fbpx

כשההון הופך לעיתון, שלטון או מגרשון // שרון כידון

0

בכל פעם שאני שומעת על אנשי עסקים מצליחים שמשקיעים את הונם בכלי תקשורת או בקבוצת כדורגל או נכנסים לפעילות פוליטית, מיד עולה בסביבתם השאלה כיצד הם לא למדו את הלקח של קודמיהם. איך זה שפעם אחר פעם, מי שהצליח בעסקיו מעז להיכנס לביצה הטובענית של התקשורת או זירת הספורט ולעלות "מעל לרדאר", להסתכן באובדן ההון ולשים את המוניטין האישי על הכף.

לאורך השנים הכרתי רבים כאלה שעשו לביתם, ועבורם התהליך הוא הפוך: אחרי שהצליחו והקימו לעצמם רשת ביטחון כלכלי, לא הסתפקו בכך. מרביתם ודאי סברו שמי שהבין את כללי העולם העסקי הכוחני ייטיב לנַצח על תחומים שבהם כללי הניהול הם פחות רציונלים והרבה יותר יצריים.

מובן שיש גם צד חברתי (וזה לא נכתב בציניות): כניסה לפוליטיקה היא שליחות, בניהול קבוצת כדורסל או כדורגל יש השפעה חברתית חינוכית, וגם בשליטה בכלי תקשורת יש תרומה לחופש הביטוי ולפלורליזם – אך מתחת לפני השטח מושרש, קרוב לוודאי, מניע אישי פסיכולוגי עמוק יותר.

אם מדובר באוהד שרוף שעבורו זו סגירת מעגל, אם זה מי שצמח מרקע סוציו־אקונומי נמוך ועבורו זה כרטיס כניסה למעגל ההשפעה, מי שרוצה ששמו יהיה מוכר בכל בית או שמא מי שפשוט זקוק לצעצוע חדש ומרגש.

ברור לי מדוע אנשים עשירים ומצליחים רוצים לא רק כסף אלא גם השפעה. ותתפלאו, זה לא רק הרצון לשרת אינטרסים כלכליים ישירים מיידיים. נכון שמי ששולט בשוק מסוים ישאף לצמצום התחרות או להרפיית הרגולציה – אבל זה קל מדי. האינטרס הפוליטי אינו ישיר ומיידי, אלא הרבה יותר עקיף.

***********************

ל"מצליחנים" אלו שהקימו אימפריות כלכליות יש תחושה בלתי מנוצחת, הם אנשים שיודעים ליטול סיכונים ויודעים להשפיע. וכסף אולי קונה השפעה, אבל תמיד דרך מתווכים ושליחים. קניית אמצעי השפעה חברתית הופך אותם למושא ישיר לחיזור.

אבל אם נשים בצד את החששות, אולי לא צריך להיבהל כל כך מהתופעה. אולי כדאי להסתכל גם על הרווח של החברה בכניסה של אנשי עסקים לפוליטיקה, למיזמים חברתיים ולרכישת אמצעי השפעה.

הזירה העולמית עמוסה שלל דוגמאות לפוליטיקאים עשירים. בארה"ב שואף דונלד טראמפ השבע לתפקיד הרם ביותר; באיטליה שלט סילביו ברלוסקוני רב הזרועות, עד לחשיפת מעלליו; מייקל בלומברג החליף את אימפריית התקשורת בניהול העיר ניו יורק; אפילו רפיק אל־חרירי בלבנון הגיע לשלטון כשמאחוריו מיליארדי דולרים רבים. ואצלנו, נסיכי קרנות ההון סיכון ניר ברקת ואראל מרגלית, לדוגמה, בטוחים שאם הצליחו לכבוש את פסגת החלומות של ההייטקיסטים בישראל, אזי יוכלו גם לכבוש את עמדת המנהיגות.

אלו שהצליחו ועשו את הונם בעולם העסקי מביאים איתם ניסיון ניהולי לא מבוטל. בניגוד למגזר הציבורי, בעולם שבו עבדו הם קיבלו החלטות תחת לחץ, עמדו ביעדים מדידים, נטלו סיכונים ולקחו אחריות אישית למהלכיהם. הם נתונים פחות לפיתוי של שוחד ואינם נופלים שדודים לרגליהם של חבריהם בעלי ההון. כל עוד ישמרו על ניקיון כפיים וטוהר המידות, יש להם הרבה מה לתרום לציבוריות ואין מה לחשוש מכך.

********************

קניית קבוצות כדורגל או כדורסל הפכה בעולם הגדול לסממן של עושר והצלחה. בישראל נותרו רבות מהקבוצות בבעלות אגודות הספורט, ורק בשני העשורים האחרונים החלו להפוך לצעצוע החדש של העשירים. ההסתדרות ואגודות הספורט כשלו כשל ניהולי, ושנים ארוכות הביאו לדשדוש הספורט בישראל. בעלי ההון הביאו עמם אספירציות ניהוליות שאפתניות, שלא פעם התרסקו אל מול העסקנות התככנית והקטנונית של הגוורדיה הישנה. עדיין, מדובר בכוח כלכלי משמעותי, שאמנם תלוי במצבו הכלכלי של הבעלים שאינו תמיד יציב, אבל מוסיף חמצן ורוח התחדשות לקבוצות הספורט שהיו תלויות בעבר בגחמותיהם של פקידים ועסקנים.

הניסיון להחיל על כדורגל או כדורסל כללים עסקיים נוקשים בדרך כלל לא עומד במבחן המציאות. ניהול קבוצת כדורגל ודאי אינו דומה לניהול עסק, ואין אפשרות בכלל לדמיין עד כמה סביבת האוהדים והתקשורת מתערבות בפעילות היומיומית. התמיכה הגדולה לה זוכה הגואל שרוכש את הקבוצה מתחלפת עד מהרה ברוח ביקורתית מתלהמת, שפעמים רבות אף זורקת את המשקיע אל מחוץ לזירה כשכף רגלו לא תרצה לדרוך שם לעולם.

*************************

גם עולם התקשורת מתנהל שונה לחלוטין מעסק רגיל. כלי התקשורת בישראל, כמו אחיהם בעולם, מתנהלים עם אופק עסקי תנודתי, בהוויה תזזיתית – אבל כאן, בשונה מהעולם, חלקם גם ניצבים על קרקע רגולטורית מבעבעת.

המשקיע שבא לגאול את כלי התקשורת, או להקים כלי תקשורת חדש, בדרך כלל מתקבל כמושיע ומחובק בחום גם אם מניעיו ברורים לכל. כל מי שמוסיף עוד קול ותורם לפלורליזם, מתקבל למיליה והחשדנות מוסטת הצדה.

הכוונות הטובות, המרופדות בהרבה שקלים, פוגשות לא פעם מציאות מורכבת שגובה מבעליו הרבה מאוד כסף. הגם שכלי התקשורת מלכתחילה אינו עסק רווחי בדרך כלל, מציאות התנהלותו משתנה והביקורת הציבורית עליו היא כבדה. כדי לשלוט בכלי תקשורת בישראל צריך כיס עמוק מאוד, ומרבית כלי התקשורת עדיין מוגנים כך שאינם יכולים להוות שופר בלעדי של בעליהם.

אבל למרות המציאות הטופחת על פניהם, לא פעם מתפתח לו סיפור אהבה. בעלי ההון מתאהבים ממש ב"בייבי" החדש שלהם ומפנים את רוב מרצם וזמנם לטיפוח העסק. החשיפה וההתעניינות הציבורית ממכרות, וקשה מאוד להשתחרר מהן. גם הניסיון להצליח היכן שרבים וטובים כשלו מסביר את הדבקות בעסק שלא פעם רחוק מאוד מלהצדיק את ההשקעה הניכרת בו.

אחת העצות ששמעתי מאנשי עסקים היא שאסור להתאהב בעסק: העסק אמור לשרת את בעליו ולא להפך. והנה כאן, נופלים גם המנוסים שבהם. ההתאהבות בעסק משולה להתאהבות כמו בחיים האמיתיים: לפתע נעלמים הפגמים ומתפוגגים החששות, והמשקיע מוצא עצמו מעורב יותר ויותר ללא מודעות וללא מעצורים עד צוואר.

**********************

לרומן הזה, כמו שכבר הבנתם וידעתם, לא תמיד יש הפי־אנד. פעמים רבות הוא נגמר במפח נפש ולעתים באובדן ההון. מי שנתפס כמושיע, עוזב חבוט ודחוי והכול שוכחים את "חסדיו". מניסיון העבר, במרבית המקרים ההרפתקה הציבורית אינה משתלמת לבעליה. היא יונקת את ההון, המוניטין ושנים אבודות, אבל באהבה כמו באהבה – קשה לתת עצות מושכלות.

אי אפשר להזהיר בקור רוח את מי שרודף בתשוקה אחר החלום. מאחורי כל איש ואשת עסקים מסתתרים ילדים קטנים שרוצה להגשים את חלומם.

והרי – מה ניתן לעשות טוב יותר עם אמצעים, מאשר להגשים חלומות.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

צילום: מוטי קמחי, עופר וקנין, אוליבייה פיטוסי, 'הארץ', אימג'בנק

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook