fbpx

כת דה בולשיט // מה מביא לגל המשוגע של יצירות טלוויזיה וקולנוע על כתות שהיו ואינן?

מאת רותה קופפר

0

אי שם ב־1984, ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, פגשתי במקרה בן של חברים של הוריי, שעמו ועם משפחתו ועוד כמה משפחות, נהגנו לנפוש יחד בחופשות פסח בכנרת. בחופשות האלה הוא בלט בחוש ההומור שלו וביכולתו לחקות כמה מהמבוגרים שבחבורה. ולכן, כשפגשתיו כמה שנים אחר כך לבוש מכנסי שרוואל וחולצת טריקו באדום־סגול ושרשרת חרוזים עם תמונה של גורו לצווארו, חשבתי שאולי מדובר בבדיחה. אבל מבטו המזוגג, נימת הדיבור המרוככת והאיחולים החוזרים והנשנים לאושר וטוב אמרו הכל. הוא לא היה אותו נער, הוא היה כעת בהגוואן.

המפגש היה מוזר. הוא בתחפושת, אני – חיילת במדים – הרגשתי מחופשת בעצמי. "שלום, יואב", אמרתי והוא תיקן אותי לשמו החדש. "סוואמי", נדמה לי. ואולי זיכרוני בוגד בי. במיטב מסורת הסמולטוק שאלתי אותו שאלות טפלות: מה אתה עושה? "חי". עובד? "על עצמי". תוכניות? "אני נוסע לחו"ל", הוא נידב. כמקובל באותה תקופה תהיתי אם זאת נסיעתו הראשונה לחו"ל. "לא הראשונה", הוא אמר. "הייתי בחו"ל כשהייתי קוף".

השיחה לא התפתחה עוד הרבה משם, וגם לא הותירה עליי רושם גדול במיוחד. באותם ימים בירושלים כתות היו למעשה דבר די שכיח. הרי קרישנה, יהודים למען ישו, סתם חוזרים בתשובה שגילו את האור – כל מה שתסמונת ירושלים ומעגליה אמורה לעורר באנשים, היה שם ובשפע. אבל לפני חודש, כשצפיתי ב'ארץ פראית מאוד' ('Wild Wild Country'), הסדרה הדוקומנטרית המדוברת של נטפליקס על כת הבהגוואן ומאמיני הראג'ניש שהתיישבו בשנות ה־80 של המאה הקודמת באורגון שבארה"ב, נזכרתי בשיחה האקראית ההיא בירושלים. ואז שאלתי את עצמי אם הנסיעה המתוכננת של אותו יואב הייתה לאורגון, ואם היה חלק מכל הדרמה שהתחוללה שם לפי הסדרה (הרשתות החברתיות לא סייעו בידי לקבל תשובה).

ארץ פראית מאוד

ארץ פראית מאוד

זו הייתה רק שאלה אחת מיני רבות שהתלוו לצפייה בסדרה המרתקת, שומטת הלסת, בת ששת הפרקים על הכת ועל מנהיגיה ועוקביה. השאלות האחרות נסבו על כת הבהגוואן עצמה – מי בעצם הנהיג אותה בתקופה ההיא, האם הייתה זאת מא אנאנד שילה, כמו שמרמזים בסדרה, או אושו, הגורו של הכת? האם העובדה שהוא לא התבייש בחמדנות שלו (93 מכוניות רולס רויס, שעוני זהב ושאר תכשיטים למכביר) הכשירה אותה מבחינת מאמיניו? ואולי בכלל אלה שאלות על היצירה. מה בחרו היוצרים צ'פמן וויי ומקליין וויי להדגיש ומה להסתיר?

שאלות אלה מובילות לשאלות כלליות יותר: האם הכת הזאת, וכתות בכלל, שונות מדתות או מתנועות אוטופיסטיות וחברתיות אחרות בתחילת דרכן? מתי עובר אצלן הגבול בין טוב לרע? מה גורם לאנשים לנהור אחרי מנהיגי הכתות? האם מקור ההתנגדות אליהן נובע משמרנות או דווקא מליברליות; מצרות אופקים או מראייה צלולה?

בכתבה זו ננסה לענות על חלק מהשאלות הללו ובמיוחד על אלו הקשורות לכתות ולייצוגן על המסך. כי ניכר שיש הרבה מאוד מהן כעת. מה מקור האובססיה הטלוויזיונית עם כתות, ובעיקר למה היא מתרחשת עכשיו?

דור אחד, מנהיג אחד

'ארץ פראית מאוד' היא אמנם יצירה ייחודית אבל היא חלק מגל גדול של סדרות על כתות, שבזמן האחרון מדביקות זו את זו כמו מיסיונרים שמקבלים תמלוגים לפי כל ראש מומר. עד ישראל הקטנה הרחיקה התופעה הזאת. הנציגה העדכנית שלה היא הסדרה של ענת ברזילי, גדי טאוב והדר גלרון, 'הרמון', שנעשתה בהשראת ספרה האוטוביוגרפי של מעיין סמדר ושודרה בערוץ רשת 13 בפברואר ובמרץ האחרונים. 'הרמון', המבוססת על הפרשה של גואל רצון ונשותיו, מתארת משפחה פוליגמית מרובת נשים הנוהרות אחר גורו. נציגה קודמת ומרוחקת של התופעה היא 'תמרות עשן' של הוט מ־2009, על כת מסתורית ברמת הגולן שנעלמת ביום בהיר אחד.

בארה"ב מדובר בתופעה רחבה בהרבה. את סדרת הדוקו על הכת ההודית, שניסתה להקים אוטופיה ומצאה את עצמה עם מצבורי נשק גדולים ו – ספוילר – עם תוכניות מקיאווליות להשתלט על העיירה באורגון, הקדים בין השאר סרטו המדובר של אלכס גיבני 'הסיינטולוגיה וכלא האמונה'. ב־2015 חשף הסרט את השקרים והעיוותים של הכת העשירה בעולם, את מודל ההתקדמות בדרגים שלה, את שיטת ההאזנות וההקלטות המקובלת שם, וגם את המודל העסקי הרווחי כל כך שלה.

ניכר שהסרט הזה והמידע שדלף על הסיינטולוגיה במשך שנים, וגם על כתות אחרות, שימש בסיס לסדרה הבדיונית 'הדרך', שכעת משודרת העונה השלישית שלה (גם בישראל). מדובר בדרמה על משפחה בכת המאיריסטית המומצאת, שבה אחד מההורים מתחיל להטיל ספק בערכיה ובמעשיה, דבר שגורם להתפרקות המשפחה. באחד מראיונותיה לקידום הסדרה סיפרה היוצרת שלה ג'סיקה גולדברג כי בתחקיר שערכה על כתות גילתה כי "רוב הכתות בנות דור אחד. הן נסבות על מנהיג כריזמטי, וכשהוא מת – הכת נעלמת. אנחנו ניסינו להבין כיצד מעבירים דת מדור אחד לשני", סיפרה.

העובדה שהיא מכנה את הכת "דת" אינה מקרית. כמעט בכל סדרות הכתות נטען שאין בעצם הבדל בין סט הערכים שלהם לבין אלה של דתות ממוסדות, ומה שהם מציעים הוא אפילו טוב יותר. במיני־סדרה 'ווייקו' על כת הדווידים, ששודרה בתחילת השנה בארה"ב, אומר מומחה לדתות בריאיון לרדיו כי "אין דבר כזה כת. זאת רק מילה שמשתמשים בה כדי להגיד משהו שיפוטי על דת סדורה של מישהו אחר".

אובססיית מנסון

'ווייקו', ששודרה בערוץ פרמאונט בכיכובו ובהפקתו של טיילור קיטש ('אורות ליל שישי'), מספרת את סיפורה של הכת הדווידית שחיה בווייקו שבטקסס, וב־1993 התבצרה במשך 51 יום בחווה גדולה. הסדרה מתוארת מנקודת המבט של אנשי הכת ושל האף.בי.איי וכוחות צבאיים אמריקאיים שכיתרו אותה. האירוע הסתיים במותם של 76 בני הכת, בהם 15 ילדים.

כת אחרת שמוחזרת עכשיו מהמתים, תרתי משמע, היא 'שערי גן עדן'. בפודקאסט עכשווי המוקדש לה מסופר על הכת שב־1997 שמו קץ לחייהם 39 מחבריה במעשה התאבדות המוני.

בשנה שבה עלתה 'הדרך' לאוויר, עלתה גם 'אקווריוס' עם דיוויד דוקובני ('קליפורניקיישן', 'תיקים באפלה'), שגילם בה בלש משטרתי המתחקה אחר מעללי "משפחת" צ'רלס מנסון. הסדרה ירדה מן האוויר ב־2016, אבל העניין בכת הכה מדוברת לאורך שנים של מנסון לא שכך. העובדה שבדיוק עכשיו מציינים 50 שנה למעשי הרצח המתוקשרים והמזוויעים של הכת, מסבירה את העניין הרב בה.

הסרט 'The Haunting of Sharon Tate' מספר על הרצח האכזרי של השחקנית שהייתה בהיריון מתקדם, רעייתו של הבמאי רומן פולנסקי, בידי משפחת מנסון. והוא רק אחד משלושה פרויקטים קולנועיים (בצד ספרים ופודקאסטים) מתוכננים על צ'רלס מנסון ומאמיניו – או מאמינותיו, ליתר דיוק. 'Once Upon a Time in Hollywood' של קוונטין טרנטינו שייצא בשנה הבאה גם הוא על הכת, וגם מרי הארון יצרה סרט על הרציחות של משפחת מנסון, שנקרא 'Charlie Says' עם השחקנית הילרי דאף.

סדרה על כת שאינה על המנסונים, אבל בהחלט קשורה לטרנד, היא 'אימה אמריקאית: כת'. העונה השישית של הסדרה של ריאן מרפי מתחילה בסצנה מהמציאות: ערב הבחירות ב־2016 שבו דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב כנגד כל התחזיות. זה מתואר כרגע אימה אמיתי, ואחריו מתוארת כת של ליצנים.

עוד בגל הזה השחקן ג'ייק ג'ילנהול, שמפיק כעת סדרה על כתות. וינס גיליגן, היוצר של 'שובר שורות', עמל על סדרה על מנהיג הכת 'מקדש העם', ג'ים ג'ונס. וגם 'סיפורה של שפחה', שחוזרת עכשיו לעונה שנייה ומתארת עולם אפוקליפטי שבו כת השתלטה על ארה"ב, ונמצאת למעשה ברקע של כל הסדרות הללו.

וייקו

וייקו

להימשך אל הזוועה

אי אפשר לדבר על כתות מבלי להזכיר את האסון בג'ונסטאון, מקום מושבם של אנשי 'מקדש העם', הכת שהקים ג'ים ג'ונס ב־1955 (שעליו הסדרה העתידית והכבר מדוברת של גיליגן). גם כת זו, כמו אחרות, הטיפה לחיים מתקדמים ולהגשמת קהילה אוטופית שוויונית. ב־1974 הקימו אנשיה קהילה חקלאית בגיאנה. ב־1978 אוכלוסיית המקום עמדה על כ־900 איש, אישה וילד.

כמה מחברי הכת שהתפכחו הדליפו לתקשורת האמריקאית כי המתחם בדרום אמריקה חמוש בנשק חם וכי מתכננים בו מעשי התאבדות המונית. בנובמבר 1978 הגיעו למקום חבר הקונגרס האמריקאי ליאו ריאן עם שלושה עיתונאים וחבר לשעבר בכת. אלה נורו למוות על ידי אנשי הכת ואחר כך פקד ג'ונס על כל אנשי הכת, כולל 276 ילדים, לשתות מיץ עם ציאניד. התוצאה הייתה מותם של כל 909 אנשי הכת.

מעשה הזוועה הזה – שתוצאותיו סיפקו את אחד המראות המבעיתים במהדורות החדשות בטלוויזיה – שלא הותיר אחריו עדים, היה ונותר דגל שחור בכל הקשור לכתות. כל כת שנבחנה אחר כך על ידי הרשויות הייתה בחזקת חשודה מיידית. העובדה שחלקן גם בחרו להתחמש כמיליציה לא תרמה לקבלתן. מיני־סדרה קודמת שנעשתה על המקרה הזה הועלתה פחות משנתיים אחרי האירוע עצמו. 'טרגדיה בגיאנה: הסיפור של ג'ים ג'ונס' זיכתה את השחקן פאוורס בות, שגילם את הגורו הרצחני, בפרס אמי על תפקידו.

ברור שהאירועים המטלטלים ומעוררי הפלצות האלה מעסיקים יוצרים בין היתר כי הם מעוררים פחד אצל צופים. זו דרך להתמודדות. אלה חומרי בעירה שמציתים את דמיונם. הַמשיכה לכתות – במיוחד אלה שמנהגיהן הם מוזרים, חוקיהן נוקשים ואמונותיהן הזויות – גם נובעת מהעובדה הפשוטה שהן תמיד עוסקות בחומרים "סקסיים", עם מירכאות ובלי, כלומר ממש עוסקות במין, באורגיות, בפוליגמיה וגם בנושאים מושכים כמו חמדנות, עושר, יחסי כוח, מניפולציה, סמים ואלימות. זהו גם עולם סגור וסודי, וככזה מזמין רצון להצצה.

נשים ובורות רוחניים

"ברגע שמשהו סגור בפניך הוא מעורר עניין", אומרת ענת ברזילי, יוצרת הסדרה 'הרמון'. "לא נתנו לך לראות משהו, אז אתה מסתקרן. כמו ילדים שמנסים ללמוד עולם חדש. מעניין אותנו איך הוא פועל. יש גם משהו סאדו־מאזו בעולם הזה, התפר הזה שבעולם של שליטה. לכן יש גם כאלה שקשה להם לראות את זה. קצת כמו סרט אימה. בכת מסתתרים ליבידו וגם חרדה מינית, שמתחברים לרגשות קמאיים.

"יש משהו שמעורר מציצנות בכתות. הן תמיד מגיעות בסוף לכסף ולמין. כמובן, לא ברור אם זה הביצה והתרנגולת – אם ליבידו מוגבר מעורר את הצורך לשלוט או שדווקא השליטה המרובה מעוררת את הליבידו המוגבר. בכל מקרה זה שם.

"אותי עניין לבחון את הסיפור מנקודת המבט של הנשים. אנחנו חיים בעולם מודרני, ליברלי, אפילו פמיניסטי. ראיית העולם שלי היא אתאיסטית, יותר נכון אגנוסטית. העולם שאני חיה בו מחליט עבורֵךְ הרבה החלטות שנשים מסוימות לא רוצות לקבל. כנראה חלק מהאנשים מתגעגעים למצב שהם לא צריכים לקחת אחריות, נהנים מזה שמישהו אחר מחליט בשבילם ושואבים כוח מהקהילתיות של הכת וההבטחה שהיא מספקת, גם אם היא לא מתממשת. מבחינתם העולם המודרני לא מציע תחליף לכל הטקסים שמחברים אנשים לדת.

"הנשים הקרובות לגורו, כמו במקרה של הדמות שאני גילמתי, אבישג – האישה הראשונה – סובלות ממה שאני מכנה 'תסמונת המוכְרות בכיכר המדינה', כלומר נשים שחיות באשליה שמאחר שהן נמצאות בקרבת מוקד כוח גם להן יש אותו. יש בין האישה הזאת לבין הגורו סימביוזה. היא חייבת לשכנע את עצמה שדברו זה דברה. בסתר ליבה היא בסוג של דיכאון. היא רואה את זה ועדיין עושה את זה כי אין לה לאן ללכת. הן חוששות שבחוץ יותר גרוע. כמו נשים בעדה החרדית.

"בתחקיר לסדרה לא מצאתי דמיון בין הנשים שנכנעו לכתות. חלקן היו בתקופה של מצוקה, חלקן במלחמות עם ההורים, לכמה היה חסר משהו רוחני. מה שכן מצאנו משותף הוא בין הגורואים. אלה אנשים שרוצים להיות אלוהים. שיש להם בור עמוק בבטן והם צריכים את האהבה הזאת. הם חכמים, מתמקדים בלהשיג את האהבה הזאת, יודעים לנצל חולשות של אנשים אחרים. הנשים בסדרה שלנו לא דומות – לא במראה, לא באופי – זה היה לנו חשוב מאוד. האמירה שלנו היא לא על הנשים, אלא על המניפולציה".

אושו האחר

במאמר ב'דיילי ביסט' נכתב: "הכת היא בועה. מי שנמצאים בתוכה מאמינים שהם צודקים, שהם מסופקים, שהם סוף־סוף מצאו תשובה. מי שנמצאים מבחוץ לא מבינים איך 'אנשים נורמליים' יכולים להיסחף אחר דוקטרינות פסבדו־דתיות ולדרישות האלימות של דברי האל. (…) הגורם המושך ביותר בסדרות הוא המנהיג, אדם שמוגדר ביכולת שלו לכבוש את הלב. הכריזמה הזאת (…) מושכת אותנו עמוק יותר ויותר לסיפורים על המניפולטורים הגאונים האלה, שגורמים לנו להיגעל ולהימשך בעת ובעונה אחת".

הסופרת, התסריטאית ו"אישה נורמלית" לכל הדעות, דקלה קידר, מצאה את עצמה באמצע שנות ה־90 באשראם של אושו. "הגעתי לשם במקרה, לאחר לילה מהגיהינום בבומביי", היא מספרת. "הייתי בת 20. לקחתי כרטיס לכיוון אחד ונחַתי בבומביי בשתיים בלילה, רק עם מדריך 'לונלי פלאנט' ביד. בומביי היא אחת הערים הקשות בעולם, ובבוקר לאחר שהגעתי רצתי לתחנת הרכבת ופשוט עליתי על הרכבת שהנסיעה שלה הייתה הכי קצרה – ארבע שעות לפונה".

היא הגיעה לאשראם ב־1995 ושהתה שם כחודש. היא לא חברה בבהגוואן, וכשהגיעה סיפור אורגון כבר היה מאחוריהם, אבל בכל זאת התקרבה דיה לתופעה כדי לספק עדות. "קיים פער גדול בין החוויה של להיות באשראם לבין מה שמתואר בסדרה. היחס שלך למקום הוא מורכב", היא אומרת. "הוא מאוד צרכני. עולה הרבה כסף ליום. איך שהגעתי נדרשתי לקנות שני סטים של בגדים, אחד בצבע מארון ליום ואחד לבן ללילה, ולעשות בדיקת איידס (בתשלום). האשראם הוא פיסת גן עדן נוצצת ויפהפייה. הכל בו מטופח, טעים ונעים. אבל הפער בין המקום עצמו לבין ההקשר הגיאוגרפי שלו הוא קיצוני. הדרך אל האשראם בפונה היא בתוך סלאם מטורף, ענן של אבק ולכלוך, אנשים ברחוב, טלאים על טלאים של בתים בתוך עזובה. גם הפער בין העלות מול הצניעות שאת מצפה לה מעורר חשדנות.

"העולם הרוחני היה קילומטרים ממני, אבל האשראם היה הצלה. יש שם קהילה, בתי קפה מוכרים. בתכלס הרגשתי שאני נמצאת בקייטנה של בורגנים, שבה מציעים לשחק זניס במקום טניס. היו גם סדנאות טנטרה, אבל כל החלק הזה לא דיבר אליי. ואט־אט נשביתי בקסם. מצד אחד רואים שעושים עלייך כסף, אבל הפרקטיקה היא כיפית – מדיטציות דינמיות, מדיטציות רגילות, יוגה, ריקודים, תנועה והליכה, למצוא זן בעבודת גינה.

"בסדרה 'ארץ פראית מאוד' לא מרגישים את אושו. הוא לא קיים. מבחינה יצירתית החליטו כנראה לא להתמקד בו, ואז קצת לא ברור מה גורם לאנשים ללכת אחרי הגורו הזה. אבל באשראם, בכל בוקר במשך שעה או שעתיים, שוכבים על מזרן באולם שיש ענק ומהמם עם שמיכונת ומקשיבים לשיחה מוקלטת עם אושו (הוא כבר לא היה בחיים). אין בן אדם שהדברים שהוא אומר לא ידברו אליו. הוא פשוט הנגיש את הניו אייג'. הוא מדבר על דברים הקשורים ליומיום ולהתמודדות עם סבל וכאב בצורה מאוד פרקטית. כשעזבתי את האשראם אפילו קניתי קלטות כדי להקשיב להן בווקמן. זה צד שחסר בסדרה. כשצפיתי בה, כל הזמן הרגשתי צורך להגן עליו. הוא לא רק בובה מתנפחת עם תכשיטים, יש שם גם תוכן".

סיפורה של שפחה

סיפורה של שפחה

קיצור דרך לחיים אחרים

הפן הזה תמיד מוצנע בסדרות האלה. ראשית משום שהוא לא חלק מהדרמה, ושנית כי קשה לתמצת את הדברים של הגורו למסר טלוויזיוני ברור. מה שכן עובר הוא מסר אחר – צפירת הרגעה. כל הצופים בסדרות היושבים בסלון ביתם: אתם יכולים להמשיך לשבת, לקיים את המודל המשפחתי, הזוגי, הקהילתי המוכר לכם. אין טעם לחפש אוטופיה, היא לא שם.

"כיף לראות סדרות על כתות כי בהתחלה זה מפתה מאוד וכולנו היינו רוצים אולי להיות מובלים על ידי מישהו ולהפסיק לקחת אחריות למעשינו", אומרת הבמאית, התסריטאית והמרצה לתסריטאות מיה דרייפוס, שסרטה 'כביש הסרגל' עתיד לצאת בשנה הקרובה. "ומכיוון שהסדרות נגמרות באסון זה גם מרגיע לדעת שאין פתרון קסם לחיים, וכך אנחנו יכולים לחזור לשגרתנו ולא לחשוב שאנחנו מפספסות משהו".

נרגענו, אבל בכל זאת, מדוע כל כך הרבה סדרות על כתות דווקא עכשיו? קידר, שהיא גם מרצה לתסריטאות בבתי הספר לקולנוע סם שפיגל ומעלה, מציעה הסבר גשמי ורוחני. "ריבוי סדרות הכתות יכול לנבוע ממצב טבעי שקורה בעולם הטלוויזיה, גל כזה של עיסוק בעולם מסוים, ואף פעם אין לו הסבר. בארץ זה קרה בבת אחת עם המון סדרות על העולם הדתי, למשל.

"בנוגע לסדרות על הכתות, יכול להיות שאנשים צופים ורוצים את זה בדיוק מהסיבה שנמשכים לכתות. כלומר מחפשים דרך להיות טובים יותר ושמחים יותר. האמת המרה היא שדרושים המון עבודה, מאמץ, יזע ודמעות, אולי גם מטען גנטי שונה. יש בהן הבטחה לחיים יותר טובים, מחוברים, משמעותיים, וגם איזה קיצור דרך, קסם מעשי כזה. בגלל זה אולי גם תהליך ההתפכחות נורא קשה. אני לא מכירה את הפסיכולוגיה של כתות ומה עומד מאחורי זה מבחינה פתולוגית, אבל אני חושבת שצריך הרבה להעלים עין ולבלוע הרבה צפרדעים כדי להיכנס למוד כזה.

"נראה לי שגם צפייה בסדרות מהסוג הזה – דווקא לא הסדרה על אושו כי היא מצניעה במכוון את אורו של הגורו, וזה דבר מאוד חכם בעיניי – אלא אולי העיסוק בכתות בקולנוע ובטלוויזיה מחבר את הרצון הפנימי של כל אחד מאיתנו להיות אדם טוב יותר.

"מא אנאנד שילה היא דמות שמשחקת עם הציפיות של הצופה וזה כוחה. הדמות שלה היא תמצית הדרמה האמריקאית החדשה. הכוח של הסדרות האלה הוא לא ב'אמת' או ב'כנות', אלא בעובדה שכל הזמן מרגישים שרואים דבר אחד ומגלים פתאום דבר אחר. הסדרה התחילה ברצח והסתרה? חושבים שתצפו עכשיו בסדרה שכולה רצח והסתרה – הופס, בסצנה הבאה הרוצח נחשף והסדרה היא בכלל על יחסים, שחיתות ועולם אחר. ככל שאני פחות ופחות נקשרת רגשית לסדרות, אני משתעבדת, מתמכרת מתמגנטת למסך. היא הפתיעה אותי ומספרת לי כל הזמן משהו אחר".

מא אנאנד שילה

מא אנאנד שילה

 אל תתגעגעו כל כך לעבר

"מזמן לא ראיתי דמות אישה כל כך סוחפת על המסך כמו מא אנאנד שילה", אומרת מיה דרייפוס. "ברור שהיא עושה דברים בעייתיים מוסרית, אבל העובדה היא שברגע שאושו מפסיק לדבר היא תופסת את מקומו וזה כנראה מאיים עליו. הוא כוכב רוק, אבל גם לה לא חסר. ההופעות שלה בטלוויזיה סוחפות". דרייפוס לא מקבלת את ההסבר שמוצע בסדרה כאילו המניע שלה הוא רגשי, של אישה זנוחה. "הוא מסביר שהיא כועסת כי הוא לא שכב איתה, בעוד שברוב הסדרה די ברור שהיא אמביציוזית לא פחות ממנו. אני חושבת שכשהיא נהיית גדולה מדי הוא חוטף רגליים קרות ושורף את הגלימה שלה כי העזה לרצות להיות לא רק מאחורי הקלעים. היא כל כך כריזמטית. בהופעות שלה בטלוויזיה היא נראית מקללת בפומבי, ואז אחר כך כולם מחקים אותה. היא כאילו המציאה סגנון".

אין ספק, גיבורה או אנטי־גיבורה טלוויזיונית נולדה – מא אנאנד שילה, אישה בשר ודם, אבל נראה שהיא עתידה להצטרף לרשימה של גיבורים טלוויזיוניים כטוני סופרנו, וולטר ווייט וחאליסי.

אשר להסבר הפרוזאי הקביל על ריבוי הסדרות, אנשים בהחלט עושים סדרות על דברים דומים (אף על פי שריבוי הסדרות הדתיות בישראל יכול לנבוע גם מסיבות שאינן רק מקריות אלא גם אידיאולוגיות, אבל נניח לזה כעת), ואכן ישנה מקריות בעשיית יצירות על אותם נושאים. אין ספק שלאור ההצלחה של הסדרות האלה נראה יותר מהן בעתיד.

לפעמים יש גם עניין בנאלי ואפילו ציני: הצלחה של סדרה בנושא מסוים מעוררת תיאבון בקרב גופי השידור לקבל עוד כאלה. גל הסדרות על הכתות מתחבר לטרנד טלוויזיוני אחר – הפשע האמיתי (שבו עסקנו לא מכבר ב'ליברל'). כתות היו פופולריות מאוד בשנות ה־60 עד ה־80 של המאה הקודמת, תקופה של חיפוש אחר מודלים חברתיים ומשפחתיים אלטרנטיביים, ואלה מהן שהגיעו למעשים קיצוניים משמשות כעת חומרים דרמטיים מרתקים.

התודעה הקולקטיבית האמריקאית והעולמית נבחנת דרך הסיפורים הללו. העניין באלה קשור גם לאובססיה האמריקאית והעולמית ברוצחים סדרתיים וכן גם בנהירה ובחשש ממשיחי שקר. בעידן הפייק ניוז והאמת האלטרנטיבית, החשש הזה הולך ומתעצם.

הנבירה התרבותית של ארה"ב בנבכי עברה נועדה כדי להבין את ההווה המסוכסך, השבטי, המפולג והמפתיע שלה, וגם להזכיר לכל מי שרוצה להחזיר עטרה ליושנה באמריקה, כי לא הכל היה טוב כל כך בעבר. הסדרות על הכתות האמיתיות שפעלו אז מזכירות למי ששכח כי אולי מוקדם להתגעגע לעבר, וגם מאפשרות להבין איך הגענו עד הלום.

"הכת של טראמפ". סוף דבר

בריאיון לאתר איי.די הסבירו האחים צ'פמן ומקליין וויי, יוצרי 'ארץ פראית מאוד', את העניין בכת של אושו ובכתות בכלל. "מצאנו שהתגובה למרואיינים שלנו הייתה פליאה על כמה שהם אינטליגנטיים ונורמליים, או כמה שהם רציונליים או מודעים לעצמם. אין זה אומר שתמיד אפשר לסמוך על מה שהם אומרים. לרבים יש יחס מבטל לכתות. הסדרה שלנו היא על איך אפשר לגרום לאנשים לעשות דבר־מה אסור". אחר כך הוסיפו, "שמענו שהאובססיה שלנו לכתות היא בגלל שאנחנו חיים בכת עכשיו, תחת טראמפ".

"כולנו אמריקאים. מתי התחלנו לראות זה את זה כאויבים?" שואל מגיש תוכנית הרדיו שמלווה את ההתבצרות של הדווידים בסדרה 'ווייקו'. ניכר שהוא – כמו הסדרה עצמה – לצידם, או לפחות מתנגד להתנהלות של רשויות החוק האמריקאיות. אמירה זו, הסדרה כולה והאופן שבו הגיבו אליה בעיתונות האמריקאית, מדגימים מדוע סדרות על כתות מפעם נמצאות במרכז תשומת הלב כעת.

מנהיג הכת, דיוויד כורש, שלא כמו כמה מאנשי האף.בי.איי, מוצג בצורה כמעט סלחנית. בריאיון לקראת עליית הסדרה, מחזק את התחושה הזאת המפיק והכוכב קיטש באומרו: "דייב נורה בבטנו, באגודלו ובזרועו. לאלה שראו אותו גוסס הוא היה המשיח שמדמם מבלי לקבל טיפול רפואי. הוא היה האדם ששילם את המחיר האולטימטיבי על אמונתו". גישה זו אולי מתבקשת מיוצרים המנסים להציג דמות ראשית מורכבת, אבל היו מי שראו בתיאור החיובי־משהו הזה של מנהיג אנטי־ממסדי, פוליגמי, מקיים יחסי מין עם קטינות, מניפולטיבי ומיליטנטי כפגע היסטורי. ב'ניו ריפבליק', כתב־עת שמאלי, נכתב על מפיקי הסדרה כי "אולי הם מנסים לתקן עוולה היסטורית עם סדרה מהנה, או שאולי הימין הקיצוני המתנגד למשילות הוא פשוט כבר לא קבוצת שוליים אלא שוק לא מנוצל שרשתות השידור מנסות לכבוש. האנשים שהכי נהנים מהסדרה הזאת הם, כמו כורש, גזענים לבנים המאמינים כי לממשלה אין מקום בחיי היום־יום האמריקאי".

'ווייקו' משודרת בתקופה שבה השסע בחברה האמריקאית עמוק משהיה זה זמן רב; בתקופה כה מקוטבת שבה ראש האף.בי.איי לשעבר ג'יימס קומי אומר שהנשיא האמריקאי אינו כשיר מוסרית להיות בתפקידו, ואילו דונלד טראמפ בתמורה מכנה אותו בחשבון הטוויטר שלו "רפש". זאת תקופה של אנשים שמתבצרים בשבטים שלהם. במאמר שהתפרסם בפברואר באתר אקסיוס תחת הכותרת "הכת של טראמפ", מצטט הכותב תומכים של הנשיא שאומרים: "כולנו MAGA'S עכשיו" (בהתייחסם לקיצור של סיסמת הבחירות של טראמפ 'נחזיר את אמריקה לגדולתה'). טראמפ עצמו התייחס לבוחריו כאל עדת מאמינים עיוורים כשאמר במסע הבחירות שלו ש"אומרים שהם כה נאמנים עד שאני יכול לעמוד בשדרה החמישית ולירות במישהו ולא אאבד בוחרים".

אם המציאות מחקה את הדמיון, המשחזרת את המציאות, הרי שגם עתידה של כת זו עלול להסתיים באסון, במקרה הרע, או בהתפכחות ובאכזבה גדולה.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook