fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

לחזור למסורת | מאת ענבר גיטי־הרוש

0

כשליש מאזרחי ישראל הם מסורתיים, אך הם שקופים לחלוטין בציבוריות. הגיעה השעה לאפשר מערכת חינוך מסורתית, רבנות מסורתית ועוד. זהו גם פתרון אפשרי לקונפליקט הממושך בין הדת למדינה, ואף תפיסת עולם שיכולה לחבר בין הישראלים לפלסטינים

תמיד הייתי מסורתית. מעולם לא נזקקתי להגדרה מיוחדת. היהדות שבי הייתה ברורה מאליה, וכפי שסבי וסבתי לא היו זקוקים להסברים מיוחדים, גם אני לא. אבל דווקא בעידן של רב־תרבותיות ומלחמות יהודים ביהודים – על השטחים, על הכותל, על השבת, על כשרות ועל מי יותר יהודי – דווקא בסביבה הזו אני, ורבים כמוני, מוצאים ביהדות מבית סבתא תרופה. המסורתיות מביאה עימה הצלחה מובטחת של אלפי שנים.

לפני כשנה פנה אליי פרופ' מאיר בוזגלו, יו"ר תנועת תיקון, פילוסוף ואיש אקדמיה, שמפעלו המשמעותי ביותר הוא כתיבת הספר "שפה לנאמנים" (2008). ספר זה הגדיר לראשונה את התופעה המסורתית במילים. הרקע לכתיבה הוא מסעו האוטוביוגרפי של בוזגלו, אשר גדל בתוך עולם יהודי שדרש ממנו להתאים עצמו, פעם לתפיסה חרדית ופעם לזו הדתית־לאומית, אך הוא התקשה להיות בצד זה או זה.

מסעו הוביל את בוזגלו ליצירת שפה יהודית חדשה, המבוססת על עקרון הנאמנות, ואותה הוא מגדיר כתפיסה המסורתית שבה מחזיק חלק נרחב מהציבור המסורתי הישראלי.

גם אני צעדתי קרוב מאוד למסורתיות אבל לא עסקתי בה, לא שאלתי את עצמי שאלות עליה, פשוט חייתי אותה – זה היופי במסורתיות, היא פשוט חלק מההוויה. חזקה כפי שהיא חמקמקה.

המסע שהוביל אותי לפרופ' בוזגלו היה ארוך, ובסיומו התמניתי לנהל את ארגון "תיקון", מאבני הפינה של השדה. לראשונה התבוננתי על מעמדה של היהדות בישראל, על מערכת היחסים שבין דת למדינה ועל מלחמות היהודים בין הזרם הזה והזרם ההוא, והבנתי – המסורתיות הזו היא הבטחה.

בשנה האחרונה התקבצנו יחד, חבורת מסורתיים דור 2.5 – צעירים, פעילים חברתיים, אנשי תקשורת, פוליטיקה ואסטרטגיה. אחרי שנים של למידה והוראה של שיטות מתוחכמות לשינויים חברתיים, הבנו שההון שיש לנו בבית חיכה לזמן שלו להפציע.

מעבירים את המסר

המסורתיות, לפי הגדרותיו של פרופ' בוזגלו וכן של חוקרים וסוציולוגים נוספים, היא מרחב זהותי יהודי הבנוי על העברת המסר (מכאן מסורתיות). המסר, הרעיון היהודי, עובר בשרשרת מסירה מדור לדור. המסורתי רואה עצמו חוליה אחת בשרשרת שבה נמצא גם עולמם של הוריו ושל סביו וסבתותיו.

הנאמנות היא למוסרים עצמם. זהותי היהודית נובעת מתוך רצוני לשמר את שרשרת המסירה של משפחתי, ובכך להיות חלק מעולמם של הוריי ושל הורי הוריי. לכן יש לי גם אחריות להעביר את אותו המסר לילדיי שלי.

דרך הנאמנות שלי להוריי אני עושה בחירה זהותית, כמו שניסח פרופ' בוזגלו: "בנאמנות אנו נותנים לזהות לומר את דברה: היא שמנסחת את האמונות ואת הערכים… ההחלטה על הערכים נגזרת מן הזהות, וליתר דיוק היא בלתי נפרדת משאלת הזהות".

אם המסירה היא האלמנט המכונן את הזהות המסורתית, ברורה החשיבות שמייחס האדם המסורתי למשפחה, שם מתקיימת המסירה. בתוך המרחב המשפחתי מתקיימת שונות רבה. סביב שולחן השבת של המשפחה המסורתית ישב חילוני ולצידו חרדי, ליברל לצד שמרן. המסורתיות יודעת לעמוד עצמאית, והיא גם יודעת להיות חלק מעולם חרדי או דתי, ליברלי או שמרן. כל אחד מהחברים המסורתיים סביב השולחן יעדיף את היחד המשפחתי על הניצחון האידיאולוגי.

הדינמיקה הייחודית הזו היא אחד המצרכים הנעדרים כיום במרחב הישראלי, שבו כל שבט הולך ומתכנס בעצמו, מבצר את כוחו הפוליטי ומפרש את הניצחון שלו כהפסד של האחר.

הגישה המסורתית ליהדות מטילה אחריות על המוסר, וגם על הפרשנות הניתנת למסר. הנאמנות שהמסורתי מחזיק כלפי המסר שקיבל מהוריו איננה חסרת גבולות, היא מאפשרת לו להבין את הערכים שעומדים מאחורי המסר ולאזן ביניהם לפי אתגרי השעה. המסורתי מחויב להוריו אבל מחויב גם למציאות המשתנה, שמולה הוריו לא עמדו.

כך מנסח זאת פרופ' בוזגלו: "במסורת יש תבונה. אינני מכיר מסורת שלא ציוותה על בניה את התבוניות, את החוכמה ואת השפיות. כאשר האהבה גדולה, האוהב יכול לדעת מתי לא למלא את משאלתה של אהובתו, משום שהוא יודע מה הייתה כוונתה ולא רק מה היו דבריה".

העיקרון התבוני של המסורת מאפשר למסורתיים לעדכן את הפרקטיקות לפי אתגרי השעה, בלי שהם חשים שהם מורדים במסורת או שהם אפילו לא נאמנים לה. בבית סבי וסבתי, מעמד הנשים לא היה שווה לזה של הגברים במשפחה. אמי מספרת על ילדותה, שבה הנשים היו עומלות על הכנת הארוחה והגברים היו מקבלים את האוכל ראשונים, בזמן שהנשים היו מחכות במטבח או אוכלות "בשולחן הנשים". הנוהג הזה לא היה מפאת שאלות צניעות, אלא היה כרוך בתפיסה של מעמד מגדרי.

כאשר בגרתי, הוריי הקפידו מאוד ש"יהיה לכל אחד מקום סביב השולחן, וגם לילדים". כאישה מסורתית היום, איני רואה עצמי מחויבת לנוהג של הפרדה מעמדית בין גברים לבין נשים. זכיתי להיוולד במאה ה־20, להכיר את הליברליזם על יתרונותיו וחסרונותיו ולשנות את התנהגותי. אין בכך אקט של מחאה על הנוהג של אבותיי, אלא התבונה שאילו הם היו חיים בתקופה זו, הם היו נוהגים כמוני.

כאן טמון אחד ממקורות הכוח של המסורתיות – המסורתי יודע לחיות על גבי רצף שמאפשר לו להחזיק עמדות שיכולות להראות סותרות. איני דתייה או חילונית. איני נוסעת בשבת או שומרת שבת. אני רואה עצמי במרחב זהותי אחר, כפי שהגדיר פרופ' יעקב ידגר, המסורתיות היא "מבנה־על… מעין שפה שהאדם נולד לתוכה, שבתוכה ודרכה הוא גדל…".

במובן זה, מי שרוכש את השפה יכול גם לעדכן אותה ולהשתמש בה כדי להתמודד עם סוגיות חדשות. מרגע שרכשתי את השפה היא חלק ממני, ומכאן עוצמתה הגדולה והישרדותה הוודאית. והנה לנו תפיסה יהודית שורשית ואיתנה ,שאינה בורחת מקדמה אלא נוקטת עמדה פרו־אקטיבית, השומרת על זהות יהודית בעולם משתנה.

אילו המסורתיות הייתה נוכחת במרחבים הציבוריים והייתה רווחת בקרב חלק ממקבלי ההחלטות, היה אפשר לצפות להתפתחות של פתרונות שוברי דיכוטומיה. אפשר ללמוד יהדות בבית הספר מבלי לחשוש מהדתה. אפשר לקיים מערכת יחסים יהודית־ערבית מבלי להסתכן בטשטוש זהותי. אפשר להיות גדול בתורה וגם גדול במדע. אפשר להיות שמרן וגם לקבל באהבה להט"ב.

מובן שאין בכוונת המסורתי לחתור לביטול זרמים יהודים אחרים, להפך. מטרתנו היא לפתח את המסורתיות כגשר רב־זרועי שיוכל לחבר בין קצוות. בטבעיות, בזרימה אנושית לא מתאמצת.

השקפה שקופה

בניתוחי הסקר החברתי של הלמ"ס, וגם בסקרים אחרים, המסורתיים הם כ־32% מהציבור היהודי בישראל (בדיווח עצמי). 20% מהם מגדירים עצמם כמסורתיים לא דתיים, ועוד 12% מגדירים עצמם כמסורתיים לא כל כך דתיים. זוהי הקבוצה השנייה בגודלה ביחס לשאר הקבוצות היהודיות בישראל.

למרות גודלה המשמעותי, הידע הקיים על הקבוצה המסורתית הוא חלקי מאוד. למעשה, הנטייה לדגום את הציבור המסורתי בנפרד היא תופעה חדשה יחסית במחקרים דמוגרפיים וסוציולוגיים (וכן בסקרים פוליטיים). התופעה הזו אינה מקרית, השבט המסורתי הוא שבט נוכח־נפקד. כך, למשל, בנאום השבטים של הנשיא לשעבר ראובן ריבלין נעדר השבט המסורתי. בנאומו הסביר כי אף שהוא מבין שיש בישראל קבוצות נוספות, בחירתו הייתה להיצמד לתפיסת המדינה דרך מערכות החינוך. בכל הקשור להגדרות של המדינה, הציבור המסורתי אינו מובחן, אלא נטמע בכל "השבטים" האחרים.

במערכת החינוך הממלכתית, 35% מהורי התלמידים הגדירו את זהותם כמסורתית, ועוד 21% מתוך התלמידים בחינוך הממלכתי־דתי. אין לנו מידע בנוגע לחלקם של המסורתיים במערכות חינוכיות חרדיות, אך תופעת החרדי־מסורתי הולכת ומתרחבת.

גם בתחום התרבות והמורשת, תנועות הנוער, סוגיות דת ומדינה, ושאר תחומי החיים, הציבור המסורתי אינו זוכה להתייחסות מותאמת. מעניינת במיוחד לאחרונה היא ההתייחסות לגיור. הוויכוח הער בישראל עוסק בשתי חלופות גיור, זו האורתודוקסית או זו שאינה אורתודוקסית (רפורמית או קונסרבטיבית), הנהוגה בעיקר בקרב קהילות יהודיות בארה"ב.

מתוך הציבור הרחב שאיננו יהודי על פי ההלכה בישראל, רק 7% סיימו תהליך גיור מלא, כאשר הרתיעה הגדולה היא מקבלה מלאה של אורח החיים המחמיר והדתי. מנגד, ספק אם החלופה שאינה אורתודוקסית רלוונטית לאלה המחפשים את דרכם ליהדות הישראלית. הוויכוח על שער הכניסה הזה ליהדות מתעלם ממסורת פסיקות ארוכה ומפוארת של רבנים מארצות ערב, אשר מצאו את הדרך לאפשר גיור לתוך עולם יהודי־מסורתי.

היעדר הייצוג הפורמלי של המסורתיות במוסדות המדינה מאלץ את הציבור המסורתי להיטמע במבנים חברתיים אחרים. בתחום החינוך, למשל, המסורתיים הם חלק מבתי הספר הממלכתיים או הממלכתיים־דתיים. הילדים המסורתיים מאמצים השקפות אחרות או דוחים אותן. בכל מקרה, אין לציבור ההורים המסורתי מערכת חינוכית שמשקפת את הערכים הנהוגים בבית.

אם לא די בכך, כיום אין ארגונים שפועלים לפיתוח התפיסה היהודית המסורתית באמצעות שימור ההגות וההלכה, בתי מדרש ייעודיים, הכשרת מנהיגות וצוותי הוראה ועוד.

ככל שחולפות השנים, מידע וידע חשובים הולכים ונעלמים. אם להשתמש בהשוואה לשפה, יותר ויותר מילים נעלמות מהשיח, השפה מצטמצמת, ועימה הפוטנציאל החשוב שהיא טומנת בחובה. נכסים תרבותיים כמו שירה, פיוט וניגונים, מנהגים אשר הביאו לידי ביטוי תפיסות ערכיות מגוונות, נשתכחו. גם פתרונות הלכתיים יצירתיים, אשר קידמו את הקהילות היהודיות וחייהן בסביבה משתנה, אינם חלק מהשיח היהודי בישראל.

על פוליטיקת הזהויות

רבים מזהים את המסורתיים עם מזרחים. אכן, קיימת חפיפה בין הציבור המזרחי בישראל לבין הציבור המגדיר עצמו כמסורתי. עם זאת, אין בידינו נתונים מדויקים על היקף התופעה. הסקר החברתי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמד ש־71% מהמסורתיים נולדו בישראל, 5% נולדו ביבשת אפריקה, והנתון המפתיע הוא שכ־21% מהמסורתיים נולדו באירופה ובאמריקה. לא ברור אם כוונת המשיבים ממוצא זה זהה לכוונת שאר המשיבים, אולם בפעילות השטח אנו עדים להתרחבות התופעה של "אשכנזים מסורתיים". (גרף 2)

הניסיון להנכיח את "האשכנזיות המסורתית" הולך ומתעצם ככל שיותר גורמים מבינים את כוחה של המסורתיות וככל שהביטויים השונים שלה מתפתחים. הרב שי פירון, מהדמויות החינוכיות והרבניות הבולטות של הציונות הדתית בעשורים האחרונים, קורא בספרו "ישראל השלישית" לאימוץ תפיסת העולם המסורתית כתפיסה ממלכתית־ישראלית.

פירון טוען כי "המסורתיות מבוססת על מנגנון יהודי קדום, הרואה במשפחה את מוקד החיים היהודיים…". דווקא עידן הנאורות, ההשכלה, האמנציפציה היו אלה שיצרו תגובות של העולם היהודי בדמות האורתודוקסיה והרפורמה. אלה התרחשו בעיקר ובעוצמה באירופה, אבל נעדרו במדינות מוסלמיות. במובן הזה, טוען הרב פירון, המסורתיות היא המקור היהודי ולא התפתחות חדשה שלו. אם כן, חזרה למקורות אלה רלוונטית לא רק ליהודי ארצות האסלאם, היא רלוונטית לכל היהודים בארץ ובעולם.

בשורה התחתונה, פניה של המסורתיות הן לרוב מזרחיות. זוהי עובדה שאפשר לרתום לשתי משימות שונות בתכלית: לדחוק את המסורתיות למזרחים או לראות במסורתיות נכס שיכול לשמש השראה לכל היהודים המעוניינים בה.

עם זאת, במציאות הפוליטית מסרים מרודדים ומתקצרים. הם גם נעשים חדים יותר, שליליים ומכעיסים כדי לגייס את הבוחרים ל"מאבק. בהקשר המסורתי, קשה להתעלם מכך שהשדה הפוליטי מערבב בין המאבק המזרחי להשראה המסורתית ושהמסגור של השיח הוא רק דרך "ישראל הראשונה וישראל השנייה".

אין כוונתי לטעון שלא קיימים פערים בין מזרחים לבין אשכנזים בישראל, הם קיימים ויש להתמודד עימם. אולם קיים הבדל חשוב מאוד בין מאבק מזרחי שעוסק במוביליות ובשוויון הזדמנויות לבין קידום המסורתיות, שהיא נכס ייחודי של העם היהודי. זהו נכס שנשמר וטופח בידי יהודים מארצות ערב, והוא אינו חלק ממאבק, הוא מחפש את דרכו להשראה.

כדי שהמסורתיות תשגשג, יהודים שמוצאם מארצות ערב, אשר גדלו בבתים מסורתיים והם דוברי השפה, צריכים להוביל את השדה. הם צריכים להזמין אליו כל אדם יהודי שבוחר להיות חלק מהתפיסה, והם צריכים להקפיד על החוט המקשר בין מסורות שונות ועל נאמנות לשפה המסורתית.

החמקמקות המסורתית, העובדה שמסורתיים משתייכים למפלגות פוליטיות שונות והעובדה שהמסורתיות היא אנטי־אידאולוגית, כל אלה מקשים מאוד על בניית כוח פוליטי מסורתי. עם זאת, מבלי שהממסד, הכנסת והממשלה יפעלו למען קידום השדה המסורתי עצמו, לא נוכל ליהנות מיתרונותיה הרבים של המסורתיות.

בשנה האחרונה הקמנו את האיחוד המסורתי, המאגד את כלל הארגונים המסורתיים בישראל, במטרה לגבש אסטרטגיה מוסכמת. הקמנו את השדולה המסורתית בכנסת, שבה יושבים חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, מימין ומשמאל, וערכנו לראשונה את כנס ירושלים למסורתיות.

אנו נמצאים בעיצומם של תהליכי עבודה מרתקים, שבמסגרתם כבר ברור לנו שעלינו לפעול לקידום חינוך מסורתי־ממלכתי בישראל. לא באמצעות זרם מובחן, אלא ביצירת שפה יהודית־ממלכתית שתוטמע בבתי הספר שבהם שיעור גבוה של תלמידים מסורתיים או הורים שרוצים בכך.

אנו סבורים כי מדינת ישראל צריכה להכיר בציבור המסורתי באופן מובחן, ולפעול לשימור וטיפוח זהותו היהודית, בדומה לפעולות שנעשות בקרב שאר הקבוצות היהודיות. בתחום המנהיגות הרבנית יש לפתח את תפקיד "הרב המסורתי", ובכך לקדם את תחום הקהילתיות המסורתית בערים ובשכונות. בכל הקשור לשאלות של דת ומדינה – כשרות, גיור, שבת – יש לשלב מנהיגות מסורתית כחלק מגיבוש פתרונות.

האתגר המרכזי של המסורתיות הוא אם פניה ליצירתו של שבט נוסף או שהיא "הולכת על כל הקופה" ומנסה לעצב את פניה של הממלכתיות הישראלית. גורמים פוליטיים רבים מעוניינים לקדם את תפיסת המסורתיות כשבט. תפיסה זו תקבע את השסע בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה" ותוביל להעמקת הקיטוב בחברה הישראלית.

אני בוחרת לנקוט דרך שונה. המשגתה של המסורתיות כממלכתיות החדשה, אשר תעניק מענה לאתגריה של מדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה המעוניינת להיות חלק משרשרת הדורות מחד גיסא ובעלת מובילות גלובלית מאידך גיסא.

מסורתיות זו היא המסורתיות של סבי וסבתי, שאומנם לא התעסקו ביצירת "חינוך מסורתי" או בהקמת "שדולה מסורתית", אך פעלו בדרכם הצנועה והאוהבת לכינונה של חברה ישראלית ציונית וממלכתית.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook