fbpx

לאן הולכים מכאן // הטור של נדב איל

0

ובכן הצפוי קרה. ביבי־מלך־ישראל לנצח נצחים, שולטטטט!!!1. הניצחון של נתניהו בבחירות היה בסך הכל צפוי, ובניגוד לנטיית כולנו לדרמה – לא הרבה קרה. הגושים השתנו בשני מנדטים לטובת המרכז־שמאל, אבל רק משום שביבי שתה את המנדטים של הימין, ובכך השמיד את בנט־שקד. שוב צפינו בעלייתה של מפלגת מערך-מפץ-מחנ"צ-כחול לבן ומולה שוב הליכוד שיכול, כמו אקורדיון, לנפח ולכווץ את הימין.

 

בעת כתיבת שורות אלה אנו פוסעים בדרך השגרתית אל מו"מ קואלציוני שבו, שוב, ואני מתנצל על השימוש המופרז במילה הזו, יישברו גבולות של טעם רע וויתורים לסקטורים. האמת היא שהבחירות נראו כמו מין דפוס חוזר, מעגל שוטה. יש כמובן צירופים ייחודיים של סכלות – נניח ההימור המוטרף של מרצ והעבודה שלא להתאחד, שכמעט נגמר במחיקה מוחלטת של השמאל כולו. הקמפיין ההזוי של הימין החדש, יצירת מופת של קיצוניות לא אפקטיבית. אבל התמונה הגדולה ברורה והיא יושבת בבלפור ולוגמת שמפניה ורודה.

 

ומה עכשיו?

 

——

 

בטווח הקצר הדמוקרטיה הישראלית עצמה מצויה על הכף. זו איננה הפרזה אלא אמת רזה למדי – ובעיקר מפחידה מאוד. איך דמוקרטיה נעלמת? לא בהודעות דובר. מותה איננו מוכרז בטלוויזיה, ולא עושים ערב פרידה בצוותא בתל אביב. יש דרך חדשה להרוג דמוקרטיה, והיא אפקטיבית מתמיד; להרגיש עם וללכת בלי.

 

המודלים של רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה או ולדימיר פוטין ברוסיה, נותנים לנו רמזים טובים. יש עיתוני אופוזיציה ובאופן עקרוני מותרת ביקורת על השלטון, אפילו הפגנות. במקביל, כל מי שאיננו חלק ממפלגת השלטון ומעגליה מנופה בהתמדה ממוקדים שונים של כוח. בתחילה, מהמערכת הממשלתית ובהמשך – ממערכת המשפט והמשטרה. הבחירות ממשיכות להתקיים, ויש בהן מאפיינים של חופש וחוסר ודאות בתוצאות. השואו הגדול של תקתוק השעון לקראת המדגם ממשיך להתרחש, וכך נוצר רושם מזויף של דרמה. אך את הרצפה מעקמים ואת השופט משחדים הרבה לפני התוצאות; לא מזייפים קלפיות ממש, אלא את הדרך אל ההצבעה. האופוזיציה מתכווצת כי השלטון עוסק בעקביות בהפללתה כבוגדת, ובמקביל עובד על פיצולה ופירוקה.

 

המהלכים האלה נעשים בצורות חוקיות ולא חוקיות, גלויות ונסתרות מהעין. האופוזיציה, במילים אחרות, איננה חדלת אישים בלבד. יש הדואגים לשמר אותה במצב הזה בכל מחיר, ואני לא סתם כותב "בכל מחיר". די לראות מה עשה פוטין ליריבו אלכסיי נבלני בשנים האחרונות. כך, באיטיות ובמהירות גם יחד, הדמוקרטיה הופכת להיות שכבה דקיקה של שקר שכולם יודעים שהוא שקר. כיצד תדעו שזהו שקר? כאשר אף מוסד לא עומד באורח אמיתי ויכול לסכל את רצון השליט עצמו. אין לו צרות עם הפרלמנט, בתי המשפט, או צרות אמיתיות אפילו בתקשורת. ואם קורים דברים, או איזה שופט חוקר אמיץ יוצא לבדוק ראיות, עושה רושם שהשליט רגוע באורח מיוחד; זחוח אל מול האתגר המתרחב. הוא כבר יודע שהשופט החוקר אולי יצא לדרך, אך הוא לעולם לא יגיע.

 

כאשר רומא נפלה, אזרחיה לא ידעו שהיא נפלה. עבורם, זו הייתה פשוט תקופה במאה החמישית לספירה, שבה העיר עברה משבט ברברי אחד לאחר. לבסוף החליט מנהיג של שבט שהשתלט על העיר שאיננו רוצה בתואר קיסר, ושלח בחזרה את החותם האימפריאלי לביזנטיון; בכך רומא באה לידי סופה, אבל עבור תושביה הייתה זו עוד תפנית פוליטית עגומה ברצף ארוך. זהו הכוח האדיר של החדשות הרעות, שהן יכולות לעקר מכל אדם סביר את יכולת ההבחנה על הגרוע באמת. זה שחייבים לעמוד אל מולו.

 

בטווח הקצר, אם תינתן לראש הממשלה חסינות באמצעות חקיקה חדשה, אחרי ההחלטה של היועץ המשפטי להעמידו לדין (בכפוף לשימוע), הדברים שקולים להחזרת החותם הקיסרי. ובמילים פשוטות: עקרון השוויון בפני החוק לא יהיה קיים יותר – ולכן הדמוקרטיה הישראלית עברה אל מצב ארדואני באורח פורמלי. הבעיה איננה בעצם החוק הזה – הרי חוקים כאלה קיימים בעולם – אלא בכך שהכנסת מבצעת אקט שמהותו היא רטרואקטיבית. זהו אקט של חקיקה אישית שנועד להגן על ראש הממשלה כאשר גלגלי הצדק כבר החלו להתגלגל והוא בתוכם עמוק. טבעי ששלל החשודים האחרים בעבריינות חמורה – ביטן, דרעי וכו' – יצפו שהחוקים הללו יגוננו עליהם. אם כבר נפטרים מהדמוקרטיה, מדוע שרק השליט ייהנה ולא מעגליה של מפלגת השלטון? זה אך הגיוני.

 

אי־העמדה לדין היא בעצם מתן רישיון רשמי למקורבים הללו לגנוב מכל הבא ליד, שהרי כוחות האכיפה יחושו תחושת רפיון וחוסר משמעות. התחושה הזו תגבר פי אלף אם התוכניות לצמצום כוחו של בג"ץ בפסקת ההתגברות ייצאו אל הפועל. כל מי שמחזיק כוח כלשהו במדינת ישראל יידע מאותו רגע שבעצם, כל החלטה מתקבלת בסלון של הנתניהו'ז. הרעיון הדמוקרטי של איזון כלשהו בין הרשויות יתפוגג לו. ישראל כפי שהכרנו אותה לא תתקיים.

 

——

 

אני באמת מצטער לכתוב את הדברים בצורה כה בוטה. הרי רק עברנו בחירות, והדבר המתבקש הוא שקט פוליטי. בחסות השקט הזה, יחד עם המלל הנונסנסי של סיקור פוליטי בישראל, הטבעתה של הרשות השופטת עשויה להתבצע. אז בטווח הקצר יש פה באמת בעיה, איך נאמר, לא פשוטה: הדמוקרטיה בדרך להחזיר ציוד.

 

אולי נתניהו יימנע מהצעדים האלה. הוא יכול להתעקש על שמירת חסינות דרך חוקי הכנסת הנוכחיים, ולהימנע מהתעסקות מסוכנת בקוד הדמוקרטי של החברה הישראלית. הוא גם יכול להודיע שיעמוד לדין אבל לא יתפטר. זו שאלה גדולה אם בג"ץ יכפה עליו ללכת הביתה במצב כזה, אבל רוב המשקיפים הפוליטיים מעריכים שלא.

 

ובכל זאת, בשלב זה עושה רושם שנתניהו הולך על כל האינצ'ילאדה. חסינות ופסקת התגברות. אופוזיציה כלשהי שואלת עכשיו שאלות גדולות ומשמעותיות. הראשונה שביניהן פשוטה: איך מסכלים. המרכז והשמאל בישראל מתקרבים לאתגר הגדול ביותר לדמוקרטיה הישראלית כאשר בראשם עומדים שורה של פוליטיקאים חסרי ניסיון יחסית ואבסולוטית: אבי גבאי, תמר זנדברג, בני גנץ, אשכנזי, יעלון (למי יש ניסיון? יאיר לפיד, איימן עודה, אחמד טיבי). זה הזמן לאנשים עם ניסיון פוליטי, אותם אנשים שהמרכז והשמאל הדירו במשך השנים כי ביצעו חטא בלתי נסלח לדידה של איזו קבוצה המתגוררת בין הרחובות בוגרשוב וז'בוטינסקי בתל אביב.

 

בניגוד לעצות המחולקות לכחול לבן מעל עמודי המאמרים של 'הארץ', ההצלחה של האופוזיציה איננה רק תלויה בכך שבכיריה יגידו את הדברים הצודקים, הנכונים, האגרסיביים, החד־משמעיים, הבוטים ביותר. ככלל, אופוזיציה נבנית ממהלכים ולא רק דיבורים; הצלחות קטנות, זריעת ספק, ניצחון פרלמנטרי צנוע ואז גדול יותר, טמינת מלכודת. האם אתם רואים את האנשים האלה טומנים מלכודות?

 

נו, חייכתם בסוף.

 

 

 



 

הטור פורסם בגיליון מאי 2019 של ליברל.
חלק מהכתבות והטורים במגזין זמין באתר.

 

רוצים לקבל את ליברל בכל חודש עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

 

צילום: אמיל סלמן, "הארץ".

 

 

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019
איור: עובדיה בנישו לכתבה מאת יונתן שם אור

פחד מוות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק ג' ואחרון

יונתן שם־אור / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019