fbpx

למה אנחנו שונאים מצליחנים // שרון כידון

0

ניסיתי להיזכר מתי ובאיזה שלב הפכה "הצלחה" למילת גנאי. ניסיתי לשחזר מתי הפכו דמויות מצליחות ליעד לניגוח; ואיך זה שאנחנו – שחותרים בדרך כלל ובאופן התואם את הטבע האנושי, להצליח – נמצאים במגננה כאשר, אבוי, ההצלחה הזו נופלת בחלקנו.

מהי בכלל הצלחה? איך אנחנו מודדים ומגדירים אותה? לרוב אנחנו נוטים לקבוע שאדם הצליח כאשר הוא קונה לעצמו שם בתחום מסוים. כשהוא הופך למומחה בתחומו המתבלט על פני אחרים.

הצלחה, משחר הפרק בציביליזציה בו התחלנו לצבור רכוש, באה גם (או בעיקר) בצורת הישגים כלכליים. כאשר אדם מקבל תמורה הולמת לעבודתו, או כשהוא צובר ממון, החברה העכשווית מודדת אותו כמצליחן. יש הרבה מצליחנים שלא תרגמו את ההצלחה לכסף, אבל אין כמעט אנשים שעשו כסף בדרך הישר ולא נחשבים מצליחנים.

בתרבות חיינו, בוודאי אם מתמקדים בזו הישראלית, גם למשפחה יש ערך מרכזי בהערכת ההצלחה של אדם. כאשר אנחנו "מעמידים" משפחה לתפארת במונחים ישראליים, כאשר ילדינו בוחרים דרך ומשגשגים בעצמם, זה מעיד עלינו. זה אומר שעשינו משהו נכון. הצלחתם – הצלחתנו. כולנו זוכרים את ארוחות החג בהן ההורים והדודים מספרים על הבן של ההוא והבת של ההיא, שהתחתנו בשעה טובה והביאו ילדים חייכנים שמפיצים אור בעולמנו הדל. אין חותמת אשרור טובה מזו. מי שהעמיד בית ומשפחה וילדים ועשה זאת לא רע, או אפילו רק שרד את זה, הוא ודאי אדם המפיק יותר תועלת מקיומו בעולם.

************

בניגוד לנו, התרבות האמריקאית מדרבנת תחרותיות והישגיות מגיל מוקדם מאוד. מי שמכיר את הוויית בית הספר (ודאי הפרטיים) בארה"ב, יודע עד כמה הכול נמדד ועד כמה הכול מתומחר. ילדים רכים בשנים, ממש מתחילת דרכם, נדרשים למדוד עצמם מול האחרים. לחלק ניכר מבתי הספר והגנים הם מתקבלים על פי הישגים, ובהמשך מדורגים כל הזמן ומתוגמלים בהתאם.

התרבות הזאת לוקחת את נושא ההצלחה לקיצוניות יתר. היא משדרת אי־נוחות אינסופית. זה לא שאין תרבויות אחרות, אפילו במזרח השונה בתכלית, שדוחפות גם הן להצטיינות. אבל באלה, העתיקות יותר משליטי העולם החדש, יש שבעות רצון מסוימת ונינוחות גם בקיום פשוט. אצל האמריקאים הכול מתויג סביב ההישגים; וציוני הדרך להצלחה הם ברורים מאוד. למרות המוביליות הגדולה בחברה האמריקאית, היא עדיין חברה שדורשת צ'ק ליסט ראוי: השתייכות משפחתית או לימודים במקום הנכון, דירוג ראוי, אשראי תקין ונכסים צבורים, ואז הדלת נפתחת לרווחה.

החומרנות של העידן הנוכחי הפכה את כולנו עבדים לכסף. רוב האנשים שמצליחים חשים תסכול אם לא פדו את הצלחתם הרוחנית גם לחופן שטרות מרשרש. ואולי החולשה העיקרית שלנו היא שאנחנו בדרך כלל נוטים למדוד את עצמנו למול החברים שלנו.

איך זה יכול להיות שלמדנו באותו בית ספר והיינו תלמידים עם הישגים דומים, אבל הוא מנהל עכשיו חברת היי־טק מצליחה? כיצד קרה שדווקא ההיא מי"ב2 התפרסמה? ואיך לעזאזל יצא שההוא, מכולם, התחתן ראשון?

****************

אולי כאן נזרעו הזרעים הראשונים של התחרות שהפכה לצרות העין שלנו, שכל כך מאפיינת אותנו. איכשהו פיתחנו מגננה. הבית היפה שרכשנו והכלים היקרים ששמנו על השולחן הפכו למכשלה בציבוריות הישראלית. מי שהצליח לתרגם הצלחה למנוף כלכלי אולי מוערך בסתר, אבל בפומבי מיד נחשד ומתויג – ביותר מדי מקרים באופן בלתי חיובי, וללא שעשה יותר מדי רע בעולם הזה כדי להצדיק את התיוג המבייש.

מדוע הלך הרוח שאימצנו כולנו לאחרונה מחמיץ פנים להצלחה כלכלית? למה אנחנו מתייחסים לכל מי שצבר ממון, אוטומטית כמעט, כמושחת? האם כל הצלחה כלכלית היא עדות לגזל או השתתפות בפשע הגדול שנקרא "אי־שוויון חברתי"?

בואו ניקח לדוגמה את הרופאים. בכל שנה מתפרסמת טבלת שיאני השכר במגזר הציבורי, ובה מככבים המומחים בחלוקים הלבנים. אנחנו מגלים כי מנתחים בעלי שם ומנהלי מחלקות מרוויחים משכורות גבוהות במיוחד. כלי התקשורת מבליטים את השכר הגבוה, כחלק מהשיח הרווח וששורתו התחתונה היא "עושק ציבורי".

אבל כאשר המדינה רוצה למשוך מנתח בעל שם עולמי או כל מומחה לעבוד בבתי חולים בפריפריה (רבים ממובילי השכר מנהלים מחלקות בבתי החולים דווקא בערים רחוקות מהמרכז), היא חייבת להתמודד מול האלטרנטיבות שיש לו בחוץ. הוא לא נמדד מול מערכת הרפואה הציבורית, אלא מול מרכזים רפואיים פרטיים בארץ ובעולם. כולנו יודעים שגם השכר הגבוה במערכת הציבורית לא ישווה לשכר שניתן לקבל כמנתח פרטי בעל שם, למשל.

וכך גם בתחומים רבים אחרים, אנחנו רוצים את אנשי המקצוע הטובים, ועבור השירותים שלהם – צריך לשלם. מזה הם עושים כסף, מזה הם מתעשרים. זו לא גניבה, זו הצלחה.

האם היינו רוצים להיוועץ ברואה חשבון או בפרקליט שנמצאים בחובות? האם היינו רוצים לקבל שירותי ייעוץ ארגוני ממי שחברתו הפסדית? האם היינו רוצים ייעוץ שיווקי ממי שלא מצליח לתרגם את שירותיו לתשלום הולם?

****************

עם יד על הלב, כמה מאיתנו משוכנעים שהיינו צריכים להיות מתוגמלים יותר? כנראה רוב האנשים. אנחנו עובדים קשה, מרגישים שנותנים את המיטב שלנו, ורוצים להיות מתוגמלים בקו עולה, בהתאם. ובהתאם, אנחנו הופכים ביקורתיים יותר כאשר האחר מצליח.

אני לא מאלו הנוטים להאשים את כלי התקשורת בכל חולי. אבל גם למרחב הזה, התקשורתי, יש תפקיד מרכזי בנטייה לבוז להצלחה כלכלית.

רבים מאלה שבחרו במקצועות העיתונאיים/תקשורתיים היו ילדים מוכשרים, צמחו כמוחות מבטיחים, התברגו בעמדות נחשקות בתקשורת ונהנו מחשיפה ומהשפעה על השיח הציבורי.

אממה, בשלב כלשהו בחיים כשהם הביטו ימינה ושמאלה הם גילו את חבריהם, לעתים הפחות מבריקים והפחות בולטים, עושים לביתם בעוד הם נהנים מהשפעה ויוקרה מסוימות, אבל עם אלה – כידוע – לא משלמים משכנתה. אז נכון, חלקם עדיין שבעי רצון מההחלטה. אבל לרבים קשה לעכל את העובדה שאנשים לא פחות חכמים ומפולפלים, שלמדו איתם בשכבה, ששירתו איתם בצבא, הצליחו להסיר את עננת העול הכלכלי הכבד מעל ראשם.

התובנה הזו מובאת כמובן בעירבון מוגבל ובזהירות, אבל האם ייתכן כי היא נמצאת בגרעין היחס הקודר שיש לרבים מהעיתונאים לפרקליטי הממון, לאנשי העסקים ולילדי האקזיטים? בשורה התחתונה, רבים מאלה מרגישים לא פחות מוצלחים מנשואי הסיקור. אבל הם, למרבה הצער, לא פרטו זאת למעות.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

צילום: thinkstock

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook