fbpx

כשהארי זרק את סאלי // הדה-רומנטיזציה של הקומדיה הרומנטית

הקומדיה הרומנטית מתה בקולנוע וקמה לתחייה בטלוויזיה. רק בלי הרומנטיקה

0

"…הסיפור הזה שלנו היה לא רק רע,
הוא היה ערימת חרא.
לא נוכל לתקן, אין מועד ב'.
זאת פשוט ברירת המחדל שלנו;
לא נוכל למחוק מההיסטוריה
את החברים זה של זה שאיתם הזדיינו.
בואי נשלים עם זה,
זאת עובדה.
אנחנו ג'רי ספרינגר, לא 'קזבלנקה'.
…צ'רנוביל לעומתנו היה לא יותר ממדורה,
סופת קטרינה הייתה סתם מזג אוויר רע.
יש בינינו כימיה, לא נכחיש,
אך אהבתנו היא עסק ביש.
ערימה של קקי מהביל,
לשם הקשר שלנו הוביל.
…וכשאת אומרת לי 'תישאר',
זה הרגע שבו עליי להתאדות.
אבל דעי, גם אין לי חרטות.
תמיד אזכור כמה מרגשת, עוצרת נשימה, משנה חיים,
הייתה ערימת החרא הזאת"

כך, בתרגום חופשי מאנגלית, בשירת מחזמר מרגשת, המנגידה את המילים הקשות עם המוזיקה הסוחפת, נפרד גרג מרבקה בעונה השנייה של 'האקסית המטורפת'. הפער הזה בין האמת האכזרית המוטחת בפניה לנאמברים המתקתקים, רמי הקולות ומשתפכי המלודיות, הוא אחד מסמלי ההיכר של סדרת הטלוויזיה הנפלאה הזאת, שיצרה רייצ'ל בלום (עם אלין ברוש מקנה), שגם מככבת בה בתור רבקה. אבל הוא גם ייצוג של תופעה תרבותית טלוויזיונית עכשווית, והיא – אם לעשות פרפראזה על שמה של אחת הקומדיות הרומנטיות השנויות ביותר במחלוקת – "אהבה, ממש לא כל הסיפור".

האקסית המטורפת

האקסית המטורפת

הרום־קום – קומדיה רומנטית בכינוי החיבה שלה – הוא במקור ז'אנר קולנועי בעל מבנה וכללים נוקשים משלו. הנה הם: גיבורה יפה וחמודה שמשום מה לא מצליחה למצוא בן זוג, מגלה לפתע שהיא נמשכת־נדחית למישהו שהוא ההיפוך המוחלט שלה, כי כמו שגורסת הקלישאה "הפכים נמשכים" (וריאציה על אותה נוסחה: במקום גבר שהיא שונאת זה יכול להיות הידיד הנצחי בסביבתה, ולמרות חתיכיותו הברורה לעין כל, רק עכשיו היא מוצאת בו עניין). יש מתח מיני – הקהל רוצה בקשר, יקרה, לא יקרה? ברור שיקרה – רצף של אירועים חמודים ומצחיקים (מונטאז' התאהבות) גורם לה לראות את מושא האהבה באור אחר ולהישבות בקסמו. היא מתאהבת – הם שוכבים. יש! ואז בא משבר – נחשף סוד, מתגלעת מחלוקת, אי־הבנה – השניים עצובים (נועצים בחבריהם הפחות אטרקטיביים אך יותר הומוריסטיים, או בבעל החיים המתוק, גם סבתא נבונה לפעמים יכולה למלא את התפקיד הזה). האהבה בסכנה. ואז הגבר (או האישה, אם קוראים לה ברידג'ט ג'ונס) מתעשת, מחליט לעשות מעשה, ולרוב מגיע אליה בריצה, בגשם, רגע לפני שהכל אבוד, נושא נאום קצר, שובר לב. ואז נשיקה רבת־תשוקה. הפי אנד.

הכוכבים לא רצים לרום־קום

שנים מדברים על מותו של הז'אנר בקולנוע. ב־2013 הצהיר ה'הוליווד ריפורטר' על מותו של הרום־קום, תוך שהוא מציין שגם האולפנים וגם הכוכבים הגדולים כבר לא מעוניינים בפרויקטים כאלה. ברדיו הציבורי, באותה שנה, דנו בדרכים להנשים את הז'אנר הגוסס. ב־2014 חזרו ואמרו ב'דיילי ביסט' כי "בשיא הרצינות, קומדיות רומנטיות הן באמת לגמרי מתות". ולראיה, במאמר ב'אל.איי וויקלי' צוין ש"ב־2013 לא היה סרט אחד מצחיק־אוהב בקרב שוברי הקופות".

העולם פחות שמרני ויותר מפוכח, כך אנחנו רוצים לחשוב. הרעיון שרק גבר ואישה לבנים מתאהבים, כאשר היא בעמדת הנעלבת והחלשה לעומת הגבר הגואל התמידי (לפעמים הגואל הוא גם המדכא, כמו בסרט המעצבן 'יש לך הודעה', עם מג ריאן וטום הנקס, שבו הוא מחסל את הקריירה שלה, את עסקיה, במו ידיו) – הוא מיושן ומשעמם, ואפילו לא מסחרי יותר. ואכן המבנה הנוסחתי של הרום־קום לא מרומם ואף מקומם.

אבל לפני שנספיד אותו, יש לזכור כי רבים הם הז'אנרים שנחשבו למתים וקמו לתחייה – ממש כמו הזומבים. כך אמרו על המיוזיקל, כך גם על מערבונים. לפני 'מד מן', סדרה תקופתית נחשבה לכישלון מובטח. וגם אם מסתכלים בשטח, העובדות מלמדות אחרת – הקומדיה הרומנטית לא מתה, אלא קיבלה תפנית. אן הורנדיי, מבקרת הקולנוע של 'וושינגטון פוסט', כתבה לפני שנה כי "הרום־קום הוא פחות פונקציה של בידור להמונים ויותר מוצר תרבותי מאוד מקומי", וב'ניו יורק מגזין' מבקשים לחדד שמדובר במוצר שלפעמים נרתע מסוף טוב כמו באגדות.

מה מדגים זאת טוב יותר מהרום־קום המצליח ביותר של 2017, 'חולי אהבה', על סיפור אהבתם האמיתי של התסריטאים קומייל ננג'יאני ואמילי ו' גורדון. בסרט יש קריסה של המבנה הזוגי המתהווה, משום שהגיבורה הרומנטית נמצאת רוב הסרט בתרדמת – אולי לא הפתרון הכי פמיניסטי, אבל זה מה שקרה בחייהם – ורוב האינטראקציה היא בין הגיבור (ננג'יאני) להוריה של אהובתו.

החיים שאחרי ההפי אנד

המעבר של הז'אנר לטלוויזיה היה ונשאר מורכב, לא משום שהטלוויזיה היא נחותה (במילותיו של גרג בשיר למעלה – היא 'ג'רי ספרינגר', תוכנית אירוח יומית, שמנחהּ ידוע לשמצה בשל הסגנון הוולגרי, המציצני והסכסכני שלו), והקולנוע סוגה עילית ('קזבלנקה' היא כמובן יצירה רומנטית קלאסית אצילית ונעלה, שאמנם אינה קומדיה רומנטית, אבל במקומה בהחלט יכולות לבוא הקומדיות הרומנטיות 'חופשה ברומא', 'סיפורי פילדלפיה', ומתקופה מאוחרת יותר 'כשהארי פגש את סאלי'). כי הטלוויזיה כבר מזמן השילה מעצמה את הדעה הקדומה הזאת, היא מדיום שאין לזלזל בו.

כשהארי פגש את סאלי

כשהארי פגש את סאלי

המעבר מורכב משום שהטלוויזיה, כמעט תמיד, אינה מספרת סיפור עם התחלה, אמצע וסוף ידועים מראש. אילו היה זה המצב, היה ברור שרובין תהיה האמא בסיטקום 'איך פגשתי את אמא' ואשתו של טד. אבל בשל הצלחת הסדרה והעונות הרבות שהיו לה, היו צריכים למצוא אופציות אחרות. נכון הדבר כמובן גם לרייצ'ל ורוס ב'חברים'. אלא ששם, בגלל היעדר המסגרת הכובלת של ילדים מהעתיד השומעים את סיפור התאהבותו של אביהם כמו ב'איך פגשתי את אמא', נאלצו לפחות התאמות תסריטאיות. וזה בדיוק העניין – היכולת של הטלוויזיה לספר סיפורים ארוכים היא גם היתרון הגדול שלה. התחושה הזאת שיוצאים מהקולנוע ורוצים לדעת מה יקרה עם הדמויות שהכרנו לשעתיים מתממשת, לפעמים במשך שנים. כך קורה שמערכת היחסים הרום־קומית צריכה לקבל מימוש מציאותי יותר על המסך הקטן. וכך קורה שמקבלים הצצה למה שקורה אחרי ההפי אנד הקולנועי.

הקומדיה הרומנטית בגרסתה הקולנועית הייתה פעם נחוצה מאוד, לפחות מבחינת הצופות והשחקניות, משום שהיא סיפקה את אחד המקומות הנדירים שבהם גם סיפורה של אישה סוּפר (גם אם הוא תמיד היה תלוי אהבה בגבר), ולא רק המסע האישי של הגבר. הטלוויזיה, לעומת זאת, מאז ומתמיד הייתה מקום מזמין יותר לנשים, בכל מיני גילים, ובוודאי בשנים האחרונות שבהן התפתחה והתרבתה כל כך. היא לא זקוקה לקומדיה הרומנטית במבנה הקדום שלה כדי למצוא מקום לנשים, אבל היא בהחלט אוהבת לקחת ז'אנרים קיימים וללטש, לחדש ולשפר אותם.

הטלוויזיה העכשווית לוקחת את הנוסחה ועושה ממנה פיוז'ן, גורמה. זה בעצם מה שהיא עושה מאז המהפכה של HBO – לוקחת ז'אנר של סדרת מאפיה והופכת אותו ל'הסופרנוס' פורצת הדרך, סדרה משטרתית מתעלה לגבהים של 'הסמויה', דרמה משפחתית למופת של 'עמוק באדמה', מערבון נעשה יצירה כמו 'דדווד', וכעת בנטפליקס 'Godless', סדרה שהיא מערבון נשי מעולה. כך עשתה גם עם הקומדיה הרומנטית.

פריחתן של החד־הוריות

עוד לפני שנכנסה לתמונה מהפכת #MeToo, שורת הסדרות הטלוויזיוניות המציגה סיפורי אהבה ברוח משעשעת מנקודת מבט צלולה ולא ורודה, לפעמים של נשים (לפעמים אפילו של נשים שחורות ולטיניות), התארכה לה באחרונה. 'הכי גרועים שיש', 'כולנו יחד', 'לא בטוחה', 'לא יכולה בלי זה', 'קטסטרופה' (שבעקבותיה כתבה היוצרת את הסדרה הכלל לא קומית־רומנטית 'גירושים'), וכמובן 'האקסית המטורפת'. אם 'Love You More', פיילוט חדשני, נועז ומפתיע של אמזון על אישה גדולה מהחיים, יהפוך לסדרה, מעלליה ואישיותה יתיישבו היטב עם כל הסדרות הללו.

דוגמה לתופעה הזאת אפשר למצוא ב'בנות', סדרה שניסחה מחדש כל מיני כללים בטלוויזיה, כמו למשל שסיפור של דור יכול להיות מסופר מנקודת מבט של בת ולא של בן. אם 'סקס והעיר הגדולה', הסדרה ששימשה השראה או מקור להתנגדות, מסתיימת עם החיבור המצופה של קארי עם ביג, הרי ש'בנות' משתעשעת עם סוף דומה בין אדם להאנה, אבל אז נזכרת שגם שם היה מדובר בקשר שהיה "ערימה של חרא", ומוותרת על הקלישאה הזאת. האנה נשארת בסוף עם התינוק שלה ללא האב.

בנות

בנות

בכך היא מצטרפת לעוד גיבורות טלוויזיוניות חד־הוריות, כמו פמלה אדלון בסדרה 'דברים טובים', על אישה באמצע החיים המגדלת את שלוש בנותיה וגם מנסה למצוא אהבה, לפחות לזמן מה. ולגיבורת 'סמילף', עוד אם חד־הורית צעירה, שיותר מנסיך בחיים שלה – רוצה קצת סקס. אפילו סדרות "פיל גוד" שמושפעות מעולם הטלנובלה כמו 'ג'יין הבתולה', מעדיפות את הנרטיב החד־הורי על "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". בינתיים, לפחות.

ב־2011 כתבה מינדי קיילינג, הכוכבת והיוצרת של 'מינדי', מאמר ב'ניו יורקר', שבו התוודתה שהיא הייתה רוצה לכתוב רום־קום, הז'אנר האהוב עליה. "אני כמעט מתביישת לחשוף את זה משום שזה הז'אנר המוכפש ביותר ב־20 השנים האחרונות. בהצהרה שאני אוהבת קומדיות רומנטיות אני כאילו מודה בטיפשותי". עוד הסבירה במאמר ההוא שהיחס שלה לז'אנר הוא כמו למדע בדיוני, שבו העולם פועל על פי חוקים שונים לגמרי מהעולם של בני האנוש. "מבחינתי אין הבדל בין ריפלי מ'הנוסע השמיני' לבין כל דמות שקתרין הייגל מגלמת ('האנטומיה של גריי', '27 שמלות', ר"ק). הן לא סבירות באותה מידה. הן משתתפות באותה רמה של זיוף מנצנץ, ואני נהנית מכל שנייה מזה".

לימים, כאשר יצרה את הסדרה שלה 'מינדי', סיפור האהבה שלה ושל דני נדמה לרגע כמו רום־קום קלאסי, אלא שאז יש עוד עונות, ואף שהשניים מתארסים ועומדים להיות הורים, היחסים שלהם נעשים עכורים והם נפרדים, והסדרה מתמקדת בחד־הוריות שלה.

מינדי

מינדי

חיתולים והומלסים במקום בלונים

אז מה, האהבה מתה? מעכשיו רק נשים חד־הוריות יובילו את הדרך? לא, פשוט בגרסה הרום־קומית המקורית, כמו שטוענת קיילינג באותו מאמר, היא אף פעם לא הייתה קיימת. עכשיו, בעידן הייצוג היותר נאמן למציאות, גם על המסך היחסים דומים יותר לאלה בחיים, ואלה, כמו שמלמדות הסטטיסטיקות על גירושים, לפעמים גרועים ולפעמים מסתיימים.

ואל תגידו שלא הזהירו אתכם. שמות הסדרות כבר מסגירים את רוח הדברים: 'הכי גרועים שיש', 'קטסטרופה', 'אנשים קשים', 'לא בטוחה' ו'Master of None' ('אדון הלא כלום', בתרגום חופשי). שיר הפתיחה של 'הכי גרועים שיש' הוא 'אני אעזוב אותך בכל מקרה', מה שמתרחש בעלילת הסדרה רגע אחרי הצעת נישואים. 'הכי גרועים שיש' היא על ג'ימי (כריס גיר) וגרטשן (איה קאש), שני צעירים נרקיסיסטיים שעל אף התנגדותם האינהרנטית לרומנטיקה מתאהבים ומציגים במשך העונות מערכת יחסים בעלת עליות ומורדות, דיכאון ופרידות – באופן מאוד כן ואמיתי.

ב'קטסטרופה', שרון ורוב (שהם גם יוצרי הסדרה, שרון הורגן ורוב דילייני) מוצאים את עצמם בסיפור אהבה שהתחיל כסטוץ שהוביל להיריון לא רצוי, שנהיה רצוי. ב'מרושעים', ג'ולי ובילי הם שני בני 30 ומשהו שחיים ועובדים בניו יורק. הם ביקורתיים וציניים, אבל אוהבים זה את זה בטירוף, אלא שמדובר באהבה חברית – בילי (בילי אייכנר) הוא הומו, וג'ולי (ג'ולי קלאוזנר) חיה עם גבר שמבין שהוא הגלגל הרזרבי בקשר שלהם.

קטסטרופה

קטסטרופה

'לא בטוחה' המשובחת היא על איסה (איסה ריי, היוצרת והכוכבת של סדרה אפרו־אמריקאית החלוצה בתחומה), שבתחילת הסדרה חיה עם לורנס, ובהמשכה רוצה לחזור אליו, אך בכל פעם השניים עושים משהו שיבטיח כי דבר זה לא יקרה. ב'Master of None' עזיז אנסארי, כוכב ויוצר הסדרה כובשת הלב הזאת, עורך מחוות לסרטי קולנוע איטלקיים (הסדרה גם מצולמת באיטליה), אבל לא משיג את מושא אהבתו.

בניגוד לרום־קום הקלאסי, בסדרות החדשות אין סיקוונס של בלונים בפארק; יש הומלסים בפארק, יש חיתולים מלוכלכים וגם דיכאון, כמו שאפשר לראות ב'הכי גרועים שיש', ואף טירוף, כמו ב'אקסית המטורפת', ולא רק בהן. כמעט נדמה שבעיות נפשיות הן אינהרנטיות לרום־קום הטלוויזיוני בגרסתו החדשה. העונה השנייה של 'הכי גרועים שיש' מתמקדת בדיכאון של גרטשן ובחוסר הביטחון שלה באשר למצבה בעולם ולעתידה. זה נכון גם לג'ימי, וגם השותף של הזוג – שהתחברו בגלל המיאוס של האחרים מכל אחד מהם – אדגר סובל מפוסט־טראומה.

בסדרה האוסטרלית 'קבלו אותי' של ג'וש תומס, רום־קום חדשני מסוגו, עם גיבור הומו הפעם, אמו מאושפזת בבית חולים לאחר ניסיון התאבדות. גם ב'אקסית המטורפת' רבקה מנסה להתאבד וזוכה להגדרה של בעלת אישיות גבולית. ב'בנות' עסקה לינה דנהאם בנטיות הקומפולסיביות של הגיבורה האנה. מאחר שמדובר בסדרות מפותחות ועמוקות, מצבן הנפשי של הדמויות לא מגדיר אותן, הוא רק עוד פן באישיותן.

בכל זאת, אהבה

וגם אם לא לכל סיפורי האהבה יש הפי אנד – אותו מרכיב חיוני לנוסחת הרום־קום הקלאסית, שסדרות הטלוויזיה העכשוויות החליטו לוותר עליו – יש בהם אהבה מוכרת, מעוררת הזדהות, סקס אמין, הומור, שיחות, שתיקות ואושר, מהסוג שיש בחיים, מהסוג הלא ממש מורגש מרוב שהוא מובן מאליו (תמיד את הסבל והכאב מרגישים יותר), והוא אמין ומוחשי ומרגש, גם כשהוא חולף, וברוב המקרים הוא חולף.

לא פלא כנראה שהמקום היחיד שבו אפשר למצוא נפש תאומה "כמו בסרטים", עם סוף טוב והכל, היא ב'המקום הטוב', סדרה קומית־רומנטית חדשה, שמתרחשת בעולם הבא, אחרי המוות.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook