fbpx

ליאור רז – יוצר למרחקים

0

 

  • 15% מצופי yes צפו בזמן אמת בפרק הסיום של 'פאודה', נתון חסר תקדים בחברת הלוויין
  • בשנה שעברה הודיעה נטפליקס שתזמין עוד שתי סדרות מרז ויששכרוף
  • לאחרונה הוכרז שרז ישתתף בסרטו הבא של הבמאי מייקל ביי

 

אתם נמצאים עכשיו בספריית הווידיאו הגדולה בעולם. ממש כמו פעם, אתם מסודרים על המדף, סדרות וסרטים, ארוזים בפוסטרים חתיכים, וממתינים שמישהו יעיף מבט, יטרח לקרוא את התקציר, ילחץ על הפלוס שמוסיף אתכם לרשימה האקסקלוסיבית של הדבר הבא שהוא יצפה בו אחרי 'בוג'אק הורסמן' או 'הכתר'. המבחר אינסופי, אבל אין לכם סיבה אמיתית להיות מודאגים; יש כאן מקום לכולם – לסדרה האמריקאית הפופולרית, כמו גם לדרמת האימה הסקנדינבית.

אבל עד שהגעת להר נבו, אתה לא מסתפק בזה שיראו רחוק, יראו שקוף; אתה רוצה שיצפו בך בבינג', אתה רוצה לכבוש את המצעד, להפוך ללהיט. וכדי להיות להיט, אתה בדרך כלל צריך להיות אמריקאי. לא סקנדינבי, ודאי שלא ישראלי. בשביל להיות מלך העולם, לא תסתפק באחד משורת הילדים שעומדת בבית היתומים וממתין בתורו ליד שעוברת ללטוף את שערך בדרך לבחירה בילד אחר. אתה רוצה להיות הילד האחר. בשביל זה, אתה צריך לקלוע לטעם של ההמון, לא להיות החריג שבחבורה. במילים אחרות: אתה לא יכול להיות 'פאודה', אתה חייב להיות 'הומלנד'.

בעונה השנייה של 'פאודה', הסדרה שיצרו ליאור רז ואבי יששכרוף, היא הולכת למקומות אמריקאיים על חשבון האותנטיות שאפיינה אותה בעונתה הראשונה. היא הולכת על אקשן עד הסוף, הורגת גיבורי משנה כמו פרק מכונן של 'משחקי הכס', ונותנת פנים הרבה יותר בינלאומיות לטרור – זה בכלל לא הסכסוך הישראלי־פלסטיני, המקומי. אנחנו מדברים עכשיו על דאעש, או כמו שאתם מכירים אותם בשפה הנטפליקסית, הגלובלית – ISIS.

להחליט שאתה קצת יותר אמריקאי ממה שהיית זה ממש לא דבר רע. זו החלטה לגיטימית, יש שיאמרו בוגרת, בעולמות הסחר. זהו מבט כלכלי פרקטי על חשבון האמנות, יאמרו אחרים, ובמידת מה גם הם צודקים. באחת הסצנות הדרמטיות של העונה השנייה נחשף המשת"פ הישראלי בגלל שהוא מעד בסעיף האותנטיות – הוא לא ידע שהאוכל שהוא מספר עליו בכלל לא קיים במקום שהוא מתאר. בסדרה, אגב, לא הסתפקו בניואנסים אלא דאגו לפרש את הטעות בסוגריים, בכתוביות עצמן. נו, 'הומלנד'. עבור 'פאודה', 'הומלנד' זו המחמאה הכי גדולה, אבל גם סוג של עקיצה. כי 'פאודה' אמורה לדעת טוב יותר, אמורה להיות טובה יותר. כמו שהיא ידעה להציג את מעגל הדמים האינסופי כאן. כמו שידעה לתת את החוכמה לנשים. להפוך למפלצות נקמניות ורצחניות את היהודים ואת המוסלמים כאחד. כמו שידעה לחמול, כמו שידעה להתאכזר.

'פאודה' היא סדרה משלנו. היא לא 'בטיפול', אותה סנונית ראשונה שבישרה על יצוא טלוויזיוני ישראלי. היא הסדרה שכתבה את כותרותיה בערבית ובעברית; שאמורה לפנות בראש ובראשונה לקהל שבשבילו היא נוצרה מלכתחילה – הקהל הישראלי והקהל הפלסטיני. לאמריקאים, לבריטים, לצרפתים ולגרמנים יש מספיק טלוויזיה בספרייה הגדולה בעולם. אבל כדי לכבוש את העולם, אתה צריך להתיישר, לפשט, להתחנף, להשתנות. כאמור, לא מדובר בתכונות שליליות בהכרח. במידה מסוימת אלו בדיוק התכונות שהופכות בחור בן 18 למסתערב, ומסתערב ליוצר מצליח ומשובח של טלוויזיה גלובלית.

 

לרשימת המשפיעים המלאה >

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019