימין תמשיך להוביל כאן גם בשנים הקרובות. הפערים יגדלו. השכר לא יעלה. ההסתה תימשך. ההתחנפות לאספסוף תגבר. הסולידריות תתפורר. ביבי גומר את החלשים, מחסל את מעמד הביניים, מאייד את הסיכוי לשלום, ומגרש מכאן את שאריות הנורמליות. השטחים לא יסופחו. גם לא שטח c, שהפך להיות היעד המוצהר של הימין הפרגמטי. העתיד שלנו הוא העבר.

קואליציית הימין כהזדמנות לשמאל

רוב אזרחי ישראל, גם אלה שבימין, יודעים שהמצב גרוע. הם ממלאים את כל העשירונים התחתונים, אבל הם לא יסטו מההצבעה שלהם בבחירות הקרובות. האסטרטגים של המפלגות – שם מפוצץ ליחצנים שלא באמת מבינים מאיזה צד בגוף האוכל נכנס ומאיזה צד הוא יוצא – מלהגים על השבטיות. קובעים כי תפיסת הזהות הפרטית מכתיבה לך את הפתק. זה נכון רק אם מפנימים את ההסתה המכוונת של ביבי ושל רגב. אבל זו רק הסתה. רק תעמולת בלהות. החלוקה האמיתית היא בין העשירונים. בין המעטים מאוד שיש להם הרבה, ובין הרוב שאין לו כסף, אין לו דירה משלו – גם אם רכש, היא שייכת למעשה לבנק – ואין לו עתיד. זה לא עדתי. צריך רק לראות את המוני המשכילים ממוצא מזרחי שתקפו את דו"ח ביטון, כמה הם נעלבו מדחיקתם אל הוויית האספסוף, וכמה הם מתנגדים להוצאתם השרירותית, הפוליטית והמניפולטיבית, מעולם השיח והמחשבה של המערב הנאור.

אז למה,לעזאזל, הם מצביעים לימין? למה הם לא תופסים שהשמאל נלחם עבורם? 'שבטיות' היא הסבר שאפשר לתפוס. גם אם הוא שקרי. התשובה מצויה במקום אחר. בני אדם סולדים משינוי. המוכר עדיף על הלא נודע. אנשים לא רוצים שינוי, אבל הם משוועים להצלה. לתרופה שתציל. לפרס הלוטו שיושיע. לירושה מהדוד שתגאל. לרעידת האדמה שתהרוס את חומות הכלא ותשחרר אותם לחופשי. הישראלים חולים מדאגה, כלואים בעוני, לכודים בייאוש. הם היו שמחים לישועה.

כל אחד יודע לספור. אין באופוזיציה שום מפלגה שמדגדגת את הימין. לא לבד. בנפרד, כולם רואים את אלה שמדברים נגד הימין, ותמיד מצטרפים לממשלה שלו. פעם העבודה עושה את זה, פעם יאיר לפיד. זה סידור עבודה, לא אלטרנטיבה. זו לא ישועה.

הקואליציה החד־ממדית, שסוף־סוף נוצרה בישראל, היא הזדמנות הזהב של הפוליטיקה. רגע של חסד. מחדלי שלטון הם מתנה שקשה לחלום על טובה ממנה. הם ואנחנו. אלה מול אלה. חופש מול כלא. חדווה מול דיכאון. צחוק מול זעם קדוש. כדי לבנות את התחושה הזאת, מוכרחים להראות עוצמה. בפוליטיקה, העוצמה נמדדת במספרים. בפוליטיקה, רק הגודל קובע.

אפילו בלי הרשימה המשותפת. העבודה, יש עתיד, מרצ. הן גוף של כמעט 40 מנדטים. גדול בהרבה מהליכוד. יש באופוזיציה כאלה שבטוחים כי הליכה בנפרד משתלמת יותר. כי איחוד מפחית את מספר המנדטים שכל מפלגה מקבלת בנפרד. לפעמים זה נכון, אבל כאשר שרון הקים את הליכוד ב־1973 הם קיבלו 39 מנדטים, עלייה של 13 לעומת הכנסת שקדמה לה. במהפך, שהגיע בבחירות הבאות, הם נזקקו רק לעוד ארבעה מנדטים כדי לנצח ולהחליף את שלטון המערך.

המתכון: איחוד. הסיכוי: אפסי

הקואליציה מסוככסת ומסכסכת. באופוזיציה מייחלים לאיזה מנהיג פלאי, מישהו חדש־ישן שיוכל לעמוד מול ביבי. פרסונה. אולי גבי אשכנזי, הם חולמים שם. אולי שוב אהוד ברק. אלה הבלים. הזיות  בהקיץ. לא אנשים מנצחים כאן, אלא רוח. חצי מיליון בני אדם יצאו כאן לפני חמש שנים לרחובות בלי שום מנהיג. תנו להם רוח, והם שם.

לו היה קם מול קואליציית ההבל הזו גוף אחד, גדול, הוא היה מחולל הרוח. מול הפלגנות, איחוד. מול היריבות האישית, גישה ממלכתית. מול מאבקי אגו, טובת הכלל. מפלגה חדשה. ענקית, עם הרבה דעות, הרבה גוונים, אבל המשותף שם גדול בהרבה מכל המחלוקות. אתם אומרים שביבי הוא אסון, שהימין הורג אותנו, אז איך אתם לא עושים יד אחת נגדו. מפלגות אופל כבר הגיעו לשלטון מפני שהיריבים שלהם לא הצליחו להתאחד, ואחרי כן הם הושמדו. ממש. לו היה קם כאן גוף מאוחד, גדול כמעט כמו השלטון המפורד, הסקרים היו מתהפכים בלילה אחד. גוף שמבטיח חופש מלפיתת קנאי הדת, סולידריות, דאגה לעובדים, חתירה לשלום שפוי. חינוך חינם. שכר שלא יפיל את העובדים אל אזורי העוני. דירות לכולם. לא תהליך. מחר בבוקר. שמיטת חובות כללית. למה רק הטייקונים מקבלים מחיקה. למה רק אינטל משוחררת ממס. פעם אחת נשחרר חצי מדינה. פותחים דף חדש. השמש חוזרת.

זה לא יספיק. כדי להציב אלטרנטיבה, חייבים לצייר את החלום. המצגת העיקרית נערכת בכנסת. כולם צריכים להיות במליאה. תמיד. כל הזמן. מול שממת ספסלי הקואליציה, 54 חברי כנסת, אחד לא חסר. אף פעם. תמונה אחת שווה חצי מיליון קולות. אין יותר הצעות חוק פרטיות. לא משתפים פעולה עם שלטון האימים הזה. רק מנסים לטרפד. שוב, ושוב, ושוב. לא מתקזזים. בכלל. אם מישהו בקואליציה חולה, שיהיה בריא, אבל אנחנו מצביעים עם כל הידיים שלנו. על נסיעות לחו"ל בכלל אין מה לדבר. תשכחו מזה.

ומדברים. מטיחים בימין את חדלונו. למה אתם לא מספחים. למה אתם לא מיישבים את ארץ ישראל. איפה הדירות שהבטחתם. איפה הכסף שגנבתם. שוב, ושוב, ושוב. מפסיקים להתחנף לאספסוף. בלי עמישראל, בלי בעזרת השם, בלי הצגות בכותל.

תארו לעצמכם שמחר יוצאת הכרזת איחוד כזאת. תארו לכם שמתלווה אליה הודעה על פריימריז פתוחים לרשימה החדשה, שבנויה ממפלגות האופוזיציה ומעוד הרבה גופים. בחירות גם לנציגים לכנסת וגם לתפקיד המוביל. סדר היום היה משתנה. התקשורת הייתה עוסקת בזה בוקר וערב. רק בזה. מהדורה אחרי מהדורה. הקואליציה הייתה מתפוררת. בבחירות הקרובות, בעוד כמה חודשים, מפלגת העם החדשה הייתה לוקחת לידיים שלה את ההגה.

זה לא יקרה. הימין אולי חוטא, אבל האופוזיציה שלנו פושעת.

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook