fbpx

למה בישראל 2016 אין באמת אופוזיציה // יונתן שם־אור

0

מקום שני זה אף פעם לא טוב. מישהו אחר לוקח את הזהב, מישהו אחר מושך אליו את המצלמות, את המיקרופונים, את תשומת הלב. מצד שני, מדליית כסף בכל זאת טובה יותר מהארד, ובטח מכל אלה שבכלל לא הגיעו לפודיום. באותו יום של פיכחון והתפכחות, כאשר יצחק הרצוג נשאל איך ההרגשה להפסיד ככה, על הקשקש, בניגוד לכל ההבטחות, שלו ושל המומחים, הוא נראה רענן ונינוח. "ישנתי מצוין", הוא העיד אז על עצמו, "ואין תחושה של אשמה, אלא גאווה על הישג גדול ועל בניית מחנה גדול".

זה נראה לא רע. עדיף, כמובן, לנצח, אבל זו לא הייתה תבוסה. 24 מנדטים. האויב הגדול, יאיר לפיד, הצטמק ל־11. היריב, נתניהו, קיבל 30. לא פער היסטרי. לא השפלה של יוסיין בולט. זה היה ניצחון מיוזע, נואש, שהושג ברגע האחרון, בעזרת אפקטים של סרטי אימה. "הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים".

אולימפיאדה חדשה מתחילה ביום שבו האחרונה מסתיימת. גם מערכת בחירות. סיעות הקואליציה, שמקבלות את מפתחות השלטון פחות מתעסקות בזה, בכל זאת, יש מה לעשות, אבל בשביל האופוזיציה זו זירה פתוחה. כל מה שהיא צריכה לעשות הוא להתכונן לסיבוב הבא. בישראל המרחק בין הסיבובים קטן במיוחד. ברבע המאה האחרונה הלכנו לקלפי תשע פעמים. בכל שנתיים ושליש. קדנציה אחת – אחת בלבד – הסתיימה במועד. הסיכוי לבחירות מוקדמות בישראל הוא 1:9. כמעט ודאי. בטופסי הווינר היו מוציאים את ההימור הזה מהטופס. קל מדי.

הרצוג קיבל לא רק מדליית כסף גדולה, אמיתית. הוא המנהיג הראשון של האופוזיציה בישראל שהתייצב מול מפה ברורה. בפעם הראשונה בעשרות שנות שלטון הליכוד, הגבולות נצבעו בחדות. רק ימין מול רק לא ימין. בהתחלה ניצבה מול ממשלת הימין הטהורה אופוזיציה שבתוכה סוס טרויאני, אביגדור ליברמן. הכדור שחיסל את המחבל הפצוע בחברון עשה מסלול מוזר ומוטרף יותר מזה שהרג את קנדי. איכשהו, הוא ניתז מהגולגולת של הפלסטיני, וקטל גם את בוגי יעלון במחנה הקריה בתל אביב. ליברמן חזר למקום הטבעי. עכשיו, הכל ברור.  בצד אחד ממשלת ימין טהורה, ומנגד אופוזיציה שכולה לא ימין. אי אפשר לחשוב על מצב טוב יותר. קל לתקוף, קל לבקר, קל לחדד הבדלים. בשביל אופוזיציה, זה הדבר הכי קרוב לגן עדן. משום מה, במקום פירות עצי הדעת והחיים, הם זוללים שם אחד את השני. את כאבי הבטן והקבס מקבלים מיליון ושבע מאות אלף מצביעים שבחרו בהם. האופוזיציה בישראל מתה. ותיקי מפא"י טוענים שהיא מעולם לא נולדה.

.

חייבים לזוז ימינה?

ההבדל בין צייד לניצוד הוא ביכולת ההבנה ההדדית. כדי לצוד, הצייד מוכרח להבין היטב את נפש הניצוד, והטרף מוכרח לא להבין את הצייד. נתניהו, שבנה מהרגע הראשון מלכודת של כמה תיקים פתוחים בממשלה עבור מפלגת העבודה, מכיר את הטרף שלו. ההתבטאויות של הרצוג, כל הזמן, הותירו פתח להצטרפות. גם עכשיו. גם היום. זה אף פעם לא היה "לא" מוחלט. מדובר בצייד־על ובניצוד מהסוג הקל. לא צריך אפילו לבזבז את הפיתיון. הבשר נותר שלם בתוך המלכודת, והטרף נחנק בריר של עצמו מחוץ לכלוב המוות. זו שיטת ציד חדשנית בפוליטיקה, אבל תואמת את ניסיונו הממושך של נתניהו. אתה מחסל אותם בהבטחות שלעולם לא מתקיימות. אתה עושה את זה לאנשים שלך בקואליציה, אתה עושה את זה למנהיגי העולם, אתה עושה את זה לאזרחים שבחרו בך, מה הבעיה להרוג ככה את בוז'י.

הרצוג לא זיהה. בתור טרף, החישובים שלו הגיוניים. במפלגה שלו יחסלו אותו. אם לא עכשיו, אז בטח לפני הבחירות. הם יראו עוד סקר תבוסה, וישלפו, כרגיל, מישהו חדש שיפסיד בשבילם. אבל אם כבר יהיה שר החוץ, ועוד שר חוץ כזה שכמעט־כמעט מביא את השלום, איך יעיפו אותו. וביבי, הוא מנתח לעצמו, באמת צריך אותי בפנים כדי לרסן גם את הבית היהודי וגם את ליברמן. בטח אם הוא מתחיל לזוז בכיוון של בגין ושרון, והולך להתקפל מהגדה.

"כשיש ראש אופוזיציה שלא רוצה להיות אופוזיציה, זה מקרין על כולנו", מחדדת לנו אויבתו של הרצוג, שלי יחימוביץ'. "איך ניאבק? איך אתה יכול להיות אלטרנטיבה אם אתה כל הזמן זוחל לממשלה?".

דווקא יאיר לפיד, שהתכווץ בבחירות האחרונות, ומעולם לא חווה לפני כן את החיים בשממות האופוזיציה, תפס מה צריך לעשות. להישאר בחוץ. סיבוב אחד תחת נתניהו הספיק לו. אף אחד לא חושד בו שיתכחש להבטחה להישאר מחוץ לממשלה הזאת. "אני ארכיב את הממשלה הבאה", הוא מבטיח לנו, "ואם לא, אז את זו שאחריה. אני כאן להרבה זמן".

אין ספק. אבל רבים מבין מיליון ושבע מאות אלף הבוחרים שהצביעו לאופוזיציה לא בטוחים שהם יהיו כאן. העולם שהם רואים, המדינה שהם חווים, שונה מאוד מזו שנראית למעמד השולט.

*****

יש מילים שתופסות, יש שנותרות בארכיון האקדמיה ללשון. יחדה (קואליציה) ונגדה (אופוזיציה) לא נחרתו בכלל בזיכרון. אולי מפני שהקואליציה כאן לא יחד, והאופוזיציה לא באמת נגד. האויבים האמיתיים שלך, בימין ובשמאל, הם אלה שנמצאים במחנה שלך.

הליכוד קיבל 30 מנדטים, רבע מהקולות, אבל זה מצג שווא. למעשה, מדובר במפלגה של 50 וכמה מנדטים. כחלון, ליברמן ובנט היו פעם בליכוד. הסיעות שלהם הן מה שהיו פעם המפלגות הערביות עבור מפא"י. מפלגות לוויין. במצב בריא היו כל השלושה חלק מצמרת מפלגת השלטון, ומתמודדים שם על הבכורה. בגלל ביבי הם נאלצים לעשות את זה מבחוץ. הם מתעבים זה את זה, הם מייחלים לאויבים שלהם את הרע ביותר. הקואליציה אולי הומוגנית מבחינה רעיונית, אבל מפוררת ברמה האישית. אופוזיציה גדולה לא יכולה לייחל למצב טוב יותר.

וזו אופוזיציה ענקית. גם אחרי שליברמן נטש אותה. עדיין סופרים שם 54 ידיים. אופוזיציה כזו יכולה למרר את חיי השלטון, בעיקר כשהוא מפולג כל כך. היא יכולה לרתק למשכן את כל השרים, היא יכולה להביך אותם בוקר וערב, היא יכולה לעשות את המוות. אבל כדי שזה יקרה, היא חייבת לפעול יחד, כגוש אחד.

"תראה", מסביר לפיד, "זו אופוזיציה שמורכבת משלושה חלקים. הרשימה המשותפת, שהיא לא ליברלית, המחנ"צ ומרצ, שהן מפלגות סוציאליסטיות, ואנחנו. ואני לא סוציאליסט".

-לכן אתם לא משתפים פעולה?

"למה לשתף פעולה? אני כאן בשביל ליישם תפיסת עולם".

-לא תבנו גוש משותף?

"לא. אני עם השמאל לא מתאחד. מבחינה רעיונית אני קרוב הרבה יותר לליכוד מאשר לעבודה".

"נכון", הרצוג מתלונן בחזרה, "יאיר אפילו לא מוכן להצטלם איתי".

.

אימפוטנציית החקיקה

הכנסת אמורה להיות זירת הפעילות הכי חשובה של האופוזיציה. בחרנו במפלגה, שלחנו אנשים לכנסת, תראו תוצרת. והם מראים. אלפי הצעות חוק פרטיות. ערימות. הסיכוי שיתקבלו נמוך מאוד. רק לעתים רחוקות הצעות חוק פרטיות נכנסות לספר החוקים. כדי שזה יקרה, אתה חייב לקבל את אישור הממשלה. עכשיו, למה שהקואליציה תסכים להעביר חוקים של חברי אופוזיציה? הם השתגעו? כשתגיעו לשלטון, תעשו מה שתרצו. בינתיים אנחנו מכתיבים כאן את המשחק.

אבל לפעמים זה עובד. בחוקים לא מהותיים. בשוליים. קצת חוקים חברתיים, קצת ענייני סביבה. פה ושם. יש לזה הרבה סיבות. ניו יורק, לוס אנג'לס, פריז, בין השאר. אם חברי האופוזיציה לא יסכימו להתקזז, אף שר לא יוכל לזוז מהארץ. אף חבר כנסת ממפלגות השלטון לא יגיע לעולם למשלחות לימודים והסברה בריו, במוסקבה, או בכל מקום אחר בעולם שנותנים בו אירוח של חמישה כוכבים. כדי להתקזז, צריך לשלם לאופוזיציה. גם, כמובן, בהכללת אנשים שלהם במשלחות הכנסת לעולם, וגם בקצת אישורי חוק.

אז מקזזים, ומגישים הצעות חוק. באובססיה. בטירוף. בלי הפסקה. מרב מיכאלי היא הפנים היפות של מפלגת העבודה. רצינית. אכפתית. חכמה. היא גם יו"ר הסיעה שלה בכנסת. וגם היא מגישה המון הצעות חוק פרטיות, שרובן הגדול ייקבר בוועדות השרים. למה.

"כי בסוף", מיכאלי מסבירה, "בסוף יש כאן מדינה".

החוקים האלה לא עוברים. הסטטיסטיקה מגלה שרק 5% מכל הצעות החוק הפרטיות מתקבלות, וגם רובן של אלה מגיעות מאנשי הקואליציה. עובדים על ריק. מאמינים שגם אם לא ייצא מזה כלום, לפחות ככה הציבור יכיר את העמדות שלהם. מאמינים כמו החסידים בביאת המשיח. זה לעולם לא קורה. רק רבע מהאוכלוסייה חושב שמפלגות השמאל דואגות לאזרחים יותר מאשר אנשי שלטון הימין (ראו סקר). התקשורת לא מדווחת על ההצעות האינסופיות של מחוקקי האופוזיציה. בשביל מה. ואם כבר קורה הנס, ופעם בארבע שנים מצליחים להעביר איזה חוק פרטי, איש לא זוכר. איש לא מקשר את החוק לפרצוף. אין קרדיט פוליטי. וגם אם משהו מופלא קורה בעקבות אותו חוק, נניח, זה קורה במשמרת של השלטון. הקרדיט הולך לשם.

***************

מיליון ושבע מאות אלף אנשים בוגרים, גברים ונשים, בחרו במפלגות האופוזיציה. מיליון ושבע מאות אלף אנשים בוגרים נורא רצו שהנבחרים שלהם ירכיבו ממשלה, אבל זה לא קרה. הם באופוזיציה. הם בוחנים את הנציגים שלהם, כמו אוהדים של קבוצת כדורגל שהחמיצה את האליפות – ובודקים את ההכנות לסיבוב הבא. הם לא מתעניינים בחוקי זוטא. הם לא מתעמקים בדיוני הוועדות, במאבקי הגבורה של חברי כנסת שוויתרו על כמה שעות שינה במלון בירושלים, שמארח אותם בשלושת ימי העבודה השבועיים של הפרלמנט. הם רוצים לשמוע קול ברור, אחר, שיצייר להם עתיד שונה מההווה העגום. הם רוצים לראות אלטרנטיבה. הם מוכנים לוותר על פרזנטור כריזמטי, אם יש קבוצה לוחמת. לאתלטיקו מדריד אין כוכבים, אין לה מישהו שמתקרב לרונאלדו או למסי, אבל היא מנצחת כל הזמן בגלל רוח הקבוצה.

יצחק הרצוג הוא יו"ר האופוזיציה. זה תואר רשמי, עם סמכויות בחוק. הוא בלופ של הדברים החשובים שקורים, היחידה לאבטחת האישים שומרת עליו. ליאיר לפיד אין תואר רשמי, אבל הוא יושב ראש האלטרנטיבה. ברגע זה הוא נתפס כדמות היחידה באופוזיציה שעשויה להחליף את ביבי. הוא בקושי מגיע לכנסת. הוא מסתובב בעולם, כותב בפייסבוק, מופיע פה ושם בפני קהל ישראלי; ומדי פעם, בתדירות שמשמרת נדירות ומבטיחה תשומת לב מרבית, נעמד לפני מצלמת טלוויזיה. הוא פועל נכון. המפלגה שלו עובדת. סניפים ותיקים תוססים, חדשים נפתחים כל הזמן. הוא באמת האלטרנטיבה. אבל גם זה מקסם שווא. הסקרים מגלים את התמונה.

'מאגר מוחות' בדק בחודש אוגוסט את המנדטים. לפיד מכפיל את עצמו, 21 מנדטים, המחנה הציוני מתרסק לעשרה. מרצ מקבלת עוד מנדט, והמשותפת נשארת עם ה־13 שלה. האופוזיציה ירדה ל־50 מנדטים. ששת המנדטים שאיבדה הלכו ימינה. הנתיב ברור. רוב מצביעי המחנה הציוני נטשו את הרצוג ואת שלי, את ציפי ואת סתיו, את איתן ואת אראל, והלכו ליאיר. לא כולם. חלק נדדו לליכוד, לבית היהודי ולליברמן, שמקבל בסקר הזה עוד שלושה מנדטים. הליכוד, אגב, נחלש קצת. גם בימין לא מתרפקים על ביבי.

לפיד עובד עם אסטרטגים פוליטיים. חלקם מקומיים, חלקם יבוא מאמריקה. הנחת העבודה הראשונה שלו ושלהם בנויה על אמת היסטורית. ההכרעה נקבעת במרכז. שליש מגדירים את עצמם 'ימין', ומולם רק 5% זעירים (בציבור היהודי) מחשיבים את עצמם 'שמאל'. במרכז ובמרכז־ימין נמצאת יותר ממחצית האוכלוסייה של ישראל. אני, אומר לעצמו לפיד, אקח את המרכז הזה. ומכיוון שכל הסקרים מראים שהנטייה בציבור היא קצת ימינה מהמרכז, לשם צריך לכוון. בדיוק לשם. על חוט השערה. למרכז, וטיפה ימינה.

יותר משניים ורבע מיליון מצביעים בחרו במפלגות הימין. ורק מיליון ושבע מאות אלף הצביעו עבור היתר. זה רק חלק אחד של המשוואה. אם מוציאים את הרשימה הערבית המאוחדת, שלא ממצבת את עצמה כשותפה לאיזושהי קואליציה, הפער בין הימין והיתר הוא מיליון מצביעים. כדי להחליף באמת את השלטון, צריך שחצי מיליון מצביעי מפלגות ימין ינהגו באופן שונה. חצי מיליון. אלה שמגדירים את עצמם ימין־מרכז. ההערכה המקובלת היא שהם נמצאים באזור של הימין הרך. כחלון. מצביעי ליכוד שנבהלים מההקצנה. עולים שהתאקלמו וקולטים את הוולגריות והשטחיות של ליברמן. זה קהל היעד של יש עתיד. אותו הם מחפשים.

.

הביבי החדש

כדי להוכיח שהוא־הוא המרכז הזה, לפיד אוגד יחדיו את המחנה הציוני ואת מרצ ל"מפלגות השמאל", מה לו ולהן. העם, אומרים לו הסקרים, מקבל פריחה רק מהמילה הזאת, שמאל. לכן הוא הולך לכותל עם טלית. לכן האישה שלו מפרישה חלה. ולכן הוא מסתובב בעולם ו'הודף את ניסיונות החרם' על המדינה הציונית הנפלאה, היהודית, שכולנו נורא אוהבים. זה הניתוח. זו האסטרטגיה. אלה הטקטיקות. לא מדברים על הכיבוש כי זה חלק מהלקסיקון של הבוגדים. עפר שלח, פעם דובר בולט של השמאל, שותק. גם הוא יודע. באמירות שמאלניות מרחיקים את המרכז. כשנגיע לשלטון, נעשה מה שצריך. כמו שרבין חתם על אוסלו. כמו שברק הוציא אותנו מלבנון. כמו שאריק ניתק אותנו מעזה. נדבר ימין כדי להגיע למעלה, ואחר כך, אינשאללה, נציל את ישראל ונקים את פלסטין.

נשמע טוב. הסקרים תומכים. אבל התוצאה מתעתעת. אנשי הימין המתון, אנשי המרכז־ימין, לא עוברים אל לפיד. כולם נותרים בליכוד, אצל כחלון, ליברמן ובנט. הדבר היחידי שקורה לו עכשיו הוא איסוף האבנים שאיבד בסיבוב הקודם, בבחירות, כאשר מפלגת העבודה צירפה את ציפי לבני, והמריאה ל־24. כמעט כל התוספת שקיבלה פתאום (הסקרים עד אותו רגע ניבאו לה כ־13 מנדטים) נלקחה מיש עתיד. עכשיו המטבעות שוב עוברות מכיס לכיס, באותו זוג מכנסיים מרופט וקרוע של האופוזיציה.

לפיד לא טיפש. עפר שלח הוא אדם נבון. גם יעקב פרי הוא לא ילד קטן. הם יודעים לנתח סקרים. הם רואים שיש עתיד גדלה, הם רואים שהעבודה מתרסקת, והם מזהים היטב שמחנה הלא־ימין מאבד גובה. הם רואים שהמרכז־ימין לא מגיע. זה לא משנה להם. אסטרטגיית העל שלהם בנויה על אדנים אחרים לגמרי. לפיד הוא הביבי החדש. עוד מעט, עוד חקירה, עוד מערכת בחירות, עוד שנה־שנתיים על הלוח שיעבירו את נתניהו אל בני ה־70 פלוס, תגיע השעה של יאיר. מי יכול להתחרות בדמות הכי ייצוגית במערכת? מדבר יפה כמו ביבי, נראה טוב לפחות כמו ביבי, ציוני כמו ביבי. אם לא עכשיו, אז בשנה הבאה. בעוד ארבע שנים. זה יגיע. יש לנו ביבי חדש בשבילכם.

.

הנחת יסוד מוטעית

הימין שולט. רק הימין. כל הימין. בישראל המונחים ברורים לגמרי. ימין זה פטריוטים, אוהבי הארץ, מוקירי המורשת היהודית ומתעבי ערבים. השמאל, כך מקובל לחשוב, זה בדיוק ההפך. בשמאל שונאים את הדגל, את המדינה, ואוהבים את הפלסטינים. וחוץ מזה, השמאל זה אליטה. עשירים, מחוברים, אשכנזים. מערכת הדימויים הזו היא תוצאה של שטיפת מוח. השוטף הוא ביבי. מי השטיפה המזוהמים הם המיית הטוקבקים.

כמעט כל האופוזיציה מקבלת את האבחנה הזאת ומפנימה אותה – יש עתיד ומרבית חברי מפלגת העבודה. רק מעטים שם לא מגיבים לתעמולת הימין. גם הרצוג מגדיר את מפלגת העבודה כמרכז. גם הוא בטוח שהנטישה אל לפיד באה בגלל השמאלנות של שלי יחימוביץ'. אבל גם היא לא מדברת על הכיבוש. ישראל, בטוחים גם בימין וגם בשמאל, מצביעה בגלל הזהות השבטית. והשבטים הגדולים, המזרחים, הרוסים, הדתיים, הם ממש לא שמאל. אין מה לעשות, אומרים שם, זה המצב. זו הדמוגרפיה. אלה המספרים. מי שרוצה להגיע לשלטון חייב לדבר אליהם, איתם, בשפה שלהם.

זו טעות טרגית. היא השתרשה מפני שהיא נראית כל כך ברורה, כל כך מובנת, כמו השמש בשמיים, שזורחת במדבר ושוקעת בים. אבל השמש לא נעה מעלינו, ואין כאן באמת שבטים. העובדות מוכיחות מה שהשכל הכאילו ישר מתעקש לא לתפוס. גרעיני הברזל השבטיים, המפלגתיים, קטנים מאוד. האנשים שאומרים 'נולדתי ליכוד וככה אמות' או 'אני מפלגת העבודה ולא משנה מה' לא מרכיבים, יחד, מפלגת אופוזיציה בינונית. האמת הזאת התגלתה הרבה פעמים, בכמה מערכות בחירות. גודל הליבה נראה בשעות השפל. הליכוד כבר ירד, ולא כל כך מזמן (2006), ל־12 מנדטים. העבודה כבר ספגה 13. ש"ס נותרה עכשיו עם שישה. גם ליברמן של הרוסים נפל לשישה. אפילו המפד"ל המורחבת לא שווה יותר משמונה מנדטים. עובדה. אלה הליבות. יחד עם הערבים והחרדים נספרים כאן פחות מ־60 מנדטים. העם פנוי להובלה.

המצב האמיתי של אזרחי המדינה מעולם לא היה גרוע כל כך. מחציתם משתכרים פחות מ־6,500 שקל בחודש. חצי מהמשפחות בישראל חיות מתחת למגפי ההוצאה לפועל, שהורסת להם את החיים. הם לא אשמים. חצי עם לא יכול להיות אשם. הם, ברובם הגדול, שכירים, עצמאים זעירים, עובדי קבלן שפוטרו, ופתאום כבר לא יכולים להחזיר את האובר לבנק, את הכסף לחברת הסלולר. הדוחק בשדה התעופה מתעתע. רוב אזרחי המדינה לא יוצאים מפה. גם רובם של אלה שבכל זאת מארגנים לעצמם חופשה זולה של כמה ימים בסביבה הקרובה, עושים את זה בעזרת הלוואה שמשולמת אחר כך, במשך כל השנה, אם לא מפטרים אותם בינתיים ולוקחים מהם את משכורת העוני.

לימודי החינם עולים הון, תשאלו כל הורה, וההשכלה הגבוהה, מי שכבר מגיע אליה, היא השקעת ענק שאולי לעולם לא תוחזר. כשמסיימים את האוניברסיטה, אין מה לעשות עם התואר. אם משיגים עבודה, היא בשכר מינימום. גם לעורכי דין, גם לרופאים. האופק התעסוקתי שחור. רואים את זה במסדרונות. אנשים שעובדים שם עשר שנים ויותר מרוויחים בערך כמו החדשים. השכר בארץ קפוא כבר 15 שנים, שבהן הוכפלה עלות החיים. מהצד המרוח של הפרוסה, הרווחים של החברות הגדולות דווקא הוכפלו כאן בתקופה הזאת. התמ"ג, התוצר המקומי הגולמי עלה מאוד, אבל הרווחים לא חלחלו מטה. הם נותרו בידיים של שכבה דקיקה מאוד, במרומי הפנטהאוזים של האלפיון העליון. העושר של המעטים נוצר על חשבון העמקת העוני של כל השאר. אלה העובדות. זה שלטון הימין. זו תוצאת הגישה הניאו־קפיטליסטסית. זו ישראל. במקום שכר הוגן, במקום אופק לעתיד, האנשים רצים בכל הכוח בתוך גלגל של אוגר, וצורחים מחדווה נואשת. העיקר שדפקנו אתכם, סמולנים. תאכלו את הלב.

.

איור: דניאל גולדפרב.

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? למבצע מנויים – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook