fbpx

כשהמנוע הפמיניסטי פוגש חול טובעני // שרון כידון

0

היא אחת המנהלות הבכירות במשק, ופגשתי אותה באחד מאותם מפגשים שעוסקים בנשים ומגדר. הסיפור שסיפרה לי היה יוצא דופן. בביקור שערכה במעבדה של מוסד אקדמי מוערך, היא פגשה נשים שעוסקות במחקר חשוב. אחת הצעירות שאיתן שוחחה הייתה דוקטורנטית, בחורה מסורתית, שסיפרה לה שלאחרונה התארסה ובכוונתה להקים משפחה בקרוב, וגם סיפרה שהיא ובעלה לעתיד סיכמו שהיא תצמצם את שעות המחקר, מאחר שתיאלץ להקדיש זמן רב יותר למשפחה.

אותה בכירה סיפרה לי שתגובתה לדוקטורנטית הצעירה הייתה שכדאי שתשקול שנית למי היא נישאת, משום שדרישה כזאת מגבר מצביעה על כך שהוא לא הגבר המתאים להינשא לו. חייכתי לעברה והנהנתי כמי שבקיאה גם היא באותו קודקס פמינסטי נכון, ואישרתי בכך את גישתנו הרווחת שחיינו מתוחכמים ונכונים יותר מאשר חייה של אותה מדענית צעירה, עדיין בלי להרהר באמת במה שנאמר, ובשאלה אם הצעד והאמירה הבוטה או האמיצה היו בכלל במקום.

תפקידן של נשים מצליחות, בין השאר, הוא לשמש מודל לחיקוי או מודל השראה לנשים אחרות. זה ברור. השנים הראשונות, שבהן אנחנו חוות את הקונפליקטים בין הבית לבין הקריירה, הן אלה שבהן לא תמיד בן זוג או אמא או חברה יכולים לעזור ולפתור לנו את הדילמות. דווקא אז, לא פעם, יש מושיעה מכיוון אחר. ופעמים רבות, זו אישה אחרת שעשתה זאת בגדול.

************

פעם סיפרה לי עיתונאית בכירה, שהגיעה לראשונה לעמדה ניהולית נחשקת בכלי התקשורת שבו עבדה, שאותה עמדה הייתה עד אז מאוישת רק בידי גברים. היא הופתעה כשהוצע לה הקידום, משום שחשבה להתקדם רק עד העמדה האחרונה שאיישה אישה לפניה. החלומות והשאיפות של נשים נמתחים עד הנקודה האחרונה שאליה הגיעה אישה אחרת לפניהן. האליס מילריות הן המיעוט, הרוב הן ממשיכות דרך ולא תמיד פורצות אותה בעצמן. על כן אין להמעיט בחשיבות המנטורינג של נשים מצליחות, אך צריך להיזהר מאוד מלהחליף הדרכה בפטרונות (בלי להתעכב על האירוניה שב"גבריות" המילה הספציפית הזו).

האם הפמיניזם היא דרך מסוימת, או שהיא דווקא החופש לבחור?  האם היא דורשת שוויון מלא ומוחלט, אבל מתכחשת לעובדה שהמינים נוצרו – בסופו של דבר – כמינים שונים? ואם הפמיניזם, לכאורה, מגובש וברור, מדוע הוא נתקל פעמים רבות בבוץ טובעני, שבו קשה לנסח עמדה ברורה?

פעמים רבות אנחנו מוצאות את עצמנו נוברות במורה הנבוכים הפמיניסטי (הבלתי כתוב) ומנסות לאתר את  התשובה הנכונה, ואין כזו בנמצא.

בשנים הראשונות להורות, כשאני וחברותיי יצאנו ממסלול דומה: השכלה כזו או אחרת, שנים ראשונות של קריירה, כמו כולן, הוטחה בנו הדילמה הגדולה כיצד להתנהל אחרי בניית המשפחה. וזו דילמה, משום שהמערכות התומכת בישראל לא מותירה הרבה אופציות להורים: או צמצום שעות העבודה, או עזרה חיצונית כלשהי. חלק מחברותיי, שהחלו באותה נקודת פתיחה כמוני, בחרו לנצל את השנים הראשונות של ילדיהן כדי להיות בבית. מתוך בחירה, לא כי איזה גבר ציפה או הורה להן לעשות כך. אלו שביקרו את החלטתן, שפטו לחומרה את מעשיהן, בעיניי. האם מי שהחליטה להיות אם במשרה מלאה מתוך בחירה נחשבת פחות פמיניסטית? האם נשים שעובדות ומסתייעות בטיפול בילדים בהכרח מגשימות יותר את הפמיניזם?

בתפיסה שניסחתי לעצמי, חופש הבחירה הוא קובע. עד כמה האישה מקבלת את ההחלטות לא ככורח חברתי, מגדרי או משפחתי, אלא כהחלטה, שגם אם היא מהווה פשרה, זו פשרה מודעת.

************

התפיסות מאותגרות, גם כשמגיעים לכל הקשור לכיס. ככל שנשים יוצאות יותר לעבודה ומתקדמות, רבות מהן מגיעות לרמות שכר שוויוניות לגברים באותן עמדות. החברה עדיין לוקה באפליית שכר, אבל לראות נשים בצמרת טבלאות שכר למיניהן, וכאלה שהן המפרנסות העיקריות בבית, כבר אינן תופעות שאנו פוערים את פיותינו מולן בתדהמה. כך גם לגבי הטיפול בילדים, משפחות רבות (לא מספיק) מנהלות חלוקה שוויונית בטיפול בילדים, עם נטל דומה לאישה ולגבר.

כאן כדאי להתעכב על המחוזות השליליים שאליהם מגיעים לא מעט תאים משפחתיים, ועל  היחס של ארגוני הנשים לנושא. לעתים הפירוק המשפחתי פוגש בבית הדין לענייני משפחה גישה שונה מבעבר, עם פסיקות המעניקות משמורת משותפת, או כאלו שלא נותנות בהכרח מזונות לאישה. כאן מזדעקים ארגוני הנשים בטענה כי התקדים מסוכן, וכי יהיו גברים שינצלו את הפתח לפגיעה כלכלית בנשים. גם אם בסיס הטענה נכון, יש בעיה מהותית עם שלילה מוחלטת של פסיקה כזו. הטענה הפמיניסטית כאן תקועה בבוץ, כשהיא מסרבת להתמודד עם מציאות שבה יש נשים המרוויחות יותר מגברים ומחלקות באופן שוויוני את ההורות.

************

גם בנושא עבירות מין נראים לא פעם הטיעונים הפמיניסטים כתקועים. במרבית המקרים לחברה יש אחריות להגן על נשים מוחלשות ולא לאפשר פגיעה בהן. יש מחיר להגנה הזאת, והוא שאנחנו מניחים שרוב הנשים אינן יכולות לעמוד על דעתן ולהביע הסתייגות כשהן אינן מעוניינות לקיים קשר מיני. ברור לי שכחברה אנחנו צריכים לחשוב על קטינות, על חיילות, על נשים בעמדה זוטרה או כל אישה שמסיבה כלשהי אינה יכולה בנקל לסרב, או מודעת ליכולתה לסרב. חובתנו להגן עליהן, אבל לא לשדר שלנשים אין יכולת לסרב; ושהן תמיד תהיינה מוחלשות בחברת גבר. אנחנו צריכים לצפות מנשים בוגרות, הנמצאות בסביבת עבודה, לדעת לשים גבולות ולהזכיר את החוק אם אינן מעוניינות. וכאשר הן כן מבקשות לנהל קשר רומנטי, יש לקחת בחשבון שהן עושות זאת מרצונן הטוב. לא כל קשר במקום העבודה הוא עבירה פלילית.

ויש את המפגש האישי שלי עם הקונפליקט הבלתי נגמר. זה שבין האינסטינקטים הישנים, לבין השיח החדש ששיננתי ואימצתי.

בתי הבכורה התגייסה לא מזמן ובחרה במסלול קרבי, שבעבר לא היה פתוח לנשים. הרגשתי שזו התגשמות הפמיניזם, כשהדור הצעיר כבר לא נתקל באותן דעות קדומות או מוסכמות חברתיות שאנחנו נגועים בהן. הוא חופשי לבחור בעצמו את הדרך. טפחתי לעצמי על השכם. זה ניצחון אישי ומגדרי, לא? אבל אז שלחה הבכורה תמונה של רגליה, פצועות, זבות דם, חבולות מזחילה וממסעות. באותו רגע התגובה שלי, ביני לבין עצמי, הייתה שונה בתכלית: אולי בכל זאת זה לא מה שבחורה צעירה צריכה לעשות בחייה. כל דפי המסרים הפמיניסטיים ששיננתי במהלך חיי קרסו ברגע. במקומם חזרו התובנות על גברים ונשים שנולדו שונים, ועלינו, שצריכות לזכור את זה. מול התמונה שטלטלה אותי, הבנתי ששנים של תהליכים, שהביאו שינויים חברתיים רבים וחיוביים, הביאו גם לכך שהבת שלי זוחלת עכשיו, פצועה, בשוחות.

למבצע מנויים אטרקטיבי וחדש – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן

צילום: thinkstock

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook