מישל פוקו (Michel Foucault) (1926-1984), פילוסוף צרפתי ואחד מאנשי הרוח האירופאים המשפיעים ביותר במדעי הרוח והחברה בחצי השני של המאה העשרים, הזהיר כי אינטרס המדינה לשמור על בריאות החברה, או הציבור, יכול לאיים על עקרונות הדמוקרטיה הליברלית. בדמוקרטיה ליברלית, עובדים האזרחים יחד, כשותפים, כדי לייצר חוקים שמטרתם לאפשר חיים משותפים תוך הגנה על זכויותיהם. לעומת זאת, כאשר מדובר בבריאות הציבור, רואים האזרחים אחד את השני כקורבנות הדבקה וכמפיצי מחלות, ואף כסוג של אויבים. יש כאן התנגשות — כך, שלעיתים קרובות, הקריאה לשים את בריאות הציבור בראש סדר העדיפויות יכולה להביא, באופן מסוכן, להשהייה או לפגיעה בחירות האזרחים בדמוקרטיה הליברלית.
לאחרונה ביקרתי בבית הנסן בירושלים. בבניין היפיפה, המשמש כיום כמרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה ובו מתקיימים גם אירועי תרבות, שכן בעבר בית החולים הממשלתי לחולי מחלת הנסן (צרעת). צרעת היא מחלה זיהומית הנגרמת על-ידי חיידק, וגורמת, בדרך כלל, לעיוותים בגוף ועל העור (פירוש המילה 'צרעת' בעברית הוא פריחה על העור). לאחר שבאמצע המאה העשרים נמצא למחלה טיפול תרופתי יעיל, נסגר בית החולים עקב מיעוט חולים. אך, במהלך ההסטוריה, נחשבה הצרעת כמחלה חשוכת מרפא ומדבקת. מבחינה תרבותית-הסטורית, היא תפסה מקום חשוב בתולדות האדם. עד היום, המילה 'צרעת' או 'מצורע' מרתיעה רבים. בעבר, היה מקובל מאוד להפריד, חברתית ופיזית, את החולים משאר האוכלוסיה, ולרכזם בבתי-חולים מיוחדים, כמו זה שהוקם בירושלים עוד במאה -19, או במושבות ייעודיות לחולי צרעת. הכינוי 'מצורע' הפך אף לשם נרדף לאנשים חריגים שהחברה דחתה אותם מפניה.
פוקו עסק רבות בחקירת היחס שבין ידע לכוח, ובאופן שבו אלו משמשים לשליטה חברתית דרך מוסדות חברתיים. חברה המכבדת מדע הוא דבר חיובי. אך בחברה כזו, ידע/מומחיות מדעית מביאה עמה כוח — ועל כן, היא גם יוצרת בעיה פוטנציאלית: במסווה של מומחיות, ניתן לעשות שימוש לא-לגיטימי בכוח פוליטי. בניתוחו, התייחס פוקו גם ליחס החברה והמדינה אל המצורעים, אך הדוגמא המפורסמת ביותר שלו לתופעה של שימוש בידע (רפואי) לצורך שליטה חברתית דרך מוסדות חברתיים פורסמה בספרו המכונן "תולדות השגעון בעידן התבונה" (תורגם לעברית), בו הוא מתמקד ביחס המדינה אל החולים במחלות נפש. הוא ביקר את תפיסת 'המשוגע' בתרבות המערבית המודרנית ובאופן שבו, בדומה למצורעים, הם מודרים מהחברה, בעיקר דרך כליאתם במוסדות פסיכיאטריים. לטענתו, מטרתן של פרקטיקות אלו היתה להעניש ולשלוט באותם פרטים שנתפסו כ-'אחרים'.
לפי פוקו, המדינה, שעסקה עד המאה ה-18 בעיקר בשאלות של מלחמה ושלום, ובאכיפת החוק והסדר, החלה אז לגלות עניין הולך וגובר בבריאות החברה, או הציבור — ומאז הפכה זו לאחד היעדים המרכזיים אשר לשמם מפעילה המדינה כוח פוליטי. המדינה אשר החזיקה במונופול על השימוש בכוח, עד כדי לקיחת חיים (הוצאות להורג), החלה גם לעסוק בניהול החיים: חינוך, בריאות, דיור, וכו'. עתה, טען פוקו, ביקשה המדינה, דרך מעורבותה החדשה בכל אחד מהתחומים הללו, לייצר מנגנונים נוספים לשליטה חברתית.
פוקו היה הוגה רדיקלי. אך, גם אם איננו מקבלים את עמדותיו, או שאיננו מקבלים אותן במלואן, הבחנותיו החדות ותובנותיו המרתקות מאפשרות לנו לבחון את המציאות באור אחר ובעומק רב יותר. במקרים מסוימים, הם מציבים בפנינו תמרור אזהרה.
באיזו מידה מהווה צורת הניהול הגלובלי של מגפת הקורונה חידוש או שניתן לאתר את מקורה בעבר? ככל שמדובר במחלות מדבקות, הסביר פוקו כי בשלב מסוים פינה 'מודל ההרחקה' של המצורעים (Model of Exclusion) את מקומו ל-'מודל ההכללה' של ניהול מגפה (Model of Inclusion). בניגוד לניהול מחלת הצרעת, אשר דרש את הרחקתו של המצורע המסכן את החברה מקירבה, ניהול מגפה התאפיין בפעולת כפייה לא רק כלפי החולה עצמו, נפגע המגפה, אלא כלפי האוכלוסיה כולה. מטרת פעולת הכפייה היתה למנוע את התפשטות המגפה על-ידי הטלת מגבלות תנועה והשגת שליטה על כלל הפרטים בחברה.
פוקו כבר איננו בין החיים, אך ג'ורג'יו אגמבן (Giorgio Agamben) ( -1942), הוגה איטלקי-אירופאי עכשווי בולט, בהביטו במציאות הנוכחית דרך פריזמה דומה לזו של פוקו, התבטא לאחרונה ביחס למשמעותיות האתיות והפוליטיות של משבר הקורונה. במספר מאמרים שכתב, בעיקר בשלבים הראשונים של המגפה ואשר היכו גלים ברחבי העולם, טען כי מצב החירום שהוכרז בגיבוי מומחים לבריאות הציבור מחליף את הנרטיב הקודם שקודם על-ידי המומחים לבטחון לאומי (החל מהפיגוע במגדלי התאומים בניו-יורק ב-2001) — כאשר כל אלו משמשים כתירוץ לפגיעה בזכויות ובפרטיות של האזרחים. חברה המצויה במצב חירום תמידי, אומר אגמבן, אינה יכולה להיות חברה חופשית באמת. המשבר הבריאותי מאפשר למדינה לנהל את העניינים במונחים של 'התסריט הגרוע מכל', מה שמביא במהירות למגבלות חמורות ולסגרים הנאכפים על-ידי המשטרה, למעקב שירותי הבטחון אחר טלפונים ניידים של אזרחים, וכדומה. כמו כן, בשם הריחוק החברתי, ניתן לפעול להחלשת הכח הפוליטי של הציבור הרחב: סוגרים אוניברסיטאות ומונעים קיום אירועי תרבות כדי לצמצם שיח ביקורתי, ודוחפים לאיסור התארגנויות פוליטיות והפגנות. יותר מכך, החשש מהדבקה מציב, כאמור, את האזרחים כאויבים זה לזה. הישרדות פיסית, החשש ממוות, אינם דבר המאחד בני-אדם – אלא, להפך, מעוור ומפריד ביניהם. והם, מתוך פחד להדבק ולחלות, מוכנים לוותר על כמעט הכל: על תנאי המחייה הרגילים, על היחסים החברתיים, על העבודה, על התרבות ועל עמדותיהם הפוליטיות. הם אינם שמים לב כי חייהם צומצמו במהירות למצב ביולוגי/קיומי ותאו לא. "מהי חברה שאין לה שום ערך מלבד ערך ההישרדות?", שואל אגמבן.
ואני מוסיף ושואל: מה יישאר מכל זה ביום שלאחר המגפה? אלו תקדימים מסוכנים נוצרים עתה אשר יהיה קשה לסגת מהם לאחר מכן? האם הפגיעה בזכויות האזרחים — כרגע בשם הטיפול במגפה – תהפוך בהמשך לפרמננטית? ואולי אף חשוב מכך — לאחר שהתרגלנו לחשוש מהזולת ולריחוק החברתי, האם היחסים הבין-אישיים יחזרו להיות דומים לאלו שהיו בעבר?
–
ערן פלג, מנהל השקעות ראשי ב-Clarity Capital, הוא חבר בועדה המייעצת של 'רוח צעירה', ארגון המקדם השכלה מוניסטית רחבה בחברה הישראלית ומפעיל תכניות לתלמידי תיכון מצטיינים במדעי הרוח.
