fbpx

לאנפרנד את התרבות שלנו // טור מאת יונתן שם אור

0

אלה לא רק האנשים שחיים בפייסבוק. אלה גם העיתונאים שמסתובבים שם. נרי ליבנה, למשל, פובליציסטית ב'הארץ' וחברה שלי על הפלטפורמה של צוקברג, מספרת לכולם על העונג החדש שלה: "גיליתי שלאחרונה עיקר פעילותי בפייסבוק היא חסימת אנשים. הסיבות לחסימה הן – גסות רוח, גזענות, חיבה לפשיזם, השקפות לאומניות קיצוניות או טמטום. אני מאתרת את הנחסמים שלי גם כשהם מגיבים לפוסטים של אחרים. כלומר, חסימה מונעת. זה נותן לי תחושה של שליטה וארגון. מחפשת דרך ליישם את הטכניקה הזאת גם בחיים האמיתיים".

ויכוח הוא התרבות. זה התחיל עוד לפני יוון והאגורה, לפני רומא עם הסנאט וקיקרו. לפני דפי התלמוד היהודי, שבהם קידשו את הפלוגתא, את הוויכוח, את הדעה ההפוכה

181 לייקים. הרבה מאלה הם גם חברים שלי, לא את כולם אני אוהב, לא את כולם אני מעריך. סיגלית קסלר לא נמנית עמם. המפגינה הבלתי נלאית מפתח תקווה, זו שמתעקשת לעמוד כל מוצאי שבת עם מגאפון נגד מנדלבליט, כבר למעלה משנתיים, חורף וקיץ, מחבבת את הרעיון. בואו נסתום לטמבלים את הפה. בואו נעיף מכאן את אלה שלא חושבים כמונו. התגובות לפוסט של נרי מלאות בלבבות. אוהבים את מה שאת אומרת, נרי, מתים עלייך, את מדהימה.

כאשר בעיתון 'הארץ' ניסו לסתום לה את הפה ולהעיף אותה, לא מעט עיתונאים – גם אני – יצאו בקריאות ובכתבות תמיכה. הנימוקים שלי בעדה לא היו הדעות שלה. לא עם כולן אני מסכים. פשוט, לא ראיתי שום סיבה מקצועית שמצדיקה את הפיטורים שלה. עיתונאי לא אמור לכתוב מתחת לחרב דמוקלס שמאיימת ליפול לו על הראש כל שנייה. לא עיתונאי, ולא כל אדם אחר שמחליט לפתוח את הפה.

הרבה מאוד אנשים ממלאים את הפיד שלי באזהרות חסימה. תיזהרו, הם מאיימים, כל תגובה מסוג כזה וכזה על הקיר שלי תביא לחסימה. הקיר שלי. כאילו מישהו נכנס לדף שלהם. כאילו הם עצמם נכנסים לדף של אחרים. הכל קורה על הפיד, אותו רצף פוסטים שמופיע מולך. למעשה, כאשר מישהו מגיב על פוסט שלך זה קרה מפני שהפוסט הזה נחת על הפיד ש-ל-ו. באת אליו, לא הוא אליך.

אבל חוסר הבנה במבוכי הרשת איננו הבעיה האמיתית. הצרה היא שכולם אימצו לעצמם את חוקי הטרור של פייסבוק, שמענישים בהרחקה ובחסימה כל מי שעובר על "חוקי הקהילה" המטומטמים שלהם, ומעז לכתוב דברים חוקיים לגמרי, אבל כאלה שבפייסבוק לא אוהבים. והחוקים של פייסבוק גוברים על אלה של כל הממשלות בעולם.

אינפרונד הוא המקבילה הכאילו בוגרת של פעולת הילדים שסותמים את האוזניים וממסכים את הדובר אליהם בדציבלים משלהם. לא שומע אותך, לא רוצה לשמוע אותך. ככה. כל מה שאנחנו מוכנים לו הוא לומר בפעם המיליון את הרבע־גרוש שלנו ולקבל בתמורה המון לייקים מכאלה שאומרים בדיוק אותו דבר. ככה משתפים פעולה עם חיסול התרבות האנושית.

ויכוח הוא התרבות. זה התחיל עוד לפני יוון והאגורה, שוק הוויכוחים שלה. עוד לפני רומא עם הסנאט וקיקרו. עוד לפני דפי התלמוד היהודי, שבהם קידשו את הפלוגתא, את הוויכוח, את הדעה ההפוכה. זה התחיל כבר בתנ"ך, כאשר בני אדם התווכחו עם האל. זו התרבות האנושית. זו משמעות האדם. לומר את שלך בכל תנאי, מול כל אחד, גם מול זה שיכול להרוג אותך על המילים והמחשבות.

אלוהים לא אינפרנד את אברהם, את משה, את איוב, את כל השופטים והנביאים שרבו איתו ועצבנו אותו. אבל איפה הוא, ואיפה נרי.

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019