fbpx

כת דה בולשיט // מה מביא לגל המשוגע של יצירות טלוויזיה וקולנוע על כתות שהיו ואינן?

0

אי שם ב־1984, ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, פגשתי במקרה בן של חברים של הוריי, שעמו ועם משפחתו ועוד כמה משפחות, נהגנו לנפוש יחד בחופשות פסח בכנרת. בחופשות האלה הוא בלט בחוש ההומור שלו וביכולתו לחקות כמה מהמבוגרים שבחבורה. ולכן, כשפגשתיו כמה שנים אחר כך לבוש מכנסי שרוואל וחולצת טריקו באדום־סגול ושרשרת חרוזים עם תמונה של גורו לצווארו, חשבתי שאולי מדובר בבדיחה. אבל מבטו המזוגג, נימת הדיבור המרוככת והאיחולים החוזרים והנשנים לאושר וטוב אמרו הכל. הוא לא היה אותו נער, הוא היה כעת בהגוואן.

המפגש היה מוזר. הוא בתחפושת, אני – חיילת במדים – הרגשתי מחופשת בעצמי. "שלום, יואב", אמרתי והוא תיקן אותי לשמו החדש. "סוואמי", נדמה לי. ואולי זיכרוני בוגד בי. במיטב מסורת הסמולטוק שאלתי אותו שאלות טפלות: מה אתה עושה? "חי". עובד? "על עצמי". תוכניות? "אני נוסע לחו"ל", הוא נידב. כמקובל באותה תקופה תהיתי אם זאת נסיעתו הראשונה לחו"ל. "לא הראשונה", הוא אמר. "הייתי בחו"ל כשהייתי קוף".

השיחה לא התפתחה עוד הרבה משם, וגם לא הותירה עליי רושם גדול במיוחד. באותם ימים בירושלים כתות היו למעשה דבר די שכיח. הרי קרישנה, יהודים למען ישו, סתם חוזרים בתשובה שגילו את האור – כל מה שתסמונת ירושלים ומעגליה אמורה לעורר באנשים, היה שם ובשפע. אבל לפני חודש, כשצפיתי ב'ארץ פראית מאוד' ('Wild Wild Country'), הסדרה הדוקומנטרית המדוברת של נטפליקס על כת הבהגוואן ומאמיני הראג'ניש שהתיישבו בשנות ה־80 של המאה הקודמת באורגון שבארה"ב, נזכרתי בשיחה האקראית ההיא בירושלים. ואז שאלתי את עצמי אם הנסיעה המתוכננת של אותו יואב הייתה לאורגון, ואם היה חלק מכל הדרמה שהתחוללה שם לפי הסדרה (הרשתות החברתיות לא סייעו בידי לקבל תשובה).

 

****************

 

זו הייתה רק שאלה אחת מיני רבות שהתלוו לצפייה בסדרה המרתקת, שומטת הלסת, בת ששת הפרקים על הכת ועל מנהיגיה ועוקביה. השאלות האחרות נסבו על כת הבהגוואן עצמה – מי בעצם הנהיג אותה בתקופה ההיא, האם הייתה זאת מא אנאנד שילה, כמו שמרמזים בסדרה, או אושו, הגורו של הכת? האם העובדה שהוא לא התבייש בחמדנות שלו (93 מכוניות רולס רויס, שעוני זהב ושאר תכשיטים למכביר) הכשירה אותה מבחינת מאמיניו? ואולי בכלל אלה שאלות על היצירה. מה בחרו היוצרים צ'פמן וויי ומקליין וויי להדגיש ומה להסתיר?

שאלות אלה מובילות לשאלות כלליות יותר: האם הכת הזאת, וכתות בכלל, שונות מדתות או מתנועות אוטופיסטיות וחברתיות אחרות בתחילת דרכן? מתי עובר אצלן הגבול בין טוב לרע? מה גורם לאנשים לנהור אחרי מנהיגי הכתות? האם מקור ההתנגדות אליהן נובע משמרנות או דווקא מליברליות; מצרות אופקים או מראייה צלולה?

בכתבה זו ננסה לענות על חלק מהשאלות הללו ובמיוחד על אלו הקשורות לכתות ולייצוגן על המסך. כי ניכר שיש הרבה מאוד מהן כעת. מה מקור האובססיה הטלוויזיונית עם כתות, ובעיקר למה היא מתרחשת עכשיו?

 

דור אחד, מנהיג אחד

'ארץ פראית מאוד' היא אמנם יצירה ייחודית אבל היא חלק מגל גדול של סדרות על כתות, שבזמן האחרון מדביקות זו את זו כמו מיסיונרים שמקבלים תמלוגים לפי כל ראש מומר. עד ישראל הקטנה הרחיקה התופעה הזאת. הנציגה העדכנית שלה היא הסדרה של ענת ברזילי, גדי טאוב והדר גלרון, 'הרמון', שנעשתה בהשראת ספרה האוטוביוגרפי של מעיין סמדר ושודרה בערוץ רשת 13 בפברואר ובמרץ האחרונים. 'הרמון', המבוססת על הפרשה של גואל רצון ונשותיו, מתארת משפחה פוליגמית מרובת נשים הנוהרות אחר גורו. נציגה קודמת ומרוחקת של התופעה היא 'תמרות עשן' של הוט מ־2009, על כת מסתורית ברמת הגולן שנעלמת ביום בהיר אחד.

בארה"ב מדובר בתופעה רחבה בהרבה. את סדרת הדוקו על הכת ההודית, שניסתה להקים אוטופיה ומצאה את עצמה עם מצבורי נשק גדולים ו – ספוילר – עם תוכניות מקיאווליות להשתלט על העיירה באורגון, הקדים בין השאר סרטו המדובר של אלכס גיבני 'הסיינטולוגיה וכלא האמונה'. ב־2015 חשף הסרט את השקרים והעיוותים של הכת העשירה בעולם, את מודל ההתקדמות בדרגים שלה, את שיטת ההאזנות וההקלטות המקובלת שם, וגם את המודל העסקי הרווחי כל כך שלה.

ניכר שהסרט הזה והמידע שדלף על הסיינטולוגיה במשך שנים, וגם על כתות אחרות, שימש בסיס לסדרה הבדיונית 'הדרך', שכעת משודרת העונה השלישית שלה (גם בישראל). מדובר בדרמה על משפחה בכת המאיריסטית המומצאת, שבה אחד מההורים מתחיל להטיל ספק בערכיה ובמעשיה, דבר שגורם להתפרקות המשפחה. באחד מראיונותיה לקידום הסדרה סיפרה היוצרת שלה ג'סיקה גולדברג כי בתחקיר שערכה על כתות גילתה כי "רוב הכתות בנות דור אחד. הן נסבות על מנהיג כריזמטי, וכשהוא מת – הכת נעלמת. אנחנו ניסינו להבין כיצד מעבירים דת מדור אחד לשני", סיפרה.

העובדה שהיא מכנה את הכת "דת" אינה מקרית. כמעט בכל סדרות הכתות נטען שאין בעצם הבדל בין סט הערכים שלהם לבין אלה של דתות ממוסדות, ומה שהם מציעים הוא אפילו טוב יותר. במיני־סדרה 'ווייקו' על כת הדווידים, ששודרה בתחילת השנה בארה"ב, אומר מומחה לדתות בריאיון לרדיו כי "אין דבר כזה כת. זאת רק מילה שמשתמשים בה כדי להגיד משהו שיפוטי על דת סדורה של מישהו אחר".

 

אובססיית מנסון

'ווייקו', ששודרה בערוץ פרמאונט בכיכובו ובהפקתו של טיילור קיטש ('אורות ליל שישי'), מספרת את סיפורה של הכת הדווידית שחיה בווייקו שבטקסס, וב־1993 התבצרה במשך 51 יום בחווה גדולה. הסדרה מתוארת מנקודת המבט של אנשי הכת ושל האף.בי.איי וכוחות צבאיים אמריקאיים שכיתרו אותה. האירוע הסתיים במותם של 76 בני הכת, בהם 15 ילדים.

כת אחרת שמוחזרת עכשיו מהמתים, תרתי משמע, היא 'שערי גן עדן'. בפודקאסט עכשווי המוקדש לה מסופר על הכת שב־1997 שמו קץ לחייהם 39 מחבריה במעשה התאבדות המוני.

בשנה שבה עלתה 'הדרך' לאוויר, עלתה גם 'אקווריוס' עם דיוויד דוקובני ('קליפורניקיישן', 'תיקים באפלה'), שגילם בה בלש משטרתי המתחקה אחר מעללי "משפחת" צ'רלס מנסון. הסדרה ירדה מן האוויר ב־2016, אבל העניין בכת הכה מדוברת לאורך שנים של מנסון לא שכך. העובדה שבדיוק עכשיו מציינים 50 שנה למעשי הרצח המתוקשרים והמזוויעים של הכת, מסבירה את העניין הרב בה.

הסרט 'The Haunting of Sharon Tate' מספר על הרצח האכזרי של השחקנית שהייתה בהיריון מתקדם, רעייתו של הבמאי רומן פולנסקי, בידי משפחת מנסון. והוא רק אחד משלושה פרויקטים קולנועיים (בצד ספרים ופודקאסטים) מתוכננים על צ'רלס מנסון ומאמיניו – או מאמינותיו, ליתר דיוק. 'Once Upon a Time in Hollywood' של קוונטין טרנטינו שייצא בשנה הבאה גם הוא על הכת, וגם מרי הארון יצרה סרט על הרציחות של משפחת מנסון, שנקרא 'Charlie Says' עם השחקנית הילרי דאף.

סדרה על כת שאינה על המנסונים, אבל בהחלט קשורה לטרנד, היא 'אימה אמריקאית: כת'. העונה השישית של הסדרה של ריאן מרפי מתחילה בסצנה מהמציאות: ערב הבחירות ב־2016 שבו דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב כנגד כל התחזיות. זה מתואר כרגע אימה אמיתי, ואחריו מתוארת כת של ליצנים.

עוד בגל הזה השחקן ג'ייק ג'ילנהול, שמפיק כעת סדרה על כתות. וינס גיליגן, היוצר של 'שובר שורות', עמל על סדרה על מנהיג הכת 'מקדש העם', ג'ים ג'ונס. וגם 'סיפורה של שפחה', שחוזרת עכשיו לעונה שנייה ומתארת עולם אפוקליפטי שבו כת השתלטה על ארה"ב, ונמצאת למעשה ברקע של כל הסדרות הללו.

 

להימשך אל הזוועה

אי אפשר לדבר על כתות מבלי להזכיר את האסון בג'ונסטאון, מקום מושבם של אנשי 'מקדש העם', הכת שהקים ג'ים ג'ונס ב־1955 (שעליו הסדרה העתידית והכבר מדוברת של גיליגן). גם כת זו, כמו אחרות, הטיפה לחיים מתקדמים ולהגשמת קהילה אוטופית שוויונית. ב־1974 הקימו אנשיה קהילה חקלאית בגיאנה. ב־1978 אוכלוסיית המקום עמדה על כ־900 איש, אישה וילד.

כמה מחברי הכת שהתפכחו הדליפו לתקשורת האמריקאית כי המתחם בדרום אמריקה חמוש בנשק חם וכי מתכננים בו מעשי התאבדות המונית. בנובמבר 1978 הגיעו למקום חבר הקונגרס האמריקאי ליאו ריאן עם שלושה עיתונאים וחבר לשעבר בכת. אלה נורו למוות על ידי אנשי הכת ואחר כך פקד ג'ונס על כל אנשי הכת, כולל 276 ילדים, לשתות מיץ עם ציאניד. התוצאה הייתה מותם של כל 909 אנשי הכת.

מעשה הזוועה הזה – שתוצאותיו סיפקו את אחד המראות המבעיתים במהדורות החדשות בטלוויזיה – שלא הותיר אחריו עדים, היה ונותר דגל שחור בכל הקשור לכתות. כל כת שנבחנה אחר כך על ידי הרשויות הייתה בחזקת חשודה מיידית. העובדה שחלקן גם בחרו להתחמש כמיליציה לא תרמה לקבלתן. מיני־סדרה קודמת שנעשתה על המקרה הזה הועלתה פחות משנתיים אחרי האירוע עצמו. 'טרגדיה בגיאנה: הסיפור של ג'ים ג'ונס' זיכתה את השחקן פאוורס בות, שגילם את הגורו הרצחני, בפרס אמי על תפקידו.

ברור שהאירועים המטלטלים ומעוררי הפלצות האלה מעסיקים יוצרים בין היתר כי הם מעוררים פחד אצל צופים. זו דרך להתמודדות. אלה חומרי בעירה שמציתים את דמיונם. הַמשיכה לכתות – במיוחד אלה שמנהגיהן הם מוזרים, חוקיהן נוקשים ואמונותיהן הזויות – גם נובעת מהעובדה הפשוטה שהן תמיד עוסקות בחומרים "סקסיים", עם מירכאות ובלי, כלומר ממש עוסקות במין, באורגיות, בפוליגמיה וגם בנושאים מושכים כמו חמדנות, עושר, יחסי כוח, מניפולציה, סמים ואלימות. זהו גם עולם סגור וסודי, וככזה מזמין רצון להצצה.

 

נשים ובורות רוחניים

"ברגע שמשהו סגור בפניך הוא מעורר עניין", אומרת ענת ברזילי, יוצרת הסדרה 'הרמון'. "לא נתנו לך לראות משהו, אז אתה מסתקרן. כמו ילדים שמנסים ללמוד עולם חדש. מעניין אותנו איך הוא פועל. יש גם משהו סאדו־מאזו בעולם הזה, התפר הזה שבעולם של שליטה. לכן יש גם כאלה שקשה להם לראות את זה. קצת כמו סרט אימה. בכת מסתתרים ליבידו וגם חרדה מינית, שמתחברים לרגשות קמאיים.

"יש משהו שמעורר מציצנות בכתות. הן תמיד מגיעות בסוף לכסף ולמין. כמובן, לא ברור אם זה הביצה והתרנגולת – אם ליבידו מוגבר מעורר את הצורך לשלוט או שדווקא השליטה המרובה מעוררת את הליבידו המוגבר. בכל מקרה זה שם.

"אותי עניין לבחון את הסיפור מנקודת המבט של הנשים. אנחנו חיים בעולם מודרני, ליברלי, אפילו פמיניסטי. ראיית העולם שלי היא אתאיסטית, יותר נכון אגנוסטית. העולם שאני חיה בו מחליט עבורֵךְ הרבה החלטות שנשים מסוימות לא רוצות לקבל. כנראה חלק מהאנשים מתגעגעים למצב שהם לא צריכים לקחת אחריות, נהנים מזה שמישהו אחר מחליט בשבילם ושואבים כוח מהקהילתיות של הכת וההבטחה שהיא מספקת, גם אם היא לא מתממשת. מבחינתם העולם המודרני לא מציע תחליף לכל הטקסים שמחברים אנשים לדת.

"הנשים הקרובות לגורו, כמו במקרה של הדמות שאני גילמתי, אבישג – האישה הראשונה – סובלות ממה שאני מכנה 'תסמונת המוכְרות בכיכר המדינה', כלומר נשים שחיות באשליה שמאחר שהן נמצאות בקרבת מוקד כוח גם להן יש אותו. יש בין האישה הזאת לבין הגורו סימביוזה. היא חייבת לשכנע את עצמה שדברו זה דברה. בסתר ליבה היא בסוג של דיכאון. היא רואה את זה ועדיין עושה את זה כי אין לה לאן ללכת. הן חוששות שבחוץ יותר גרוע. כמו נשים בעדה החרדית.

"בתחקיר לסדרה לא מצאתי דמיון בין הנשים שנכנעו לכתות. חלקן היו בתקופה של מצוקה, חלקן במלחמות עם ההורים, לכמה היה חסר משהו רוחני. מה שכן מצאנו משותף הוא בין הגורואים. אלה אנשים שרוצים להיות אלוהים. שיש להם בור עמוק בבטן והם צריכים את האהבה הזאת. הם חכמים, מתמקדים בלהשיג את האהבה הזאת, יודעים לנצל חולשות של אנשים אחרים. הנשים בסדרה שלנו לא דומות – לא במראה, לא באופי – זה היה לנו חשוב מאוד. האמירה שלנו היא לא על הנשים, אלא על המניפולציה".

 

אושו האחר

במאמר ב'דיילי ביסט' נכתב: "הכת היא בועה. מי שנמצאים בתוכה מאמינים שהם צודקים, שהם מסופקים, שהם סוף־סוף מצאו תשובה. מי שנמצאים מבחוץ לא מבינים איך 'אנשים נורמליים' יכולים להיסחף אחר דוקטרינות פסבדו־דתיות ולדרישות האלימות של דברי האל. (…) הגורם המושך ביותר בסדרות הוא המנהיג, אדם שמוגדר ביכולת שלו לכבוש את הלב. הכריזמה הזאת (…) מושכת אותנו עמוק יותר ויותר לסיפורים על המניפולטורים הגאונים האלה, שגורמים לנו להיגעל ולהימשך בעת ובעונה אחת".

הסופרת, התסריטאית ו"אישה נורמלית" לכל הדעות, דקלה קידר, מצאה את עצמה באמצע שנות ה־90 באשראם של אושו. "הגעתי לשם במקרה, לאחר לילה מהגיהינום בבומביי", היא מספרת. "הייתי בת 20. לקחתי כרטיס לכיוון אחד ונחַתי בבומביי בשתיים בלילה, רק עם מדריך 'לונלי פלאנט' ביד. בומביי היא אחת הערים הקשות בעולם, ובבוקר לאחר שהגעתי רצתי לתחנת הרכבת ופשוט עליתי על הרכבת שהנסיעה שלה הייתה הכי קצרה – ארבע שעות לפונה".

היא הגיעה לאשראם ב־1995 ושהתה שם כחודש. היא לא חברה בבהגוואן, וכשהגיעה סיפור אורגון כבר היה מאחוריהם, אבל בכל זאת התקרבה דיה לתופעה כדי לספק עדות. "קיים פער גדול בין החוויה של להיות באשראם לבין מה שמתואר בסדרה. היחס שלך למקום הוא מורכב", היא אומרת. "הוא מאוד צרכני. עולה הרבה כסף ליום. איך שהגעתי נדרשתי לקנות שני סטים של בגדים, אחד בצבע מארון ליום ואחד לבן ללילה, ולעשות בדיקת איידס (בתשלום). האשראם הוא פיסת גן עדן נוצצת ויפהפייה. הכל בו מטופח, טעים ונעים. אבל הפער בין המקום עצמו לבין ההקשר הגיאוגרפי שלו הוא קיצוני. הדרך אל האשראם בפונה היא בתוך סלאם מטורף, ענן של אבק ולכלוך, אנשים ברחוב, טלאים על טלאים של בתים בתוך עזובה. גם הפער בין העלות מול הצניעות שאת מצפה לה מעורר חשדנות.

"העולם הרוחני היה קילומטרים ממני, אבל האשראם היה הצלה. יש שם קהילה, בתי קפה מוכרים. בתכלס הרגשתי שאני נמצאת בקייטנה של בורגנים, שבה מציעים לשחק זניס במקום טניס. היו גם סדנאות טנטרה, אבל כל החלק הזה לא דיבר אליי. ואט־אט נשביתי בקסם. מצד אחד רואים שעושים עלייך כסף, אבל הפרקטיקה היא כיפית – מדיטציות דינמיות, מדיטציות רגילות, יוגה, ריקודים, תנועה והליכה, למצוא זן בעבודת גינה.

"בסדרה 'ארץ פראית מאוד' לא מרגישים את אושו. הוא לא קיים. מבחינה יצירתית החליטו כנראה לא להתמקד בו, ואז קצת לא ברור מה גורם לאנשים ללכת אחרי הגורו הזה. אבל באשראם, בכל בוקר במשך שעה או שעתיים, שוכבים על מזרן באולם שיש ענק ומהמם עם שמיכונת ומקשיבים לשיחה מוקלטת עם אושו (הוא כבר לא היה בחיים). אין בן אדם שהדברים שהוא אומר לא ידברו אליו. הוא פשוט הנגיש את הניו אייג'. הוא מדבר על דברים הקשורים ליומיום ולהתמודדות עם סבל וכאב בצורה מאוד פרקטית. כשעזבתי את האשראם אפילו קניתי קלטות כדי להקשיב להן בווקמן. זה צד שחסר בסדרה. כשצפיתי בה, כל הזמן הרגשתי צורך להגן עליו. הוא לא רק בובה מתנפחת עם תכשיטים, יש שם גם תוכן".

.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקבל את המגזין עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: Lilia She

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
חקלאים בנחל עוז

יישובי העוטף כבולם זעזועים // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 08/09/2019